פרשת השבוע - פרשת וארא
על פרשת השבוע: מול עם קטן אמונה ועוד מאמרים להלחם עד הסוף ועוד מאמרים: http://www.arachim.org.il/Index.asp?CategoryID=234 והנה חלק מתוך המאמר הראשון: האלוקים מפעים בתחילת הפרשה את משה בחזון גאולה כביר. הוא מצייר לפניו תמונה ורודה של עתיד טוב יותר, עתיד של חרות אמת: "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, והצלתי אתכם... וגאלתי אתכם בזרוע נטויה... ולקחתי אתכם לי לעם... והבאתי אתכם אל הארץ..." (שם ו, י-ח) אלו הן חלק ממילים מלאות תקווה, ששמע משה בתחילת שליחותו. הן בישרוהו על גאולה, על פדות ועל קוממיות בארץ ההבטחה. הקב"ה ציווהו להשמיען באוזני העם, הנאנק תחת עול השעבוד. אך, תגובת בני ישראל היתה מכאיבה: "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה" (שם, ט) חזון העתיד האלוקי פגש באנשים מרי נפש, המחפשים תשובה לצורכי הרגע הקודר, ולו בלבד. הם - "לא שמעו אל משה", כאומרים לו: "אם יש לך מה להציע לרגע זה, מה טוב. אם בכוחך להקל במעט את עול השעבוד היום - ברוך תהיה. אנו איננו שותפים לחלומות הגאולה שלך. אין לנו שאיפות של חרות. אנו רוצים: מנוחה - עכשיו, ודי לנו בזאת" (כך טענו גם אחרי צאתם ממצרים: "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" - שם יד, יב). ומשה עומד מופתע מול העם קטן - האמונה. הפער בין מציאות הגאולה ההולכת ונרקמת, לבין אופק חייהם הצר, גרמה לו עוגמת נפש. מאורעות גדולים עומדים בפתח, ואלו העומדים להגאל, נושאים נפשם רק אל התועלת קצרת הטווח: הקטנת מכסת הלבנים שעליהם לספק לנוגשיהם. ומשה - מאוכזב. היתה זו אכזבתו הראשונה, שהנחיל לו עמו. אכזבה, שאותה שטח לפני שולחו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" (שם ו, יב). "אם" טען משה במשפט זה (לדעת הפרשנים), "אם העם עצמו אינו משוכנע באמיתות הבשורה, ומפקפק בצדקת הדרך, מה האמינות שיזכו להם דברי בחוץ, בהופיעי לפני פרעה? שאלה טובה, שתשובה מפתיעה בצידה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שם, יג). מה ציוה ה', לא נאמר כאן. אולם, המדרש חושף צפונות פסוק זה, ומוצא בו תשובת האלוקים לאכזבת משה: "אמר לו הקב"ה: בני סרבנים הן, רגזנים הן, טרחנים הן, על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שיהיו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים" (מדרש רבה שמות ז, ג). בצעדיו הראשונים כמנהיג העם, בהיגלות האכזבה הראשונה - מעניק האלוקים למשה שיעור מאלף בהלכות הנהגה: "כך נראה עמך, משה! זהו עם טרחן, רגזן, "מקטר", רואה שחורות ודל אמונה. אתה מקבלו על חסרונותיו. עליך לאהבו ולגדלו כמו שהוא. עליך לשאת את משאו. לו אתה אמור להנחיל גדולה וכבוד, תורה וארץ, תוך ידיעה ברורה, שגמולך היחיד יהיה - קללות ואבנים. המנהיגות, משה, עבדות היא ולא שררה. דע זאת בתחילת הדרך, למען לא תהיה האכזבה מנת חלקך". ומשה שמע, קלט והבין. וכך בגדלות נפש זו הנהיג את העם כל ימי השהות במדבר.
על פרשת השבוע: מול עם קטן אמונה ועוד מאמרים להלחם עד הסוף ועוד מאמרים: http://www.arachim.org.il/Index.asp?CategoryID=234 והנה חלק מתוך המאמר הראשון: האלוקים מפעים בתחילת הפרשה את משה בחזון גאולה כביר. הוא מצייר לפניו תמונה ורודה של עתיד טוב יותר, עתיד של חרות אמת: "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, והצלתי אתכם... וגאלתי אתכם בזרוע נטויה... ולקחתי אתכם לי לעם... והבאתי אתכם אל הארץ..." (שם ו, י-ח) אלו הן חלק ממילים מלאות תקווה, ששמע משה בתחילת שליחותו. הן בישרוהו על גאולה, על פדות ועל קוממיות בארץ ההבטחה. הקב"ה ציווהו להשמיען באוזני העם, הנאנק תחת עול השעבוד. אך, תגובת בני ישראל היתה מכאיבה: "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה" (שם, ט) חזון העתיד האלוקי פגש באנשים מרי נפש, המחפשים תשובה לצורכי הרגע הקודר, ולו בלבד. הם - "לא שמעו אל משה", כאומרים לו: "אם יש לך מה להציע לרגע זה, מה טוב. אם בכוחך להקל במעט את עול השעבוד היום - ברוך תהיה. אנו איננו שותפים לחלומות הגאולה שלך. אין לנו שאיפות של חרות. אנו רוצים: מנוחה - עכשיו, ודי לנו בזאת" (כך טענו גם אחרי צאתם ממצרים: "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" - שם יד, יב). ומשה עומד מופתע מול העם קטן - האמונה. הפער בין מציאות הגאולה ההולכת ונרקמת, לבין אופק חייהם הצר, גרמה לו עוגמת נפש. מאורעות גדולים עומדים בפתח, ואלו העומדים להגאל, נושאים נפשם רק אל התועלת קצרת הטווח: הקטנת מכסת הלבנים שעליהם לספק לנוגשיהם. ומשה - מאוכזב. היתה זו אכזבתו הראשונה, שהנחיל לו עמו. אכזבה, שאותה שטח לפני שולחו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" (שם ו, יב). "אם" טען משה במשפט זה (לדעת הפרשנים), "אם העם עצמו אינו משוכנע באמיתות הבשורה, ומפקפק בצדקת הדרך, מה האמינות שיזכו להם דברי בחוץ, בהופיעי לפני פרעה? שאלה טובה, שתשובה מפתיעה בצידה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שם, יג). מה ציוה ה', לא נאמר כאן. אולם, המדרש חושף צפונות פסוק זה, ומוצא בו תשובת האלוקים לאכזבת משה: "אמר לו הקב"ה: בני סרבנים הן, רגזנים הן, טרחנים הן, על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שיהיו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים" (מדרש רבה שמות ז, ג). בצעדיו הראשונים כמנהיג העם, בהיגלות האכזבה הראשונה - מעניק האלוקים למשה שיעור מאלף בהלכות הנהגה: "כך נראה עמך, משה! זהו עם טרחן, רגזן, "מקטר", רואה שחורות ודל אמונה. אתה מקבלו על חסרונותיו. עליך לאהבו ולגדלו כמו שהוא. עליך לשאת את משאו. לו אתה אמור להנחיל גדולה וכבוד, תורה וארץ, תוך ידיעה ברורה, שגמולך היחיד יהיה - קללות ואבנים. המנהיגות, משה, עבדות היא ולא שררה. דע זאת בתחילת הדרך, למען לא תהיה האכזבה מנת חלקך". ומשה שמע, קלט והבין. וכך בגדלות נפש זו הנהיג את העם כל ימי השהות במדבר.