../images/Emo207.gif הרמב"ם על ראשוניות הנבואה של משה
בפרשת שמות, ברגע האמת, הקב"ה נגלה אל משה ומטיל עליו שליחות, לפנות לעם ישראל, לבשר להם שהוא נביא ה' ולגאול אותם ממצרים. ונראה כאילו משה חושש לקחת על עצמו את השליחות. הוא מתחמק ממנהיגות בתואנות שונות ומשונות, מבקש אותות ומופתים לשליחותו, מנסה להעביר את המנהיגות לאחרים, מחפש חיזוקים ושמות ואפילו כשהקב"ה מבטיח לו שזקני ישראל יאמינו לו, נראה כאילו משה מפקפק בהבטחה. הקורא הסביר לא ממש מבין מדוע משה מנסה להתחמק משליחותו, מה כ"כ מפחיד בלהעביר את דבר ה' לבני ישראל? הרמב"ם מסביר (מו"נ א ס"ג) שמשה לא היה רק גדול הנביאים אלא הראשון לנביאים. פנייתו של הקב"ה למשה היתה הפניה הראשונה של הקב"ה לנביא כשליח המביא את דבר ה' אל העם. מכאן ניתן להבין את חששו של משה מהשליחות חסרת התקדים. הרמב"ם מבדיל בין האבות שהקב"ה נגלה אליהם בנבואה אישית עליהם ועל זרעם לבין משה רבנו שנבואתו נמסרת כשליחות לכל העם. יותר מכך, משה רואה את שליחותו כשליחות כפולה ומכופלת. הוא צריך קודם כל לגרום לזקנים לקבל את מציאות ה' בעולמנו, תפיסה שלפי הרמב"ם, היתה מקובלת רק אצל יחידים באותה תקופה ורק לאחר מכן שהוא אכן נביא ה': "אבל אדם שיטען את הנבואה שה' דבר עמו ושלח אותו - לא נשמע זה כלל לפני משה רבנו..ואל יטעך מה שנאמר באבות שנזכר שם שדיבר ה' עימהם ונגלה להם, לפי שלא תמצא כעין נבואה זו לקרוא לבני אדם או להדריך זולתם, עד שאמר אברהם או יצחק או יעקב, או מי שקדם להם, לבני אדם: אמר לי ה' עשו או אל תעשו, או שלחני אליכם. זה לא היה כלל, אלא היה הדיבור להם במה ששייך להם, לא יותר. כלומר: בשלמותם והדרכתם למה שיעשו, ובישר אותם במה שעתיד להיות בעניין זרעם, ולא יותר.. וכאשר נראה יתברך אל משה רבנו ע"ה וציוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות, אמר: תחילת מה שישאלוני – שאאמת להם שיש אלוה אחד ואחר כך אומר, שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז, אלא יחידים, לא היו מרגישים במציאות ה' וכל עיונם לא עבר את הגלגל וכוחותיו ופעולותיו, כי לא נפרדו מן המוחש ולא שלמו שלמות שכלית. "
