פרשת השבוע +סיפור לשבת
- פותח הנושא שוקו בת
- פורסם בתאריך
דתל"ש
פרשת במדבר ספר מדבר ב'מבט על'
הספר מתאר לכאורה שלושים ותשע שנות נדודים במדבר אך מתרכז למעשה בשנתיים בלבד; השנה השנייה ושנת הארבעים. פרקים א-יד מתארים את השנה השנייה למסע והחל מפרק כ' אנו פוסעים במדבר כבר בשנת הארבעים, ויחד עם דור הבנים ליוצאי מצרים, מתכוננים נרגשים לכניסה לארץ. בתווך, בין תיאור השנה השנייה והשנה השלושים ותשע, ממוקמים פרקים ט"ו-י"ט ובמרכזם מרידת קורח ואירועים אחרים שאינם משויכים לזמן מוגדר.
המבנה המיוחד הזה מדגיש את האכזבה מכישלונותיו החוזרים ונשנים של הדור הראשון, שמגיעים לשיאם בחטא המרגלים (פרקים יג-יד), מול התקווה שמלווה את הדור השני, דור חדש אמיץ, המונהג בידי מנהיגים חדשים ונמרצים לקראת הכניסה לארץ וכיבושה.
לצד החלוקה הזו ניתן להבחין בכמה סיפורי מדבר שחוזרים לכאורה על מוטיבים אותם פגשנו כבר בסיפורי המדבר של ספר שמות:
סיפור המן חוזר פעמיים בספר שמות ובספר במדבר. פעמיים מגיע השלו לגוון את מזונם של בני ישראל. הן בשמות והן בדברים העם צמא למים, מתלונן ומשה נשלח להכות על הסלע ולהוציא להם מים למען הרוות את צימאונם. פעמיים נבחרת קבוצת מנהיגות לצידו של משה כדי למנוע את שחיקתו פעם בשמות - השופטים השרים, ופעם בבמדבר יא - עת נוח הרוח על שבעים הזקנים. פעמיים חוטא העם בחטא כבד; פעם בשמות, בחטא העגל, ופעם בבמדבר בחטא המרגלים.
אם נבחן את הסיפורים הכפולים בשמות ובבמדבר נבחין על נקלה בשיטה. בעוד שבתיאור הראשון שבספר שמות האירוע מסתיים בטוב או לפחות בסליחה ובהבנה, הרי שבתיאור המקביל בספר במדבר פורץ משבר קשה בעקבות האירוע. כך בסיפור בשמות השלו נח בכל ערב על המחנה ומספק לישראל בשר ואילו בספר במדבר מוכים למוות כל האוכלים מהשלו כאשר הבשר עודנו בין שיניהם. בפרשת יתרו משה אינו מבחין כלל בעומס המוטל עליו ורק יתרו, חותנו מאיץ בו להתחלק בעבודה הקשה עם שופטים מנהיגים נוספים ואילו בספר במדבר משה זוכה לשבעים זקנים המסייעים בידו רק לאחר התפרצות קשה. חטא העגל אמנם מביא לפורענות קשה אך הוא מלווה גם בסליחה והתפייסות. לעומתו, חטא המרגלים המקביל לו בספר במדבר הוא שחורץ את דינם של דור המדבר למוות ולאבדן הזכות להיכנס לארץ. מהי אפוא המשמעות של הסיפורים החוזרים? מה רצתה התורה לומר לנו בפער השיטתי בין סיפורי שמות לסיפורי במדבר?
סיפורי התלונה במדבר אינם אלא ניסיונות ראשונים שטבעי שאדם או קבוצה יחוו בהם גם כישלונות. השאלה היא האם הלקח מהכישלון נלמד וכיצד יתמודדו עְמם היחיד או החברה בניסיון הבא. כאשר הכישלונות חוזרים ונשנים גם התגובה להם משתנה עד להחלטה הקשה לוותר על הדור ולקוות לדור חדש.
התקופה שבין פסח לשבועות היא תקופת ימי הגאולה. זה הזמן להביט לאחור וללמוד משגיאות העבר. אל לנו להיות שאננים ולשאוב ביטחון מהסלחנות בה התקבלו שגיאות הילדות שלנו, כעם המתחדש בארצו. זה הזמן לעשות ולתקן כדי שנגיע אל הארץ המובטחת.
עיון מיוחד מזקיק אותנו סיפור ההכאה בסלע. גם כאן לפנינו שני סיפורים כמעט זהים (רבי יוסף, בכור שור סבר שאינם אלא סיפור אחד!). גם כאן הסיפור בשמות נגמר בנחת והסיפור בבמדבר נגמר בטרגדיה – משה ואהרון מאבדים את זכותם להיכנס לארץ. אלא שכאן נדרש עיון מיוחד; זהו הסיפור הכפול היחידי שמופיע בחלקו השני של ספר במדבר, בפרקים המתארים את דור הבנים. מסתבר שההמתנה לדור חדש מצריכה גם החלפת מנהיגות, ובכך דחייתו של הדור נשלמת, הן לגבי העם והן לגבי מנהיגיו. לא רק עם ישראל שחטא ימות במדבר אלא גם משה, מנהיגו הנערץ, כבר אינו מתאים להיכנס לארץ.
המעבר ממצרים לישראל לא יכול לבוא בחטף. הוא דורש לימוד, לימוד בין דורי ורק הדור שנולד חופשי, במדבר, יזכה להיכנס לארץ מלווה במנהיגות חדשה.
פרשת במדבר ספר מדבר ב'מבט על'
הספר מתאר לכאורה שלושים ותשע שנות נדודים במדבר אך מתרכז למעשה בשנתיים בלבד; השנה השנייה ושנת הארבעים. פרקים א-יד מתארים את השנה השנייה למסע והחל מפרק כ' אנו פוסעים במדבר כבר בשנת הארבעים, ויחד עם דור הבנים ליוצאי מצרים, מתכוננים נרגשים לכניסה לארץ. בתווך, בין תיאור השנה השנייה והשנה השלושים ותשע, ממוקמים פרקים ט"ו-י"ט ובמרכזם מרידת קורח ואירועים אחרים שאינם משויכים לזמן מוגדר.
המבנה המיוחד הזה מדגיש את האכזבה מכישלונותיו החוזרים ונשנים של הדור הראשון, שמגיעים לשיאם בחטא המרגלים (פרקים יג-יד), מול התקווה שמלווה את הדור השני, דור חדש אמיץ, המונהג בידי מנהיגים חדשים ונמרצים לקראת הכניסה לארץ וכיבושה.
לצד החלוקה הזו ניתן להבחין בכמה סיפורי מדבר שחוזרים לכאורה על מוטיבים אותם פגשנו כבר בסיפורי המדבר של ספר שמות:
סיפור המן חוזר פעמיים בספר שמות ובספר במדבר. פעמיים מגיע השלו לגוון את מזונם של בני ישראל. הן בשמות והן בדברים העם צמא למים, מתלונן ומשה נשלח להכות על הסלע ולהוציא להם מים למען הרוות את צימאונם. פעמיים נבחרת קבוצת מנהיגות לצידו של משה כדי למנוע את שחיקתו פעם בשמות - השופטים השרים, ופעם בבמדבר יא - עת נוח הרוח על שבעים הזקנים. פעמיים חוטא העם בחטא כבד; פעם בשמות, בחטא העגל, ופעם בבמדבר בחטא המרגלים.
אם נבחן את הסיפורים הכפולים בשמות ובבמדבר נבחין על נקלה בשיטה. בעוד שבתיאור הראשון שבספר שמות האירוע מסתיים בטוב או לפחות בסליחה ובהבנה, הרי שבתיאור המקביל בספר במדבר פורץ משבר קשה בעקבות האירוע. כך בסיפור בשמות השלו נח בכל ערב על המחנה ומספק לישראל בשר ואילו בספר במדבר מוכים למוות כל האוכלים מהשלו כאשר הבשר עודנו בין שיניהם. בפרשת יתרו משה אינו מבחין כלל בעומס המוטל עליו ורק יתרו, חותנו מאיץ בו להתחלק בעבודה הקשה עם שופטים מנהיגים נוספים ואילו בספר במדבר משה זוכה לשבעים זקנים המסייעים בידו רק לאחר התפרצות קשה. חטא העגל אמנם מביא לפורענות קשה אך הוא מלווה גם בסליחה והתפייסות. לעומתו, חטא המרגלים המקביל לו בספר במדבר הוא שחורץ את דינם של דור המדבר למוות ולאבדן הזכות להיכנס לארץ. מהי אפוא המשמעות של הסיפורים החוזרים? מה רצתה התורה לומר לנו בפער השיטתי בין סיפורי שמות לסיפורי במדבר?
סיפורי התלונה במדבר אינם אלא ניסיונות ראשונים שטבעי שאדם או קבוצה יחוו בהם גם כישלונות. השאלה היא האם הלקח מהכישלון נלמד וכיצד יתמודדו עְמם היחיד או החברה בניסיון הבא. כאשר הכישלונות חוזרים ונשנים גם התגובה להם משתנה עד להחלטה הקשה לוותר על הדור ולקוות לדור חדש.
התקופה שבין פסח לשבועות היא תקופת ימי הגאולה. זה הזמן להביט לאחור וללמוד משגיאות העבר. אל לנו להיות שאננים ולשאוב ביטחון מהסלחנות בה התקבלו שגיאות הילדות שלנו, כעם המתחדש בארצו. זה הזמן לעשות ולתקן כדי שנגיע אל הארץ המובטחת.
עיון מיוחד מזקיק אותנו סיפור ההכאה בסלע. גם כאן לפנינו שני סיפורים כמעט זהים (רבי יוסף, בכור שור סבר שאינם אלא סיפור אחד!). גם כאן הסיפור בשמות נגמר בנחת והסיפור בבמדבר נגמר בטרגדיה – משה ואהרון מאבדים את זכותם להיכנס לארץ. אלא שכאן נדרש עיון מיוחד; זהו הסיפור הכפול היחידי שמופיע בחלקו השני של ספר במדבר, בפרקים המתארים את דור הבנים. מסתבר שההמתנה לדור חדש מצריכה גם החלפת מנהיגות, ובכך דחייתו של הדור נשלמת, הן לגבי העם והן לגבי מנהיגיו. לא רק עם ישראל שחטא ימות במדבר אלא גם משה, מנהיגו הנערץ, כבר אינו מתאים להיכנס לארץ.
המעבר ממצרים לישראל לא יכול לבוא בחטף. הוא דורש לימוד, לימוד בין דורי ורק הדור שנולד חופשי, במדבר, יזכה להיכנס לארץ מלווה במנהיגות חדשה.
כלל ופרט במניין ישראל
וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא:
ארבעה ענינים מופיעים כאן בפתיחת פרשת במדבר הפותחת את חומש הפקודים, ספר במדבר, הספר של המסע מהר סיני לארץ ישראל. הענין הראשון הוא הדיוק "בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד". נלווה לענין זה העיתוי, דהיינו "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". הענין השלישי הוא חמשת הלשונות המגדירים את אופן המנין: א. לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם; ב. בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת;ג. כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם; ד. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה; ה. כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. הפירוט הזה הינו ודאי חשוב לענין כולו מאחר שהוא חוזר על עצמו באותה צורה לכל שבט ושבט. והענין הרביעי הוא הדיוק לגבי אלו שעליהם מוטלת חובת הביצוע: "אַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא". ארבעת הענינים מגדירים באופן מלא את המשימה: איפה, מתי, מה, מי.
כפל הלשון של ה"איפה" בא להודיענו את מטרת המנין. מדבר סיני מתייחס לתורה שנתנה במדבר בעוד שהאהל מועד מתייחס לעבודה. בני ישראל הם גם יחד חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא, כדברי הזוה"ק בריש פרשתנו. זאת אומרת שתורה ועבודה הן שתי משימות שהן אחת אבל צריך להתיחס לכל אחת בפני עצמה ולא לערבב ביניהן. דבר זה מתבטא למשל בהבדל בין תלמוד תורה ותפילה: החויה הרוחנית של הלימוד שונה היא מזו של התפילה וכל אחת דורשת מאתנו את מלוא הריכוז וההשקעה.
מגיל עשרים נעשה האדם "בר עונשין" דהיינו שמאז נושא הוא במלוא האחריות על מעשיו כי מאז יש לו קומה שלמה מבחינת נפש, רוח ונשמה, שזוכין לבחינת נפש משעת הלידה לבחינת רוח משעת הבר מצוה ולבחינת נשמה בגיל עשרים. והיות ומבחינת נר ד' נשמת אדם יש לכל אחד ואחד אות או חלק אות בתורה שהיא מיוחדת לו ואשר דרכה הוא מחובר לתורה ואם הינו חסר נמצא ספר התורה פסול, הפרט של "מבן עשרים שנה ומעלה" הוא כנגד הבחינה של חיילין דאורייתא.
"כל יוצא צבא בישראל" הוא כנגד הבחינה של חיילין דמשכנא כפי שנלמד ענין זה מנדבות המשכן שכתוב בהם "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" וכתב הרמב"ן שהם "כל יוצא צבא כל היוצאים להקהל בעדה".
"כל זכר לגולגלתם" בא לכפר על העבר על ידי הכופר נפש לגולגולתם כדי להיות נקי לקראת המשימה החדשה המוטלת עליהם.
"במספר שמות" בא ללמד שכל אחד בתתו את חצי השקל חייב להזדהות באופן מלא, אני פלוני נולדתי לפלוני משבט פלוני, שהרי אין אנו מעוניינים רק במספר האנשים אלא גם ביחוסם של כל המתפקדים. אין מטרת המפקד לקבל סיכום כמותי אלא לברר את מקומו ותפקידו של כל אחד ואחד בכלל שבטו ובכלל ישראל; וכפי שנראה להלן, ענין זה שייך להבדל בין כלל שהוא רק אוסף פרטים לבין הכלל המתעלה מעל אוסף הפרטים כי יש חשיבות לכל פרט בפני עצמו מחד ולכלל ככלל מאידך. ובנוסף בא דבר זה להוכיח שכולם היו כשרים ללא ערעור על יחוסם (ועיין רש"י והרמב"ן על הפסוק "והתילדו על משפחותם).
לכן היתה המצוה שהמפקד ייעשה ע"י משה ואהרון והנשיאים. ע"י משה מבחינת היותם המתפקדים חיילי התורה ומשה רבנו הוא שורש הששים ריבו נשמות שהן בחינת כל האותיות של התורה. ע"י אהרון מבחינת חיילי המשכן שהוא השורש של כהנים בעבודתם. ואפשר לומר שלשתי הבחינות האלו יש רמז באתם תהיו לי ממלכת כהנים – זו העבודה, וגוי קדוש – זו תורה. והנשיאים מבחינת למשפחותם לבית אבותם, שתפקידם לזהות את בני שבטם וליחסם, לקשור אותם לשורשם בתוך שבטי ישראל, שהם שבטי י"ה, וכפי שדבר זה מתבטא בהיות אותיות י-ה מתחברות בשמות השבטים: הראובני, השמעוני וכן כולם.
והרי לנו דרך זה הקשר של כולם לשלושת הכתרים שהם כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות, משה ואהרון והנשיאים.
התורה מפרטת את פקודיהם של כל השבטים ולכן היינו יכולים לקבל מסיכום הפקודים את הס"כ הכולל. ובכל זאת באה התורה ונותנת לנו את הסיכום, דבר שהוא לגמרי מיותר אם כל המשמעות של הסיכום הזה הינו מספרי כמותי גרידא. אבל כפי שכבר אמרנו למעלה, ישנה כונה בפני עצמה לגבי כל פרט ופרט שהוא בבחינת אותיות התורה ובהיותו חסר הרי הספר כולו נפגם, וישנה כוונה בכלל המתהווה ברמת השבט שכל שבט ושבט יש לו תפקיד בפני עצמו וזהותו שונה מזהותו של חברו ורק כשכולם ביחד יש כאן הבחינה של "עדות לישראל". ואז יכול גם להופיע המימד השלם של הקומה השלמה של כלל ישראל הבנוי מחד מהבנים כולם והנותן לכל אחד את זהותו כבן ישראל – שאו את ראש כל עדת בני ישראל, שע"י התחברותם לכלל הינם מתעלים ויש להם נשיאת ראש וקוממיות.
שבת שלום
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.