לדוד משכיל
New member
פרשת ויקרא לפי הקבלה
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו באוהל מועד לאמר" (ויקרא א', א') - יש כאן לשון כפולה; הקב"ה קורא למשה והקב"ה מדבר אליו. מהיכן הוא מדבר אליו? מאוהל מועד. אומר רש"י במקום "ויקרא אל משה" – לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר (ישעיהו, ו, ג)". אם כן, "ויקרא" הוא לשון חיבה. וממשיך: "אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהם בלשון ארעי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" (במדבר, כג, ד)" – לשון מקרה. אל עם ישראל מתגלה הקב"ה בלשון קריאה – שהיא לשון של חיבה, ואל אומות העולם הוא מתגלה בלשון "ויקר" – שהוא לשון קרי, לשון מקרה וכו'.
ההבדל בין תכונת ישראל לתכונת אומות העולם באדם מבחינה פנימית הוא – שהמושג "אומות העולם" מגדיר את תכונת האהבה העצמית והרצון לקבל, ואילו המושג "ישראל" מגדיר את תכונת אהבת הזולת, תכונת ההשפעה, הנתינה, החסד וכו'. ובזמן שאנו עוסקים בעבודת התורה והמצוות לתועלת עצמנו, ואנו נמצאים במצב של אהבה עצמית ורצון לקבל, אז אנו בגדר אומות העולם. ואם כך, ממילא הקב"ה אינו יכול להתגלות בתוך נפשותינו מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד" (הזוה"ק). ולכן באמת אנו מסתובבים בעולם עם ענינינו ואין אנו מרגישים את מציאות השם.
ניתן להגדיר את המציאות שלנו כמציאות 'חילונית', האונקלוס מפרש את המושג זר - 'חילוני'. כלומר, אנו כמו זרים אצל הקב"ה משום שאנו עושים הכל לתועלת עצמנו ולא מצד אהבת הזולת ואהבת השם. והיות שכל עניינו של הקב"ה הוא אהבת הזולת, דהיינו, אהבת הנבראים, ממילא אין הוא מתחבר איתנו בזמן שאנו מתפקדים הפוך ממה שהוא. ולכן, אומר רש"י, שלאומות העולם הקב"ה מתגלה בלשון "ויקר" – שהוא לשון ארעי וטומאה. כלומר - במקרה, באופן נמוך ומטושטש, בצורה לא ברורה ובהירה. לעיתים יש לאדם איזו הארה או הרגשה של השם, איזו מחשבה טובה, אבל באופן כללי אנו מנותקים לגמרי מהקב"ה. אמנם כתוב "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו, ו, ג) ובוודאי הקב"ה נמצא בכל אתר ואתר והוא מחייה את כל המציאות כולה, ושום דבר אינו יכול להתקיים בלעדי כוחו של הקב"ה, אבל אנו לא מרגישים את זה. אנו לא חיים את האמת הזו משום שאנו בבחינת "אומות העולם". ואילו אדם שמצליח להגיע לבחינת ישראל, דהיינו, להתגבר על טבע האגואיזם שבו של הרצון לקבל, של האהבה העצמית, וללכת בדרך של אהבת הזולת ואהבת הקב"ה, אז הקב"ה מתגלה אליו לא בדרך מקרה אלא בדרך חיבה – "ויקרא אל משה". "ויקרא" הוא לשון חיבה אומר רש"י, כלומר, הקב"ה מתגלה אז לאדם בחיבה גדולה, באהבה גדולה. ואז כדאי לו לאדם שנברא - כל העולם כולו כדאי לו. ז"א כל המציאות כולה כדאית בכדי להגיע למצב הזה, לרגע הזה של התוועדות הבורא יתברך עם הנבראים - הכל בעצם תוקן ונערך ונסדר ונברא ונוצר ונעשה בשביל המטרה הזאת.
"ויקרא" כתוב עם א' קטנה. כל ההבדל בין "ויקרא ל-"ויקר" הוא בא' הזאת. והא' הזאת מרמזת על אלופו של עולם – כלומר, על הקב"ה. וזה בעצם מה שרש"י אומר לנו כאן; באומות העולם "ויקר" בלי א' – כלומר, אין מתגלה אלופו של עולם. אבל לישראל "ויקרא" עם א' - שמתגלה להם אלופו של עולם. והרי כתוב "ויקר אלוהים אל בלעם" - וכי מדוע כתוב "ויקר" בלי א'? והרי הקב"ה כן התגלה לבלעם, ואם כך, כן צריכה להיות א' שמרמזת על אלופו של עולם. וזו סתירה; מצד אחד כתוב "ויקר" בלי א', ומצד שני המציאות היא שהקב"ה אכן התגלה לבלעם.
התשובה היא - שבזמן שאדם נמצא במצב של אומות העולם, דהיינו במצב של אהבה עצמית - אז נכון שיש לו לפעמים איזו הרגשה של מציאות השם, או מחשבה בקשר למציאות השם, ובכל זאת הדבר נחשב בלי אלופו של עולם. הן משום שבאופן כללי באמת הקב"ה לא מתגלה אליו, אלא רק לעיתים נדירות מאוד, והן משום שגם כשהקב"ה מאיר לאדם, היות שהאדם נמצא בתוך טבע של אהבה עצמית ורצון לקבל, אז לא איכפת לו מהקב"ה עצמו, איכפת לו רק מההנאה והתענוג שיש לו באותם רגעים. וזה ההבדל הגדול בין תכונת ישראל שבאדם לתכונת אומות העולם שבאדם. שאומות העולם נתונות תחת שליטת האהבה העצמית, ולכן כל דבר שאדם עושה הוא בכדי לספק את עצמו. וגם אם יש לו איזו הרגשה בעניין מציאות השם, הוא משתמש בה בכדי לספק את עצמו.
משל, למה הדבר דומה? לאדם שעובד בבית-חרושת, ומקבל בסוף החודש תלוש משכורת ונהנה מהמשכורת. האם משנה לו איזה מנהל שילם לו את המשכורת? האם משנה לו אם המנהלים של המפעל מתחלפים? דברים אלה לא משנים לו - העיקר שהוא יקבל בזמנו ובמועדו את תלוש המשכורת. יותר מזה הוא לא צריך. נמצא אם כן שהוא מעוניין במתנה ולא בנותן המתנה. מה שאין כן אדם שיש לו רגש כלפי הזולת - שאיכפת לו ממי שנותן לו את התשלום ולא מהתשלום עצמו. וזה באמת דבר נדיר - וכי איפה ישנו אדם שאיכפת לו מנותן המתנה ולא מן המתנה? כאלו אנשים הם נדירים מאוד. אבל זוהי בחינת "ישראל", בחינה של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, יט, יח) ו-"ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים, ו, ה). וכשאדם נמצא במצב של ישראל, הוא לא מחפש את התענוג – לאדם כזה איכפת מהבורא ולא מהתענוג שנולד לו כתוצאה מגילוי השם. ולכן כתוב ויקרא עם א', משום שלאדם ההולך בדרך האמונה - יש את אלופו של עולם. משום שזה מה שחשוב לו. ואילו לגבי אנשים שהם בבחינת "אומות העולם" כתוב "ויקר" כמו - "ויקר אלהים אל בלעם" - בלי א'. הגם שהקב"ה התגלה לבלעם, אם כן, מדוע לא נמצאת שם הא' שמורה על אלופו של עולם? משום שזה לא מה שמעניין את האדם הנשלט ע"י הרצון לקבל - מה שמעניין אותו זה המתנה ולא נותן המתנה.
הסברנו את המילים "ויקרא אל משה" – הקב"ה קורא למשה רבנו. מי מאיתנו שהולך בדרכו של משה רבנו, רעיא מהימנא, שהנהיג את כל העם בדרך האמונה - יכול גם הוא לזכות ולשמוע את קול קריאת הקב"ה. ורש"י מוסיף ואומר "הקול הולך ומגיע לאוזניו וכל ישראל לא שומעים." כלומר, הקב"ה קורא אל משה אבל ישראל לא שומעים אותו, רק משה רבנו שומע אותו. ואחר-כך התורה אומרת "וידבר ה' אליו" - מדוע כתוב 'אליו'? אומר רש"י "למעט את אהרון" - הקב"ה דיבר רק אל משה ולא לאהרון.
כלומר, תיתכן מציאות שהקב"ה מתגלה לאדם מסוים, והוא חי את מציאות ה', והוא בגדר נביא ה', והוא מסתובב בין אנשים - הוא שומע והם לא שומעים, הוא מרגיש והם לא מרגישים. ועל-פי רוב אנשים לא יודעים מזה. ובדרך כלל הצדיקים האמיתיים שבאמת מקושרים לה' - לא מגלים את עצמם. הם נסתרים, הם חבויים, והם לא מעוניינים בכך שאנשים ידעו עליהם, שכן "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית, ח, ב) ולכן הם אינם מחפשים פרסום, שיווק או פופולאריות - הם מעוניינים רק בדבקות בקב"ה - זה מה שמעניין אותם. ולכן, ייתכן מאוד שיש אנשים שבאמת חיים את מציאות ה', מקושרים לה', אבל אנו לא נדע מזה. והם מסתובבים בינינו והם לא מגלים - הקול נשמע אצלם ולא אצלנו. וזה מה שאומר כאן הפסוק "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר". רש"י מאריך כאן מאוד בעניין הזה - שבעצם הקול היה מורגש אך ורק באוהל מועד, אבל לא היה יוצא מחוץ לאוהל.
ומבחינה פנימית צריך להסביר זאת כך: 'אוהל' מורה על הסתרה, כפי שכתוב בהרבה מקומות. כאשר אדם 'מאהיל' הכוונה היא שהוא מכסה כיסוי כלשהו. אם כן, 'אוהל' מרמז על כיסוי. וכאן התורה רוצה להדגיש שהקריאה אל משה, וההתוודעות של הקב"ה למשה רבנו - הייתה דווקא באוהל מועד, דווקא לאדם שהולך בדרך האמונה. מהי אמונה? אמונה זאת מילה שלא תמיד נדע להסביר אותה או להבין אותה, אבל צריך לדעת שאמונה נוהגת רק בזמן שהאדם נמצא בהסתרה. כלומר, אך ורק בזמן שהפעולה של האדם נוגדת את האינטרס שלו, את ההבנה, ההרגשה וההיגיון שלו, אז נוכל לומר שהמניע לפעולה שלו הוא האמונה - האמונה בדברי חכמים והאמונה בה'. יוצא אם כן, שאמונה שייכת רק במצב של כיסוי, כלומר, כאשר מכוסה מן האדם ההיגיון, התועלת, ההבנה, ההרגשה - הכול מכוסה ממנו - והוא כמו מִדְבָּר, יבש לחלוטין, ובכל זאת הוא מקבל על עצמו עול מלכות ה', אז נבחן שהוא נמצא באוהל. והאוהל הזה הוא "אוהל מועד". 'מועד' מלשון התוועדות. כלומר, רק כאשר האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים בכל המצבים, ולא איכפת לו מעצמו, או ממה שהוא מרגיש או מבין, ואיכפת לו רק מה שחכמים אומרים, וממה שהקב"ה מבקש ממנו - לאדם כזה הקב"ה מתגלה. לכן המצב הנפשי הזה מכונה בשם 'אוהל מועד', כלומר, התוועדות שקיימת אך ורק ע"י מצב של הסתרה וכיסוי. אם אדם מוכן לעבוד את הקב"ה במצב של כיסוי, אז הקב"ה מתוועד איתו.
ולכן "ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד לאמור" – כלומר, משה רבנו, רעיא מהימנא, שהוא איש האמונה שקיבל על עצמו עול מ
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו באוהל מועד לאמר" (ויקרא א', א') - יש כאן לשון כפולה; הקב"ה קורא למשה והקב"ה מדבר אליו. מהיכן הוא מדבר אליו? מאוהל מועד. אומר רש"י במקום "ויקרא אל משה" – לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר "וקרא זה אל זה ואמר (ישעיהו, ו, ג)". אם כן, "ויקרא" הוא לשון חיבה. וממשיך: "אבל לנביאי אומות העולם נגלה אליהם בלשון ארעי וטומאה, שנאמר "ויקר אלוקים אל בלעם" (במדבר, כג, ד)" – לשון מקרה. אל עם ישראל מתגלה הקב"ה בלשון קריאה – שהיא לשון של חיבה, ואל אומות העולם הוא מתגלה בלשון "ויקר" – שהוא לשון קרי, לשון מקרה וכו'.
ההבדל בין תכונת ישראל לתכונת אומות העולם באדם מבחינה פנימית הוא – שהמושג "אומות העולם" מגדיר את תכונת האהבה העצמית והרצון לקבל, ואילו המושג "ישראל" מגדיר את תכונת אהבת הזולת, תכונת ההשפעה, הנתינה, החסד וכו'. ובזמן שאנו עוסקים בעבודת התורה והמצוות לתועלת עצמנו, ואנו נמצאים במצב של אהבה עצמית ורצון לקבל, אז אנו בגדר אומות העולם. ואם כך, ממילא הקב"ה אינו יכול להתגלות בתוך נפשותינו מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד" (הזוה"ק). ולכן באמת אנו מסתובבים בעולם עם ענינינו ואין אנו מרגישים את מציאות השם.
ניתן להגדיר את המציאות שלנו כמציאות 'חילונית', האונקלוס מפרש את המושג זר - 'חילוני'. כלומר, אנו כמו זרים אצל הקב"ה משום שאנו עושים הכל לתועלת עצמנו ולא מצד אהבת הזולת ואהבת השם. והיות שכל עניינו של הקב"ה הוא אהבת הזולת, דהיינו, אהבת הנבראים, ממילא אין הוא מתחבר איתנו בזמן שאנו מתפקדים הפוך ממה שהוא. ולכן, אומר רש"י, שלאומות העולם הקב"ה מתגלה בלשון "ויקר" – שהוא לשון ארעי וטומאה. כלומר - במקרה, באופן נמוך ומטושטש, בצורה לא ברורה ובהירה. לעיתים יש לאדם איזו הארה או הרגשה של השם, איזו מחשבה טובה, אבל באופן כללי אנו מנותקים לגמרי מהקב"ה. אמנם כתוב "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו, ו, ג) ובוודאי הקב"ה נמצא בכל אתר ואתר והוא מחייה את כל המציאות כולה, ושום דבר אינו יכול להתקיים בלעדי כוחו של הקב"ה, אבל אנו לא מרגישים את זה. אנו לא חיים את האמת הזו משום שאנו בבחינת "אומות העולם". ואילו אדם שמצליח להגיע לבחינת ישראל, דהיינו, להתגבר על טבע האגואיזם שבו של הרצון לקבל, של האהבה העצמית, וללכת בדרך של אהבת הזולת ואהבת הקב"ה, אז הקב"ה מתגלה אליו לא בדרך מקרה אלא בדרך חיבה – "ויקרא אל משה". "ויקרא" הוא לשון חיבה אומר רש"י, כלומר, הקב"ה מתגלה אז לאדם בחיבה גדולה, באהבה גדולה. ואז כדאי לו לאדם שנברא - כל העולם כולו כדאי לו. ז"א כל המציאות כולה כדאית בכדי להגיע למצב הזה, לרגע הזה של התוועדות הבורא יתברך עם הנבראים - הכל בעצם תוקן ונערך ונסדר ונברא ונוצר ונעשה בשביל המטרה הזאת.
"ויקרא" כתוב עם א' קטנה. כל ההבדל בין "ויקרא ל-"ויקר" הוא בא' הזאת. והא' הזאת מרמזת על אלופו של עולם – כלומר, על הקב"ה. וזה בעצם מה שרש"י אומר לנו כאן; באומות העולם "ויקר" בלי א' – כלומר, אין מתגלה אלופו של עולם. אבל לישראל "ויקרא" עם א' - שמתגלה להם אלופו של עולם. והרי כתוב "ויקר אלוהים אל בלעם" - וכי מדוע כתוב "ויקר" בלי א'? והרי הקב"ה כן התגלה לבלעם, ואם כך, כן צריכה להיות א' שמרמזת על אלופו של עולם. וזו סתירה; מצד אחד כתוב "ויקר" בלי א', ומצד שני המציאות היא שהקב"ה אכן התגלה לבלעם.
התשובה היא - שבזמן שאדם נמצא במצב של אומות העולם, דהיינו במצב של אהבה עצמית - אז נכון שיש לו לפעמים איזו הרגשה של מציאות השם, או מחשבה בקשר למציאות השם, ובכל זאת הדבר נחשב בלי אלופו של עולם. הן משום שבאופן כללי באמת הקב"ה לא מתגלה אליו, אלא רק לעיתים נדירות מאוד, והן משום שגם כשהקב"ה מאיר לאדם, היות שהאדם נמצא בתוך טבע של אהבה עצמית ורצון לקבל, אז לא איכפת לו מהקב"ה עצמו, איכפת לו רק מההנאה והתענוג שיש לו באותם רגעים. וזה ההבדל הגדול בין תכונת ישראל שבאדם לתכונת אומות העולם שבאדם. שאומות העולם נתונות תחת שליטת האהבה העצמית, ולכן כל דבר שאדם עושה הוא בכדי לספק את עצמו. וגם אם יש לו איזו הרגשה בעניין מציאות השם, הוא משתמש בה בכדי לספק את עצמו.
משל, למה הדבר דומה? לאדם שעובד בבית-חרושת, ומקבל בסוף החודש תלוש משכורת ונהנה מהמשכורת. האם משנה לו איזה מנהל שילם לו את המשכורת? האם משנה לו אם המנהלים של המפעל מתחלפים? דברים אלה לא משנים לו - העיקר שהוא יקבל בזמנו ובמועדו את תלוש המשכורת. יותר מזה הוא לא צריך. נמצא אם כן שהוא מעוניין במתנה ולא בנותן המתנה. מה שאין כן אדם שיש לו רגש כלפי הזולת - שאיכפת לו ממי שנותן לו את התשלום ולא מהתשלום עצמו. וזה באמת דבר נדיר - וכי איפה ישנו אדם שאיכפת לו מנותן המתנה ולא מן המתנה? כאלו אנשים הם נדירים מאוד. אבל זוהי בחינת "ישראל", בחינה של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, יט, יח) ו-"ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים, ו, ה). וכשאדם נמצא במצב של ישראל, הוא לא מחפש את התענוג – לאדם כזה איכפת מהבורא ולא מהתענוג שנולד לו כתוצאה מגילוי השם. ולכן כתוב ויקרא עם א', משום שלאדם ההולך בדרך האמונה - יש את אלופו של עולם. משום שזה מה שחשוב לו. ואילו לגבי אנשים שהם בבחינת "אומות העולם" כתוב "ויקר" כמו - "ויקר אלהים אל בלעם" - בלי א'. הגם שהקב"ה התגלה לבלעם, אם כן, מדוע לא נמצאת שם הא' שמורה על אלופו של עולם? משום שזה לא מה שמעניין את האדם הנשלט ע"י הרצון לקבל - מה שמעניין אותו זה המתנה ולא נותן המתנה.
הסברנו את המילים "ויקרא אל משה" – הקב"ה קורא למשה רבנו. מי מאיתנו שהולך בדרכו של משה רבנו, רעיא מהימנא, שהנהיג את כל העם בדרך האמונה - יכול גם הוא לזכות ולשמוע את קול קריאת הקב"ה. ורש"י מוסיף ואומר "הקול הולך ומגיע לאוזניו וכל ישראל לא שומעים." כלומר, הקב"ה קורא אל משה אבל ישראל לא שומעים אותו, רק משה רבנו שומע אותו. ואחר-כך התורה אומרת "וידבר ה' אליו" - מדוע כתוב 'אליו'? אומר רש"י "למעט את אהרון" - הקב"ה דיבר רק אל משה ולא לאהרון.
כלומר, תיתכן מציאות שהקב"ה מתגלה לאדם מסוים, והוא חי את מציאות ה', והוא בגדר נביא ה', והוא מסתובב בין אנשים - הוא שומע והם לא שומעים, הוא מרגיש והם לא מרגישים. ועל-פי רוב אנשים לא יודעים מזה. ובדרך כלל הצדיקים האמיתיים שבאמת מקושרים לה' - לא מגלים את עצמם. הם נסתרים, הם חבויים, והם לא מעוניינים בכך שאנשים ידעו עליהם, שכן "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית, ח, ב) ולכן הם אינם מחפשים פרסום, שיווק או פופולאריות - הם מעוניינים רק בדבקות בקב"ה - זה מה שמעניין אותם. ולכן, ייתכן מאוד שיש אנשים שבאמת חיים את מציאות ה', מקושרים לה', אבל אנו לא נדע מזה. והם מסתובבים בינינו והם לא מגלים - הקול נשמע אצלם ולא אצלנו. וזה מה שאומר כאן הפסוק "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר". רש"י מאריך כאן מאוד בעניין הזה - שבעצם הקול היה מורגש אך ורק באוהל מועד, אבל לא היה יוצא מחוץ לאוהל.
ומבחינה פנימית צריך להסביר זאת כך: 'אוהל' מורה על הסתרה, כפי שכתוב בהרבה מקומות. כאשר אדם 'מאהיל' הכוונה היא שהוא מכסה כיסוי כלשהו. אם כן, 'אוהל' מרמז על כיסוי. וכאן התורה רוצה להדגיש שהקריאה אל משה, וההתוודעות של הקב"ה למשה רבנו - הייתה דווקא באוהל מועד, דווקא לאדם שהולך בדרך האמונה. מהי אמונה? אמונה זאת מילה שלא תמיד נדע להסביר אותה או להבין אותה, אבל צריך לדעת שאמונה נוהגת רק בזמן שהאדם נמצא בהסתרה. כלומר, אך ורק בזמן שהפעולה של האדם נוגדת את האינטרס שלו, את ההבנה, ההרגשה וההיגיון שלו, אז נוכל לומר שהמניע לפעולה שלו הוא האמונה - האמונה בדברי חכמים והאמונה בה'. יוצא אם כן, שאמונה שייכת רק במצב של כיסוי, כלומר, כאשר מכוסה מן האדם ההיגיון, התועלת, ההבנה, ההרגשה - הכול מכוסה ממנו - והוא כמו מִדְבָּר, יבש לחלוטין, ובכל זאת הוא מקבל על עצמו עול מלכות ה', אז נבחן שהוא נמצא באוהל. והאוהל הזה הוא "אוהל מועד". 'מועד' מלשון התוועדות. כלומר, רק כאשר האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים בכל המצבים, ולא איכפת לו מעצמו, או ממה שהוא מרגיש או מבין, ואיכפת לו רק מה שחכמים אומרים, וממה שהקב"ה מבקש ממנו - לאדם כזה הקב"ה מתגלה. לכן המצב הנפשי הזה מכונה בשם 'אוהל מועד', כלומר, התוועדות שקיימת אך ורק ע"י מצב של הסתרה וכיסוי. אם אדם מוכן לעבוד את הקב"ה במצב של כיסוי, אז הקב"ה מתוועד איתו.
ולכן "ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד לאמור" – כלומר, משה רבנו, רעיא מהימנא, שהוא איש האמונה שקיבל על עצמו עול מ
