פרשת מטות ומסעי
פרשת מטות
" איש כי ידור נדר.. או השבע שבועה... ככל-היוצא מפיו יעשה.."
אדם צריך להיות אחראי לא רק על מעשיו, אלא גם על מוצא פיו. זה לא כמו הפוליטיקאים שלנו שמבטיחים הרים וגבעות לפני הבחירות. כמו שאומרים: " לפני הבחירות מדברים אלך הקירות ואחרי הבחירות אתה יכול לדבר אל הקירות".
מי שנודר נדר, מבטיח, אפילו לעצמו, הוא חייב לקיים.
הקלות בעניין זה ניתנות לנערה או לאישה שתלויה באביה או בבעלה ואם הם מתנגדים
ולא מאפשרים לה קיים, אז היא פטורה.
" נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל- עמך"
על משה מוטל לנהל את המלחמה האחרונה שלו במדינים. הוא מארגן את הצבא ופוקד על האלופים לא לחוס על האויב. לא להשאיר את הנשים, רק את הילדים והטף.
הוראות ברורות ניתנות גם לגבי חלוקת השלל.
מחצית השלל תינתן ללוחמים והחצי השני לעדה. העדה חייבת לשלם מס הכנסה ואחוז אחד ללויים.
האלופים מביאים למשה את התכשיטים ואת הזהב שאספו. תרומה לשם.
בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה מבקשים ממשה לקבל נחלה בעבר הירדן.
לא כדאי להם להמשיך עם כול העדרים. משה גוער בהם:
" אחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?"
הם מבטיחים: " גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו..אך לא נשוב אל-בתינו
עד התנחל בני ישראל איש נחלתו".
בתנאי הזה משה מסכים.
" אם-תחלצו לפני השם למלחמה.. ונכבשה הארץ ואחר כך תשובו.."
חלוקת הארץ החלה. משה נותן לבני גד, לבני ראובן ולחצי שבט מנשה את נחלתם בעבר הירדן.
פרשת מסעי
זו הפרשה האחרונה בספר במדבר. אז זהו, הגיע הזמן לצאת מן המדבר! בכל המובנים.
הפרשה מסכמת את מסעי בני ישראל מאז יצאו ממצרים.
" אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם בידי משה ואהרון".
כמו באתר של אגד תחנת מוצא: רעמסס תחנת הגעה: ערבות מואב. כאן מחליפים אוטובוס. תמה תקופה – ומתחילה תקופה חדשה. לא עוד נדודים והיסוסים! ישנה מטרה ברורה: ארץ ישראל.
" כי אתם עברים את-הירדן אל ארץ כנען: והורשתם את כל- יושבי הארץ מפניכם"
כאן מתחילה הדילמה הקשה שמעסיקה אותנו גם היום. מה לעשות בעם הארץ?
התורה אומרת חד-משמעית: את עמי הארץ ותרבותם יש למחוק. אין מקום לשום שותפות.
" והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה."
גבולות מוכרים ובטוחים. משה מצייר את מפת הגבולות מן הנגב ועד לצפון ובחזרה לאורך הירדן וים המלח.
הוא אף מפרסם את שמות ההנהגה החדשה: אלעזר הכהן ויהושוע בן-נון בראש
ולכל מטה המנהיג שלו.
הלויים לא מקבלים נחלה, אבל מגיע להם בית לגור בו. לכן הם משוכנים בערים. לא רק בעיר הבירה, אלה בערי המחוז המפוזרים בארץ, בששת ערי המקלט.
" שש-ערי מקלט תהיינה לכם: שלוש ערים תתנו בעבר הירדן, ושלוש הערים תתנו בארץ כנען".
" תהיינה שש-הערים האלה למקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה.."
התורה רוצה למתן את מנהג נקמת הדם. קודם כל היא מבחינה בין רצח בדם קר, לבין הריגה בשגגה. איש שהרג בשגגה יכול לנוס לאחד הערים ושם יהיה מוגן בפני נקמת דם.
סוגיה חשובה בהורשת הנחלות היא לשמור שבתי האב ימשיכו להוריש את נחלתם לבניהם. ולא יוצרו "קומבינות" המאפשרות לנשל משפחות מאדמתם. לכן קובע משה את העיקרון שנחלה לא תעבור ממטה למטה. בנות צלפחד שמקבלות נחלה בזכות עצמן, חייבות להינשא לבני השבט שלהן כדי שהנחלה שלהן לא תעבור לשבט אחר.
זהו החוק האנטי קרטלי הראשון בעולם.
שבת שלום
פרשת מטות
" איש כי ידור נדר.. או השבע שבועה... ככל-היוצא מפיו יעשה.."
אדם צריך להיות אחראי לא רק על מעשיו, אלא גם על מוצא פיו. זה לא כמו הפוליטיקאים שלנו שמבטיחים הרים וגבעות לפני הבחירות. כמו שאומרים: " לפני הבחירות מדברים אלך הקירות ואחרי הבחירות אתה יכול לדבר אל הקירות".
מי שנודר נדר, מבטיח, אפילו לעצמו, הוא חייב לקיים.
הקלות בעניין זה ניתנות לנערה או לאישה שתלויה באביה או בבעלה ואם הם מתנגדים
ולא מאפשרים לה קיים, אז היא פטורה.
" נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל- עמך"
על משה מוטל לנהל את המלחמה האחרונה שלו במדינים. הוא מארגן את הצבא ופוקד על האלופים לא לחוס על האויב. לא להשאיר את הנשים, רק את הילדים והטף.
הוראות ברורות ניתנות גם לגבי חלוקת השלל.
מחצית השלל תינתן ללוחמים והחצי השני לעדה. העדה חייבת לשלם מס הכנסה ואחוז אחד ללויים.
האלופים מביאים למשה את התכשיטים ואת הזהב שאספו. תרומה לשם.
בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה מבקשים ממשה לקבל נחלה בעבר הירדן.
לא כדאי להם להמשיך עם כול העדרים. משה גוער בהם:
" אחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה?"
הם מבטיחים: " גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו..אך לא נשוב אל-בתינו
עד התנחל בני ישראל איש נחלתו".
בתנאי הזה משה מסכים.
" אם-תחלצו לפני השם למלחמה.. ונכבשה הארץ ואחר כך תשובו.."
חלוקת הארץ החלה. משה נותן לבני גד, לבני ראובן ולחצי שבט מנשה את נחלתם בעבר הירדן.
פרשת מסעי
זו הפרשה האחרונה בספר במדבר. אז זהו, הגיע הזמן לצאת מן המדבר! בכל המובנים.
הפרשה מסכמת את מסעי בני ישראל מאז יצאו ממצרים.
" אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם בידי משה ואהרון".
כמו באתר של אגד תחנת מוצא: רעמסס תחנת הגעה: ערבות מואב. כאן מחליפים אוטובוס. תמה תקופה – ומתחילה תקופה חדשה. לא עוד נדודים והיסוסים! ישנה מטרה ברורה: ארץ ישראל.
" כי אתם עברים את-הירדן אל ארץ כנען: והורשתם את כל- יושבי הארץ מפניכם"
כאן מתחילה הדילמה הקשה שמעסיקה אותנו גם היום. מה לעשות בעם הארץ?
התורה אומרת חד-משמעית: את עמי הארץ ותרבותם יש למחוק. אין מקום לשום שותפות.
" והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה."
גבולות מוכרים ובטוחים. משה מצייר את מפת הגבולות מן הנגב ועד לצפון ובחזרה לאורך הירדן וים המלח.
הוא אף מפרסם את שמות ההנהגה החדשה: אלעזר הכהן ויהושוע בן-נון בראש
ולכל מטה המנהיג שלו.
הלויים לא מקבלים נחלה, אבל מגיע להם בית לגור בו. לכן הם משוכנים בערים. לא רק בעיר הבירה, אלה בערי המחוז המפוזרים בארץ, בששת ערי המקלט.
" שש-ערי מקלט תהיינה לכם: שלוש ערים תתנו בעבר הירדן, ושלוש הערים תתנו בארץ כנען".
" תהיינה שש-הערים האלה למקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה.."
התורה רוצה למתן את מנהג נקמת הדם. קודם כל היא מבחינה בין רצח בדם קר, לבין הריגה בשגגה. איש שהרג בשגגה יכול לנוס לאחד הערים ושם יהיה מוגן בפני נקמת דם.
סוגיה חשובה בהורשת הנחלות היא לשמור שבתי האב ימשיכו להוריש את נחלתם לבניהם. ולא יוצרו "קומבינות" המאפשרות לנשל משפחות מאדמתם. לכן קובע משה את העיקרון שנחלה לא תעבור ממטה למטה. בנות צלפחד שמקבלות נחלה בזכות עצמן, חייבות להינשא לבני השבט שלהן כדי שהנחלה שלהן לא תעבור לשבט אחר.
זהו החוק האנטי קרטלי הראשון בעולם.
שבת שלום