פרשת כי תצא על פני פנימיות התורה -
וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה. פרשת כי תצא - מאברהם גוטליב - על ההסבר של מה זה מצווה ומה זה לא מצווה. http://www.obshalom.org/Pages/50/פרשת_כי_תצא "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו השם אלוקיך בידך וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה" - מפרש ה"ברכת שלום" (הרב"ש) זצ"ל כך: האויב של האדם הוא זה שגורם לאדם רע מידי יום ביומו, זה שמפריד אותו מהטוב, והטוב נקרא הקב"ה, כי הוא הטוב שיש בעולם הזה ובוודאי בעולם הבא. ובכן האויב הגדול ביותר של האדם זה הרצונות של האדם לתועלת עצמו. נמצא, "כי תצא למלחמה על אויבך" – הכוונה כאשר האדם יוצא מחוץ לרגילות שלו, והוא מחליט להלחם באויב, אומר רש"י – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת מצווה כתוב – "לא תחיה כל נשמה" אסור להשאיר זכר. ומה העולם מבין שזה מצווה? מצות עשה ולא תעשה. שאם מתעורר באדם רצון כנגד מה שנצטווה, כנגד לא תעשה או עשה, רצון זה צריך להכרית אז. נמצא העולם מבינים את חומרת מלחמת מצווה, ושאסור להחיות נשמה, אבל מלחמת רשות נראית בעיני העולם כדבר רשות, דהיינו הרצונות של האדם והכוונה של האדם זה נראה רשות. כלומר– יש מעשה ויש כוונה. והחמור הוא אם האדם מניח תפילין או לא. אך אם מניח, מה מכוון בזמן שמניח, זה לא משנה לבריות, ע"כ כמעט אף אחד לא מדבר אודות כך. וזה נקרא רשות, כי נבחן רשות בעיני העולם. אך אנו יודעים שנכון הדבר שעבדות השם מתחילה מדומם דקדושה, שזה החלק המעשי, אך אם האדם לא מגיע לחלק של הרצון והכוונה, אזי זה כגוף ללא נשמה. אם אדם מניח תפילין, ולא מתבונן במה שכתוב לפני ההנחה: יהי רצון שהקב"ה ישעבד את ליבנו ואת מחשבות מוחנו ותאוותינו, הכל שיהיה משועבד אליו, ואם אין לאדם השתוקקות שעל ידי מצווה זו ישתנה האדם לגמרי, אז בעיני העולם זה לא חמור, כי זה לא שייך למצווה, זה שייך ליחידים שמכונים כוונות אבל רוב העולם לא מתבונן בזה. וכמובן הנחת תפילין היא רק דוגמה, כי כך בכל דבר ודבר. אומר הרבי זצ"ל: "כי תצא למלחמה על אויבך ושבית שבי וראית בשבייה אשת יפת תואר", שבזמן שיוצא למלחמת רשות אז הוא פתאום רואה שאשת יפת תואר, שהיא השכינה הקדושה נמצאת בשבי בין הקליפות. כי כל זמן שהאדם מצטמצם רק בחלק המעשי אז הוא לא רואה שהשכינה בגלות, אלא להפך – הוא רואה שהכל בסדר, ושהעולם עומד עליו. אך בזמן שהוא מנסה לשנות את הטבע של האהבה עצמית שלו, שתהיה כוונתו לשם שמים, אז הוא רואה שהגוף הפנימי שלו לא מסכים. ואז הוא רואה שאשת יפת תואר, שהיא השכינה הקדושה, היא בגלות. ושם כתוב אם האדם רוצה לנצח במלחמה זאת, אז צריך לעשות כל מיני תיקונים כדי לשחררה מהשבי: "וגילחה את ראשה ועשתה את ציפרניה" (דברים כ"א י"ב). שערות מרמזות על כלים דקבלה, על דינים, את זה צריך להוריד, היינו, האדם צריך להתנתק מכלי הקבלה שלו וכו' וכו'. אפשר לומר שבזמן שהאדם מחליט לצאת למלחמה, כלומר שהוא מבין שהלב שלו, הרצונות שלו, אינם מושתתים נכון, ואז האדם יוצא למלחמה. וזה אפשר לומר גם השורש של חנוכת הבית. חנוכת הבית פירושה שהאדם חונך בית חדש, בית נקרא מקום שבו יכולים לשבת, כלומר שהאדם צריך לתקן לעצמו מדרגה רוחנית קבועה, שיוכל לשבת בה, וזה יכול לעשות רק ע"י מלחמת הרשות כנ"ל. (פרשת כי תצא תשנ"ט)
וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה. פרשת כי תצא - מאברהם גוטליב - על ההסבר של מה זה מצווה ומה זה לא מצווה. http://www.obshalom.org/Pages/50/פרשת_כי_תצא "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו השם אלוקיך בידך וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה" - מפרש ה"ברכת שלום" (הרב"ש) זצ"ל כך: האויב של האדם הוא זה שגורם לאדם רע מידי יום ביומו, זה שמפריד אותו מהטוב, והטוב נקרא הקב"ה, כי הוא הטוב שיש בעולם הזה ובוודאי בעולם הבא. ובכן האויב הגדול ביותר של האדם זה הרצונות של האדם לתועלת עצמו. נמצא, "כי תצא למלחמה על אויבך" – הכוונה כאשר האדם יוצא מחוץ לרגילות שלו, והוא מחליט להלחם באויב, אומר רש"י – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת מצווה כתוב – "לא תחיה כל נשמה" אסור להשאיר זכר. ומה העולם מבין שזה מצווה? מצות עשה ולא תעשה. שאם מתעורר באדם רצון כנגד מה שנצטווה, כנגד לא תעשה או עשה, רצון זה צריך להכרית אז. נמצא העולם מבינים את חומרת מלחמת מצווה, ושאסור להחיות נשמה, אבל מלחמת רשות נראית בעיני העולם כדבר רשות, דהיינו הרצונות של האדם והכוונה של האדם זה נראה רשות. כלומר– יש מעשה ויש כוונה. והחמור הוא אם האדם מניח תפילין או לא. אך אם מניח, מה מכוון בזמן שמניח, זה לא משנה לבריות, ע"כ כמעט אף אחד לא מדבר אודות כך. וזה נקרא רשות, כי נבחן רשות בעיני העולם. אך אנו יודעים שנכון הדבר שעבדות השם מתחילה מדומם דקדושה, שזה החלק המעשי, אך אם האדם לא מגיע לחלק של הרצון והכוונה, אזי זה כגוף ללא נשמה. אם אדם מניח תפילין, ולא מתבונן במה שכתוב לפני ההנחה: יהי רצון שהקב"ה ישעבד את ליבנו ואת מחשבות מוחנו ותאוותינו, הכל שיהיה משועבד אליו, ואם אין לאדם השתוקקות שעל ידי מצווה זו ישתנה האדם לגמרי, אז בעיני העולם זה לא חמור, כי זה לא שייך למצווה, זה שייך ליחידים שמכונים כוונות אבל רוב העולם לא מתבונן בזה. וכמובן הנחת תפילין היא רק דוגמה, כי כך בכל דבר ודבר. אומר הרבי זצ"ל: "כי תצא למלחמה על אויבך ושבית שבי וראית בשבייה אשת יפת תואר", שבזמן שיוצא למלחמת רשות אז הוא פתאום רואה שאשת יפת תואר, שהיא השכינה הקדושה נמצאת בשבי בין הקליפות. כי כל זמן שהאדם מצטמצם רק בחלק המעשי אז הוא לא רואה שהשכינה בגלות, אלא להפך – הוא רואה שהכל בסדר, ושהעולם עומד עליו. אך בזמן שהוא מנסה לשנות את הטבע של האהבה עצמית שלו, שתהיה כוונתו לשם שמים, אז הוא רואה שהגוף הפנימי שלו לא מסכים. ואז הוא רואה שאשת יפת תואר, שהיא השכינה הקדושה, היא בגלות. ושם כתוב אם האדם רוצה לנצח במלחמה זאת, אז צריך לעשות כל מיני תיקונים כדי לשחררה מהשבי: "וגילחה את ראשה ועשתה את ציפרניה" (דברים כ"א י"ב). שערות מרמזות על כלים דקבלה, על דינים, את זה צריך להוריד, היינו, האדם צריך להתנתק מכלי הקבלה שלו וכו' וכו'. אפשר לומר שבזמן שהאדם מחליט לצאת למלחמה, כלומר שהוא מבין שהלב שלו, הרצונות שלו, אינם מושתתים נכון, ואז האדם יוצא למלחמה. וזה אפשר לומר גם השורש של חנוכת הבית. חנוכת הבית פירושה שהאדם חונך בית חדש, בית נקרא מקום שבו יכולים לשבת, כלומר שהאדם צריך לתקן לעצמו מדרגה רוחנית קבועה, שיוכל לשבת בה, וזה יכול לעשות רק ע"י מלחמת הרשות כנ"ל. (פרשת כי תצא תשנ"ט)