לדוד משכיל
New member
פרשת חוקת
בפרשת חוקת (במדבר י"ט) כתוב: "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול". וכתב רש"י בריש הפרשה ענין החוקה במצוה זו דווקא וז"ל: 'לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר – מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה', עכ"ל. [כיון שכל דיני המצוה אין בה הגיון שכל העוסקים בה נטמאים ואפרה משמשת לטהרה]. אכן חז"ל במדרש שם מביאים טעם למצות הפרה, והביאם רש"י להלן שם בהמשך הפסוקים: 'משל לבן שפחה שטינף פלטין [ארמון] של מלך, אמרו: תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל'.
והנה יש להבין למה דווקא מצוה זו צוותה התורה כחוקה לגבי זה שהאומות מונין את ישראל, הלא אם ישראל בעצמם ירצו לדעת הטעם ג"כ לא ידעו, כיון שהיא מצוות חוקה בלא טעם? ועוד: הלא לדברי המדרש הנ"ל ישנו כן טעם למצווה, שהיא כפרה לחטא העגל? ועוד דרש"י כתב בפסוק ב' בשם המדרש על הא דכתיב "ויקחו אליך" 'לעולם היא נקראת על שמך – פרה שעשה משה במדבר'. ויש להבין: למה דווקא מצות פרה נקראת ע"ש משה רבנו, הלא מצוות רבות עשו ישראל במדבר ע"י שהשי"ת אמר למשה לצוותם?
ונקדים דברי חז"ל על הפסוק: "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים י"ב כ"א), וכך שאלו: 'וכי מה איכפת ליה לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף (כלומר: מה רצה הקב"ה להשיג ולפעול בתורה ומצוות ובפרטיהם)? אלא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות'. וביאר רבינו בעל "הסולם" זצוק"ל: שהנבראים נבראו בטבע של 'רצון לקבל הנאה ותענוג', משום שהבורא ברא את הבריאה בכדי להטיב לנבראיו. ורצון זה נקרא בשם: 'עביות'. ובזמן שרוצים הנבראים להדבק בהבורא, צריכים הם לצרף את עצמם, דהיינו לנקות ולזכך את עצמם מטבעם המקורי, ולהשיג טבע של רצון להשפיע חסד להזולת, בבחינת 'מה הוא רחום אף אתה רחום'. והמצוות ניתנו להוציא את האדם מהאהבה העצמית, וללכת בדרכי ההשפעה, להיות מוכשרים לזאת המטרה שהיא דביקות וחיבור בהשי"ת הטוב והמטיב.
ומנין ידע האדם אם אכן מקבל מטעם מצוה ולא מטעם תאוותו? המבחן הוא אם מוכן לוותר על התענוג שלפניו, ואז ידע שכאשר מקבלו הוא מטעם רצון ה'. דאכן רצון ה' הוא להטיב לנבראיו, אבל אם יקבל את אותו תענוג הרי יתנתק מהבורא, כיון שאצלו אין ענין אהבה עצמית אלא השפעה ורחמים, ואם יקבלו לא ישיג המטרה, לכן שומה על האדם בתחילה לצאת מטבע אהבה עצמית, ולהכנס לטבע אהבת הזולת, ועדיין אין זו המטרה, אלא שעדיין צריך לתקן את עצמו בכדי שיוכל לקבל טוב ועונג מטעם שחפץ להשפיע נחת רוח לה', ואז מתקיימים ב' הענינים, שגם הוא דבק כיון שחפץ להשפיע, וגם מקבל הטוב כפי שהוא רצון ה', ואינו נפרד ע"י קבלתו. וזהו סדר עבודת ה' שהאדם מרגיל את עצמו במידת הוותרנות, ולא הולך אחר תאוותיו, אלא בחשבון עם נפשו – אם זה רצון ה' שיקבלם, ושלא יהיה 'נבל ברשות התורה' (עי' ברמב"ן ריש פרשת קדושים תהיו). וכל זה בכדי שירגיש את מציאות השגחת ה', שהיא התענוג היותר גדול במציאות, והיא כוונת הבורא יתברך ברצותו להטיב לנבראיו.
ואיתא בזוה"ק שכל התענוגים הגשמיים אינם אלא 'נהירו דקיק [אור קטן ודק] אשר הפריש הקב"ה ברוב רחמיו להחיות את האנושות, אע"פ שעדיין אינה הולכת בדרך האמונה ואהבת הזולת, וזה כדי לתת קיום למין האנושי. אבל התענוג הגדול והאמיתי גנוז בתורה – בזמן שיש גילוי ה' והאדם מרגיש את מציאותו, ומתמלא הכרה בגדלותו ורוממותו יתברך, ומאיר לנפש ולנשמה איך להתקרב להמלך השי"ת, ויודע שכאשר יש לו את המחשבות הללו אין זה במקרה ח"ו, אלא נשלחו מה', והם התענוגים האמיתיים. אלא שע"ז הגילוי עשה הקב"ה הסתרה, שלא נרגיש מציאותו, כי כאשר האדם מרגיש את ההויה האלוקית הנפלאה, יקבל את התענוג לתועלת עצמו ולא ידבק בהקב"ה, ולכך גנזו (עי' חגיגה יב. אור שברא הקב"ה וכו').
והיה כ"ק האדמו"ר זצוק"ל מבאר הענין במשל; אדם שהיו לו חפצים יקרים בביתו, והיו מונחים על השולחן שבחדר האורחים, וכשמגיעים האורחים וחושש שמא יגנבו ממנו את הכלים, מה עושה? מכבה את האור, ומחשיך החדר, לבל יראו את אותם חפצים יקרי ערך. והכלל הוא – שאם לא רואים אין גונבים, כי 'עין רואה', ורק אז 'הלב חומד'. וכן הקב"ה שרצה שנצא מטבע האהבה העצמית שלנו, ואם היה אורו גלוי לעין כל, היו כולם מקיימים את התורה והמצוות ברצון גדול, כפי שהיו רוצים את כל מיני התענוגים והתאוות. אבל ע"י ההסתרה לא מקבלים האור רק כפי שיעור העבודה שהאדם עובד על עצמו. ומטרם זה ישנו הצמצום, ומוכרח הוא לקבל את כל עניני העבודה בבחינת אמונה, דהיינו שמקבל על עצמו את כל מצוות התורה מטעם גזירות.
וזה ענין הפרה שעליה כתוב "זאת חוקת התורה" – גזירה היא מלפני. פירושו של דבר: בזמן שאדם חפץ להבין את הטעם, ולהרגיש את האורות הגנוזים בתורה ובמצוות, ע"ז באה הוראת התורה שקודם כל צריך לצאת מן האהבה העצמית, וכאשר הקב"ה יראה שבאמת רוצה להשפיע לזולת, ואינו רוצה להשתמש ברצון לקבל הנאה ותענוג, אז לפי שיעור העבודה יתגלה לו האור הגדול, אבל לפני כן אינו אלא חוק.
וזהו שאמר: 'לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל' (עיין בבא בתרא טז. 'אמר ריש לקיש: הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות' וכו'). שהם הרצונות דקבלה המונעים את האדם מדביקות ומקבלת עול מלכות שמים, ושואל את השאלה מה טעם יש במצוה זו? הלא אין רואים כאן סברא שכלית לפי דעת האדם? וע"י כל מיני השאלות הללו לוקח הוא את כל החיות דקדושה שיש לו, ונותן לו חיות בדברים גשמיים.
והנה נתבאר שכל ענין מצוות פרה אדומה הוא סוד האמונה, שהוא חוק, שהוא ענין נעשה לפני נשמע, והוא בחינת ישראל (עי' שבת פח.) 'עמא פזיזא", היפך בחינת אומות העולם. ולכן נקראת על שמו של משה שנקרא בלשון הזוהר 'רעיא מהימנא' (הרועה הנאמן) שהוליך והנהיג את עם ישראל בדרך האמונה. וזה שמביא רש"י: 'לעולם היא נקראת על שמך – פרה שעשה משה במדבר'. ונתבאר בכ"מ שמדבר מורה על מקום שאינו בר ישוב, דהיינו שהוא ריק מהרגשה וטעם, וכמאמר הכתוב "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ובכל אופן מקבל על עצמו את עול התורה ומצוות. ובזוה"ק איתא ד'זאת' מורה על אמונה. וזה כוונת הכתוב "זאת חוקת התורה" שנקראת ע"ש של משה, כי זאת התשובה לאומות העולם, דהיינו לקליפות האומות שבתוך האדם, הנמצאות שם כל זמן שעדיין לא יצא מהאהבה העצמית שבטבעו.
ובזה נבין עוד מה שהקשינו לעיל – שמדברי המדרש משמע שטעם הבאת הפרה הוא לכפר על זוהמת חטא העגל. דהנה חטא העגל עמוק הוא מלהבינו בפשטות, לומר שאחר קבלת התורה על הר סיני עבדו לעגל זהב, ובפרט להיותם דור דעה כפי שקראום חז"ל, שהם בעלי השגת מדרגות אלוקות בעולמות העליונים. אלא שבפנימיות הדברים מבואר, ש בני ישראל רצו והשתוקקו לגלות את האור היותר גדול הגנוז בתורה שיתגלה לעתיד לבוא, והוא בניגוד לרצון ה', כפי שנתבאר – שכוונת ההסתרה היא, שכל אור שיגלו יהיה לתועלת ה' ולהשפעת נחת רוח להמלך, ובכדי שתהיה דביקות, ולא לתועלת עצמם. ובחטא העגל כתיב שאמרו: "אלה אלוהיך ישראל" (שמות ל"ב ד'). ואיתא ש'אלה' הם ג' אותיות ראשונות דשם אלקים, המרמזות על הרצונות דקבלה של האדם, שהן ג' גורמים: הקנאה, התאוה והכבוד. וב' האותיות 'מי' דשם אלקים, שהן בגימטריא נ', מרמזות על חמישים שערי בינה, המרמז על עבודת ההשפעה והאמונה בה', שזו העבודה היותר נשגבה. דהנה מ"י הוא לשון שאלה, כמ"ש: "מי הוי"ה אשר אשמע בקולו", ומורה על הנהגה של אמונה למעלה מהדעת, כנגד כל השאלות. והנה בחטא העגל רצו ישראל להגביר את הרצון לקבל, ולעבוד את השי"ת מתוך ידיעה, שזוהי הכרזתם "אלה אלקיך ישראל", משא"כ ענין פרה אדומה שהיא בחינת זאת, חוקה וגזירה, המורים על אמונה, שזה נגד הרצון לקבל של האדם, ושמקבל את כללות עבודת ה' למעלה מהדעת, זוהי פרת משה במדבר שמכפרת על החטא דעגל הזהב.
בפרשת חוקת (במדבר י"ט) כתוב: "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול". וכתב רש"י בריש הפרשה ענין החוקה במצוה זו דווקא וז"ל: 'לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר – מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה', עכ"ל. [כיון שכל דיני המצוה אין בה הגיון שכל העוסקים בה נטמאים ואפרה משמשת לטהרה]. אכן חז"ל במדרש שם מביאים טעם למצות הפרה, והביאם רש"י להלן שם בהמשך הפסוקים: 'משל לבן שפחה שטינף פלטין [ארמון] של מלך, אמרו: תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל'.
והנה יש להבין למה דווקא מצוה זו צוותה התורה כחוקה לגבי זה שהאומות מונין את ישראל, הלא אם ישראל בעצמם ירצו לדעת הטעם ג"כ לא ידעו, כיון שהיא מצוות חוקה בלא טעם? ועוד: הלא לדברי המדרש הנ"ל ישנו כן טעם למצווה, שהיא כפרה לחטא העגל? ועוד דרש"י כתב בפסוק ב' בשם המדרש על הא דכתיב "ויקחו אליך" 'לעולם היא נקראת על שמך – פרה שעשה משה במדבר'. ויש להבין: למה דווקא מצות פרה נקראת ע"ש משה רבנו, הלא מצוות רבות עשו ישראל במדבר ע"י שהשי"ת אמר למשה לצוותם?
ונקדים דברי חז"ל על הפסוק: "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים י"ב כ"א), וכך שאלו: 'וכי מה איכפת ליה לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף (כלומר: מה רצה הקב"ה להשיג ולפעול בתורה ומצוות ובפרטיהם)? אלא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות'. וביאר רבינו בעל "הסולם" זצוק"ל: שהנבראים נבראו בטבע של 'רצון לקבל הנאה ותענוג', משום שהבורא ברא את הבריאה בכדי להטיב לנבראיו. ורצון זה נקרא בשם: 'עביות'. ובזמן שרוצים הנבראים להדבק בהבורא, צריכים הם לצרף את עצמם, דהיינו לנקות ולזכך את עצמם מטבעם המקורי, ולהשיג טבע של רצון להשפיע חסד להזולת, בבחינת 'מה הוא רחום אף אתה רחום'. והמצוות ניתנו להוציא את האדם מהאהבה העצמית, וללכת בדרכי ההשפעה, להיות מוכשרים לזאת המטרה שהיא דביקות וחיבור בהשי"ת הטוב והמטיב.
ומנין ידע האדם אם אכן מקבל מטעם מצוה ולא מטעם תאוותו? המבחן הוא אם מוכן לוותר על התענוג שלפניו, ואז ידע שכאשר מקבלו הוא מטעם רצון ה'. דאכן רצון ה' הוא להטיב לנבראיו, אבל אם יקבל את אותו תענוג הרי יתנתק מהבורא, כיון שאצלו אין ענין אהבה עצמית אלא השפעה ורחמים, ואם יקבלו לא ישיג המטרה, לכן שומה על האדם בתחילה לצאת מטבע אהבה עצמית, ולהכנס לטבע אהבת הזולת, ועדיין אין זו המטרה, אלא שעדיין צריך לתקן את עצמו בכדי שיוכל לקבל טוב ועונג מטעם שחפץ להשפיע נחת רוח לה', ואז מתקיימים ב' הענינים, שגם הוא דבק כיון שחפץ להשפיע, וגם מקבל הטוב כפי שהוא רצון ה', ואינו נפרד ע"י קבלתו. וזהו סדר עבודת ה' שהאדם מרגיל את עצמו במידת הוותרנות, ולא הולך אחר תאוותיו, אלא בחשבון עם נפשו – אם זה רצון ה' שיקבלם, ושלא יהיה 'נבל ברשות התורה' (עי' ברמב"ן ריש פרשת קדושים תהיו). וכל זה בכדי שירגיש את מציאות השגחת ה', שהיא התענוג היותר גדול במציאות, והיא כוונת הבורא יתברך ברצותו להטיב לנבראיו.
ואיתא בזוה"ק שכל התענוגים הגשמיים אינם אלא 'נהירו דקיק [אור קטן ודק] אשר הפריש הקב"ה ברוב רחמיו להחיות את האנושות, אע"פ שעדיין אינה הולכת בדרך האמונה ואהבת הזולת, וזה כדי לתת קיום למין האנושי. אבל התענוג הגדול והאמיתי גנוז בתורה – בזמן שיש גילוי ה' והאדם מרגיש את מציאותו, ומתמלא הכרה בגדלותו ורוממותו יתברך, ומאיר לנפש ולנשמה איך להתקרב להמלך השי"ת, ויודע שכאשר יש לו את המחשבות הללו אין זה במקרה ח"ו, אלא נשלחו מה', והם התענוגים האמיתיים. אלא שע"ז הגילוי עשה הקב"ה הסתרה, שלא נרגיש מציאותו, כי כאשר האדם מרגיש את ההויה האלוקית הנפלאה, יקבל את התענוג לתועלת עצמו ולא ידבק בהקב"ה, ולכך גנזו (עי' חגיגה יב. אור שברא הקב"ה וכו').
והיה כ"ק האדמו"ר זצוק"ל מבאר הענין במשל; אדם שהיו לו חפצים יקרים בביתו, והיו מונחים על השולחן שבחדר האורחים, וכשמגיעים האורחים וחושש שמא יגנבו ממנו את הכלים, מה עושה? מכבה את האור, ומחשיך החדר, לבל יראו את אותם חפצים יקרי ערך. והכלל הוא – שאם לא רואים אין גונבים, כי 'עין רואה', ורק אז 'הלב חומד'. וכן הקב"ה שרצה שנצא מטבע האהבה העצמית שלנו, ואם היה אורו גלוי לעין כל, היו כולם מקיימים את התורה והמצוות ברצון גדול, כפי שהיו רוצים את כל מיני התענוגים והתאוות. אבל ע"י ההסתרה לא מקבלים האור רק כפי שיעור העבודה שהאדם עובד על עצמו. ומטרם זה ישנו הצמצום, ומוכרח הוא לקבל את כל עניני העבודה בבחינת אמונה, דהיינו שמקבל על עצמו את כל מצוות התורה מטעם גזירות.
וזה ענין הפרה שעליה כתוב "זאת חוקת התורה" – גזירה היא מלפני. פירושו של דבר: בזמן שאדם חפץ להבין את הטעם, ולהרגיש את האורות הגנוזים בתורה ובמצוות, ע"ז באה הוראת התורה שקודם כל צריך לצאת מן האהבה העצמית, וכאשר הקב"ה יראה שבאמת רוצה להשפיע לזולת, ואינו רוצה להשתמש ברצון לקבל הנאה ותענוג, אז לפי שיעור העבודה יתגלה לו האור הגדול, אבל לפני כן אינו אלא חוק.
וזהו שאמר: 'לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל' (עיין בבא בתרא טז. 'אמר ריש לקיש: הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות' וכו'). שהם הרצונות דקבלה המונעים את האדם מדביקות ומקבלת עול מלכות שמים, ושואל את השאלה מה טעם יש במצוה זו? הלא אין רואים כאן סברא שכלית לפי דעת האדם? וע"י כל מיני השאלות הללו לוקח הוא את כל החיות דקדושה שיש לו, ונותן לו חיות בדברים גשמיים.
והנה נתבאר שכל ענין מצוות פרה אדומה הוא סוד האמונה, שהוא חוק, שהוא ענין נעשה לפני נשמע, והוא בחינת ישראל (עי' שבת פח.) 'עמא פזיזא", היפך בחינת אומות העולם. ולכן נקראת על שמו של משה שנקרא בלשון הזוהר 'רעיא מהימנא' (הרועה הנאמן) שהוליך והנהיג את עם ישראל בדרך האמונה. וזה שמביא רש"י: 'לעולם היא נקראת על שמך – פרה שעשה משה במדבר'. ונתבאר בכ"מ שמדבר מורה על מקום שאינו בר ישוב, דהיינו שהוא ריק מהרגשה וטעם, וכמאמר הכתוב "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ובכל אופן מקבל על עצמו את עול התורה ומצוות. ובזוה"ק איתא ד'זאת' מורה על אמונה. וזה כוונת הכתוב "זאת חוקת התורה" שנקראת ע"ש של משה, כי זאת התשובה לאומות העולם, דהיינו לקליפות האומות שבתוך האדם, הנמצאות שם כל זמן שעדיין לא יצא מהאהבה העצמית שבטבעו.
ובזה נבין עוד מה שהקשינו לעיל – שמדברי המדרש משמע שטעם הבאת הפרה הוא לכפר על זוהמת חטא העגל. דהנה חטא העגל עמוק הוא מלהבינו בפשטות, לומר שאחר קבלת התורה על הר סיני עבדו לעגל זהב, ובפרט להיותם דור דעה כפי שקראום חז"ל, שהם בעלי השגת מדרגות אלוקות בעולמות העליונים. אלא שבפנימיות הדברים מבואר, ש בני ישראל רצו והשתוקקו לגלות את האור היותר גדול הגנוז בתורה שיתגלה לעתיד לבוא, והוא בניגוד לרצון ה', כפי שנתבאר – שכוונת ההסתרה היא, שכל אור שיגלו יהיה לתועלת ה' ולהשפעת נחת רוח להמלך, ובכדי שתהיה דביקות, ולא לתועלת עצמם. ובחטא העגל כתיב שאמרו: "אלה אלוהיך ישראל" (שמות ל"ב ד'). ואיתא ש'אלה' הם ג' אותיות ראשונות דשם אלקים, המרמזות על הרצונות דקבלה של האדם, שהן ג' גורמים: הקנאה, התאוה והכבוד. וב' האותיות 'מי' דשם אלקים, שהן בגימטריא נ', מרמזות על חמישים שערי בינה, המרמז על עבודת ההשפעה והאמונה בה', שזו העבודה היותר נשגבה. דהנה מ"י הוא לשון שאלה, כמ"ש: "מי הוי"ה אשר אשמע בקולו", ומורה על הנהגה של אמונה למעלה מהדעת, כנגד כל השאלות. והנה בחטא העגל רצו ישראל להגביר את הרצון לקבל, ולעבוד את השי"ת מתוך ידיעה, שזוהי הכרזתם "אלה אלקיך ישראל", משא"כ ענין פרה אדומה שהיא בחינת זאת, חוקה וגזירה, המורים על אמונה, שזה נגד הרצון לקבל של האדם, ושמקבל את כללות עבודת ה' למעלה מהדעת, זוהי פרת משה במדבר שמכפרת על החטא דעגל הזהב.