זה נכון ביותר ממישור אחד. קודם כל זה נכנס לנושא רק כשאין חוק מובהק ולא מדובר בנושא מובהק שאפשר להכריע בו בצורה מובהקת, למשל על בסיס חקיקה ברורה או דין אחר. אולם זה נכנס, במקרים בהם המצב לא ברור ופשוט, קודם כל בהשקפת עולמם המשפטית של אותם שופטים, כאשר זו, השקפת עולמם המקצועית, מושפעת מהתרבות/אווירה/אופי איתו הגיעו מהבית. כלומר לא תוכל במקרים האלה להצביע על מעורבות התרמיל שעל גבם בפיסקתם. הם מכריעים באמת ובתמים, להשקפתם, על-פי מה שהם סבורים שהדין צריך להיות. זה רק מגיע ממקום של עמדה פוליטית (ודומיה) מבלי שהם בהכרח קולטים זאת בעצמם.
רק כאשר גם זה לא מתאפשר, אכן שופטים יכריעו לעתים בהתאם לאג'נדה שהביאו מהבית וזה נכון כמובן לכל כיוון (פוליטי) אפשרי.
הבעיה היא, שאין כל כך מה לעשות נגד זה. זולת לאבחן את זה ולהיות מודעים לזה, אי-אפשר למנוע את זה באופן מוחלט. זה פשוט בלתי אפשרי וזאת לא בעיה ייחודית למדינת ישראל דווקא. כאן אולי הבעיה היא שרבים מתכחשים למציאות הזאת (אם כי בעולם האקדמאי תמצא לה סימוכין לרוב). כך במיוחד אלו כאן שמרגישים צורך לצאת להגנת המערכת, בלי להבין בכלל את המטריה עליה הם דנים, ולכן מכחישים את מה שכל שופט עליון דווקא יודה בו בלי להסס בכלל. מתוך כך תגיע במהירות לדיוני סרק חסרי משמעות. אבל אם היית מקיים את אותו דיון עם קבוצת שופטי עליון בדימוס למשל, רובם ככולם היו מסכימים איתך, רק אוחזים שאין פתרון לבעיה הזאת ושהיא חלק מובנה מהשיטה הדמוקרטית. הם לא טועים בכך.