פרשת ויצא
לחם לאכול ובגד ללבוש?! עם ברכתו של יעקב יוצא יצחק אבינו ע"ה מהסיפור המקראי. הוא העביר את הדגל ליעקב בתתו לו את ברכת אברהם – ברכת הזרע וברכת הארץ. אחת הבחינות של אותה ברכה שלפעמים רואים אותה כמליצה ספרותית היא: "והיית לקהל עמים". אמנם משמעותה של הברכה היא שכל אחד ואחד משבטי ישראל, בניו של יעקב אבינו, מהווים בחינה של עם שלם בפני עצמו, כפי שהדבר מתבטא בפסוק "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". וכאשר הקב"ה יאשר את אותה הברכה בשובו של יעקב מאותה הגלות אשר אליה הוא יוצא כעת: "פרה ורבה, גוי וקהל גוים יהיה ממך", אותה הבחינה של "קהל עמים" מתפתחת ל"קהל גוים" של שבעים נפש לעומת שבעים אומות. הרי שהיעוד האוניברסאלי של עם ישראל באחדותו מיוסד על היכולת של הבחינות הפנימיות של ישראל – השבטים והמשפחות – להיות כל אחת במדריגה של עם שלם. הסגולה הזאת טומנת בחיקה סכנה של ממש: סכנת הפירוד בגלל השאיפה של כל אחד למלא את כל חלל ההויה; להיות הוא לבדו במקום הכלל כולו. ורק כאשר כולם מסכימים להתעשר מתרומת האחרים ולתרום להם מופיע המימד האמיתי של ישראל אשר ב"יחד שבטי ישראל" מאחד את האנושות כולה. פרשת ויצא מספרת דוקא על התהוותו של עם ישראל, היינו משפחתו של יעקב, שהרי בניו של יעקב הם השורשים של השבטים. לסיפור הזה יש כביכול שתי הקדמות. ההקדמה הראשונה היא סיפור "סולם יעקב". בנדר שיעקב נודר בהשכימו בבוקר הוא אומר: "אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלקים. והאבן הזאת אשר-שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן-לי עשר אעשרנו לך". בודאי שלא נוכל לעמוד כאן על כל הדיוקים הרבים שבשלושה פסוקים אלו. נבודד כאן רק פרט אחד שבנדר: "לחם לאכל ובגד ללבוש". זאת היא לכתחילה שאיפתו של יעקב. זאת היא דרך החיים אשר הוא מבקש להוריש לבניו, אותם הבנים שנתבשר עליהם "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה וברכו בך כל-משפחות האדמה ובזרעך", יחד עם בשורת הארץ. רש"י ז"ל מראה בפירושו איך כל חלק מנדרו של יעקב מתייחס בבחינת "זה לעומת זה" להבטחות של הקב"ה. הוא מיחס את המילים "לחם לאכל" להבטחה "כי לא אעזבך" בטענה כי המבקש לחם נקרא עזוב שנאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. אבל המענין הוא שרש"י לא פירש כך את המילים של ההבטחה עצמה אלא כביכול את ה"פירוש" שיעקב נותן לדבר. במילים אחרות, יש כאן מצד יעקב כנסיון להקטין את המימד של המשימה אליה הוא קרוא. תתארו לעצמכם: הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה אליו, מבשר לו את בשורת הארץ ובשורת הזרע במימד האוניברסאלי של "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" וכדי לעודדו משום הקושי הברור שבמשימה הזאת אשר הנדידה בין העמים והגלות כרוכים איתה (אותה גלות אשר הוא דוקא יוצא עתה אליה, וכל הגלויות העתידיות גם במשמע) הוא מבטיחו "והשיבותיך אל-האדמה הזאת כי לא אעזבך". ומה יעקב מבקש כביכול? לא כל זאת אלא רק לחם לאכול! יעקב איש תם יושב אוהלים נדרש להסכים להתמודד עם משברי החיים אבל הוא מתחיל בסירוב. אמו, רבקה, הכריחה אותו לקבל את הברכה של העולם הזה, "טל השמים ושמני הארץ", לעסוק בעניני העולם בידים ידי עשו. אבל הוא נרתע מזה. העיסוק בעניני העולם הזה כרוך בכך שהאדם לא יכול לחיות במבודד מן החברה, ולא במבודד מן הסביבה. הוא יהיה תמיד במצב של תן וקח, של משא ומתן, של סחר-חליפין. אבל יעקב לא רוצה בזה. הוא רוצה "לחם לאכול ובגד ללבוש". היינו הוא מבקש לחיות במצב כזה שלא יצטרך למכור את הלחם כדי לקנות בגד או למכור את הבגד כדי לקנות לחם. וכל הפרשה תהיה שזורה מההתאמנות בהיפך של שאיפה זו, בעבודה קשה אצל לבן, תוך כדי הולדת שבטי ישראל. ובמפורש, העבודה הזאת איננה לצורך לחם ובגד אלא תמורת בנין בית ישראל: "זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך". במילים אחרות, יעקב, איש הרוח חייב ללמוד להתמודד עם החומר, כאשר הצלחתו תימדד ביכולתו לומר בסוף תקופת ההתאמנות הזאת: "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדור שנתי מעיני" פס' ממנו לומדים את חובתו של שומר שכר כלפי אדונו. ההקדמה השניה היא הפגישה עם רועי חרן. לא נתיחס לכל הדו-שיח המתפתח בפגישה אלא רק לעובדה שהמילה הראשונה שיעקב אומר להם היא: "אחי". הוא יוצא מהחויה הנוראה של כשלון האחוה בינו לבין עשו. הוא היה יכול להיות מתוסכל לגמרי מכל תקות אחוה ורעות. והנה האנשים הראשונים שהוא נפגש איתם בסיפור המקראי (היינו שהמקרא רואה כדבר הראוי להיות מסופר) זוכים בתואר של אחים. שני איפיונים אלו הם הסגולה של עמ"י שקבלו ירושה מיעקב. במשך כל ההיסתוריה, אנשי רוח היו חייבים להתעסק עם החומר – ובמקום להפוך להיות חומריים הפיחו רוחניות לתוכו. ועל אף כל האכזבות שרכשו מיחס העמים כלפיהם ובמיוחד מאותם שני בני המשפחה הקרובים אליהם, יש בהם הכח לפנות איש לרעהו ומילת "שלום" בפיהם ולהתיחס לזולת כאחיהם: אחי אתם, אפילו כאשר אתם לא מתיחסים אלי כאחיכם. שבת שלום
לחם לאכול ובגד ללבוש?! עם ברכתו של יעקב יוצא יצחק אבינו ע"ה מהסיפור המקראי. הוא העביר את הדגל ליעקב בתתו לו את ברכת אברהם – ברכת הזרע וברכת הארץ. אחת הבחינות של אותה ברכה שלפעמים רואים אותה כמליצה ספרותית היא: "והיית לקהל עמים". אמנם משמעותה של הברכה היא שכל אחד ואחד משבטי ישראל, בניו של יעקב אבינו, מהווים בחינה של עם שלם בפני עצמו, כפי שהדבר מתבטא בפסוק "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". וכאשר הקב"ה יאשר את אותה הברכה בשובו של יעקב מאותה הגלות אשר אליה הוא יוצא כעת: "פרה ורבה, גוי וקהל גוים יהיה ממך", אותה הבחינה של "קהל עמים" מתפתחת ל"קהל גוים" של שבעים נפש לעומת שבעים אומות. הרי שהיעוד האוניברסאלי של עם ישראל באחדותו מיוסד על היכולת של הבחינות הפנימיות של ישראל – השבטים והמשפחות – להיות כל אחת במדריגה של עם שלם. הסגולה הזאת טומנת בחיקה סכנה של ממש: סכנת הפירוד בגלל השאיפה של כל אחד למלא את כל חלל ההויה; להיות הוא לבדו במקום הכלל כולו. ורק כאשר כולם מסכימים להתעשר מתרומת האחרים ולתרום להם מופיע המימד האמיתי של ישראל אשר ב"יחד שבטי ישראל" מאחד את האנושות כולה. פרשת ויצא מספרת דוקא על התהוותו של עם ישראל, היינו משפחתו של יעקב, שהרי בניו של יעקב הם השורשים של השבטים. לסיפור הזה יש כביכול שתי הקדמות. ההקדמה הראשונה היא סיפור "סולם יעקב". בנדר שיעקב נודר בהשכימו בבוקר הוא אומר: "אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלקים. והאבן הזאת אשר-שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן-לי עשר אעשרנו לך". בודאי שלא נוכל לעמוד כאן על כל הדיוקים הרבים שבשלושה פסוקים אלו. נבודד כאן רק פרט אחד שבנדר: "לחם לאכל ובגד ללבוש". זאת היא לכתחילה שאיפתו של יעקב. זאת היא דרך החיים אשר הוא מבקש להוריש לבניו, אותם הבנים שנתבשר עליהם "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה וברכו בך כל-משפחות האדמה ובזרעך", יחד עם בשורת הארץ. רש"י ז"ל מראה בפירושו איך כל חלק מנדרו של יעקב מתייחס בבחינת "זה לעומת זה" להבטחות של הקב"ה. הוא מיחס את המילים "לחם לאכל" להבטחה "כי לא אעזבך" בטענה כי המבקש לחם נקרא עזוב שנאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. אבל המענין הוא שרש"י לא פירש כך את המילים של ההבטחה עצמה אלא כביכול את ה"פירוש" שיעקב נותן לדבר. במילים אחרות, יש כאן מצד יעקב כנסיון להקטין את המימד של המשימה אליה הוא קרוא. תתארו לעצמכם: הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה אליו, מבשר לו את בשורת הארץ ובשורת הזרע במימד האוניברסאלי של "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" וכדי לעודדו משום הקושי הברור שבמשימה הזאת אשר הנדידה בין העמים והגלות כרוכים איתה (אותה גלות אשר הוא דוקא יוצא עתה אליה, וכל הגלויות העתידיות גם במשמע) הוא מבטיחו "והשיבותיך אל-האדמה הזאת כי לא אעזבך". ומה יעקב מבקש כביכול? לא כל זאת אלא רק לחם לאכול! יעקב איש תם יושב אוהלים נדרש להסכים להתמודד עם משברי החיים אבל הוא מתחיל בסירוב. אמו, רבקה, הכריחה אותו לקבל את הברכה של העולם הזה, "טל השמים ושמני הארץ", לעסוק בעניני העולם בידים ידי עשו. אבל הוא נרתע מזה. העיסוק בעניני העולם הזה כרוך בכך שהאדם לא יכול לחיות במבודד מן החברה, ולא במבודד מן הסביבה. הוא יהיה תמיד במצב של תן וקח, של משא ומתן, של סחר-חליפין. אבל יעקב לא רוצה בזה. הוא רוצה "לחם לאכול ובגד ללבוש". היינו הוא מבקש לחיות במצב כזה שלא יצטרך למכור את הלחם כדי לקנות בגד או למכור את הבגד כדי לקנות לחם. וכל הפרשה תהיה שזורה מההתאמנות בהיפך של שאיפה זו, בעבודה קשה אצל לבן, תוך כדי הולדת שבטי ישראל. ובמפורש, העבודה הזאת איננה לצורך לחם ובגד אלא תמורת בנין בית ישראל: "זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך". במילים אחרות, יעקב, איש הרוח חייב ללמוד להתמודד עם החומר, כאשר הצלחתו תימדד ביכולתו לומר בסוף תקופת ההתאמנות הזאת: "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדור שנתי מעיני" פס' ממנו לומדים את חובתו של שומר שכר כלפי אדונו. ההקדמה השניה היא הפגישה עם רועי חרן. לא נתיחס לכל הדו-שיח המתפתח בפגישה אלא רק לעובדה שהמילה הראשונה שיעקב אומר להם היא: "אחי". הוא יוצא מהחויה הנוראה של כשלון האחוה בינו לבין עשו. הוא היה יכול להיות מתוסכל לגמרי מכל תקות אחוה ורעות. והנה האנשים הראשונים שהוא נפגש איתם בסיפור המקראי (היינו שהמקרא רואה כדבר הראוי להיות מסופר) זוכים בתואר של אחים. שני איפיונים אלו הם הסגולה של עמ"י שקבלו ירושה מיעקב. במשך כל ההיסתוריה, אנשי רוח היו חייבים להתעסק עם החומר – ובמקום להפוך להיות חומריים הפיחו רוחניות לתוכו. ועל אף כל האכזבות שרכשו מיחס העמים כלפיהם ובמיוחד מאותם שני בני המשפחה הקרובים אליהם, יש בהם הכח לפנות איש לרעהו ומילת "שלום" בפיהם ולהתיחס לזולת כאחיהם: אחי אתם, אפילו כאשר אתם לא מתיחסים אלי כאחיכם. שבת שלום
