עוד יוסף פנדריך
Member
פרשת הגננת המתעללת
כרמל מעודה, הגננת המתעללת, שוחררה בערבות בביהמ"ש העליון וניתנה לה חלופת מעצר. ההחלטה עוררה זעם ציבורי עצום עד כדי כך שהמפקחים שמונו על ידי ביהמ"ש התחרטו והגננת הוחזרה למעצר.
הצדק נעשה. מקומה במעצר עד תום ההליכים, אבל ההחלטה המקורית לשחררה בערבות מצדיקה בדיקה ובקורת.
מדובר בהחלטת כב' השופט עמית בתיק בשפ 5720/19, כרמל מעודה נ' מדינת ישראל, מתאריך 19.9.19.
השופט הנכבד מצא שהמסוכנות שמיוחסת לנאשמת אינה כה חמורה וניתן להסתפק בחלופת מעצר.
טעותו המרכזית של ביהמ"ש שהתעלם מהחוק. ס' 21 (א) (1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) קובע שביהמ"ש רשאי לצוות על מעצר נאשם שהוגש נגדו כתב אישום, עד תום ההליכים, אם- " קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה;"
החוק מוסיף וקובע בסעיף 21 (א)(1)(ג) שאם כתב האישום מייחס לנאשם " עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם;.........
חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת."
בעוד שהשופט הנכבד מתייחס בהרחבה לסעיף קטן (ב) הנ"ל, הוא מתעלם לחלוטין מסעיף קטן (ג). ואם לא די בכך, מביא השופט הנכבד, בתמיכה לעמדתו, פסיקה ישנה שניתנה לפני חוק המעצרים.
ס' 21 לחוק, משנה את נטל ההוכחה. חזקה על נאשם שנשקפת ממנו סכנה לבטחון הציבור אם הוא מואשם בעבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות.
כתב האישום מייחס לנאשמת עבירות אכזריות במיוחד. קשירת ילדים שחסו במעון, ישיבה עליהם עד כדי חסימת דרכי הנשימה, מכות, האכלתם בכוח ואילוץ ילד לאכול את הקיא שפלט. ביהמ"ש כותב בעצמו "שהלב נכמר למקרא התיאורים המפורטים. "
מדובר אם כך בנאשמת שחזקה שהיא מסכנת את בטחון הציבור. אין צורך לומר שילדי מעון נכללים גם הם בהגדרה של ציבור.
לכך יש להוסיף שהנאשמת לא כפרה בעובדות. באופן תמוה לא מפורטת בהחלטה עמדתה של הנאשמת זולת משפט סתום כי- "העוררת לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ומיקדה את טיעוניה בקיומה של חלופת מעצר."
ראוי היה לפרט יותר אך גם מהפיסקה העמומה הזאת משתמע שהנאשמת מודה באשמה.
לפנינו נאשמת שמודה באשמות נגדה ומסכנת את בטחון הציבור. הנאשמת לא הוכיחה את ההיפך. במצב זה יש לבחון האם חלופת מעצר היא ראויה.
לדעתי החזקה שנקבעה משפיעה על הפירוש שיש לתת לחלופת המעצר. כאשר מדובר בעבירות שבוצעו באלימות חמורה או באכזריות דרושות ראיות משכנעות מאוד שחלופת מעצר תמנע ביצוע חוזר שלהן. מבחינה זאת ההחלטה אינה משכנעת. כל מה שנאמר הוא שהמפקחים שהוצעו הם אנשים שומרי חוק והתנאים שהוצעו מקהים את החשש שהמערערת תפגע בעצמה או בזולתה.
הנמקה זאת מקלה עם הנאשמת בניגוד לחוק. התוצאה היא שההחלטה לא עשתה צדק והבקורת הציבורית עליה מוצדקת לחלוטין.
כרמל מעודה, הגננת המתעללת, שוחררה בערבות בביהמ"ש העליון וניתנה לה חלופת מעצר. ההחלטה עוררה זעם ציבורי עצום עד כדי כך שהמפקחים שמונו על ידי ביהמ"ש התחרטו והגננת הוחזרה למעצר.
הצדק נעשה. מקומה במעצר עד תום ההליכים, אבל ההחלטה המקורית לשחררה בערבות מצדיקה בדיקה ובקורת.
מדובר בהחלטת כב' השופט עמית בתיק בשפ 5720/19, כרמל מעודה נ' מדינת ישראל, מתאריך 19.9.19.
השופט הנכבד מצא שהמסוכנות שמיוחסת לנאשמת אינה כה חמורה וניתן להסתפק בחלופת מעצר.
טעותו המרכזית של ביהמ"ש שהתעלם מהחוק. ס' 21 (א) (1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) קובע שביהמ"ש רשאי לצוות על מעצר נאשם שהוגש נגדו כתב אישום, עד תום ההליכים, אם- " קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה;"
החוק מוסיף וקובע בסעיף 21 (א)(1)(ג) שאם כתב האישום מייחס לנאשם " עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם;.........
חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת."
בעוד שהשופט הנכבד מתייחס בהרחבה לסעיף קטן (ב) הנ"ל, הוא מתעלם לחלוטין מסעיף קטן (ג). ואם לא די בכך, מביא השופט הנכבד, בתמיכה לעמדתו, פסיקה ישנה שניתנה לפני חוק המעצרים.
ס' 21 לחוק, משנה את נטל ההוכחה. חזקה על נאשם שנשקפת ממנו סכנה לבטחון הציבור אם הוא מואשם בעבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות.
כתב האישום מייחס לנאשמת עבירות אכזריות במיוחד. קשירת ילדים שחסו במעון, ישיבה עליהם עד כדי חסימת דרכי הנשימה, מכות, האכלתם בכוח ואילוץ ילד לאכול את הקיא שפלט. ביהמ"ש כותב בעצמו "שהלב נכמר למקרא התיאורים המפורטים. "
מדובר אם כך בנאשמת שחזקה שהיא מסכנת את בטחון הציבור. אין צורך לומר שילדי מעון נכללים גם הם בהגדרה של ציבור.
לכך יש להוסיף שהנאשמת לא כפרה בעובדות. באופן תמוה לא מפורטת בהחלטה עמדתה של הנאשמת זולת משפט סתום כי- "העוררת לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ומיקדה את טיעוניה בקיומה של חלופת מעצר."
ראוי היה לפרט יותר אך גם מהפיסקה העמומה הזאת משתמע שהנאשמת מודה באשמה.
לפנינו נאשמת שמודה באשמות נגדה ומסכנת את בטחון הציבור. הנאשמת לא הוכיחה את ההיפך. במצב זה יש לבחון האם חלופת מעצר היא ראויה.
לדעתי החזקה שנקבעה משפיעה על הפירוש שיש לתת לחלופת המעצר. כאשר מדובר בעבירות שבוצעו באלימות חמורה או באכזריות דרושות ראיות משכנעות מאוד שחלופת מעצר תמנע ביצוע חוזר שלהן. מבחינה זאת ההחלטה אינה משכנעת. כל מה שנאמר הוא שהמפקחים שהוצעו הם אנשים שומרי חוק והתנאים שהוצעו מקהים את החשש שהמערערת תפגע בעצמה או בזולתה.
הנמקה זאת מקלה עם הנאשמת בניגוד לחוק. התוצאה היא שההחלטה לא עשתה צדק והבקורת הציבורית עליה מוצדקת לחלוטין.
