פרשת עקב שבת שלום ומבורך
בס"ד פרשת עקב על המזון ועל הארץ ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך [ח י] מצוה לברך את השי"ת אחר שיאכל האדם וישבע מלחם או משבעת המינים. [ספר החינוך מצוה תל] משה תקן לישראל ברכת הזן, בשעה שירד להם מן. [ברכות מח ב] אין לך מקום שבו יכול להיות האדם מובלע באני שלו, בקיומו ובהנאתו הפרטית, כבשעת האכילה. וכדברי מרן הרב: "בהיות האכילה יכולה להשפיל את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית". לכן המקום היחיד המפורש שבו נתחייבנו בברכה מדאורייתא, הוא בברכת על המזון. לידע ולהודיע: שלא יסיח האדם דעת, שיזכור מי הוא הנותן לנו מזון ושובע. על כן התקין משה רבנו את מטבע הברכה "הזן את העולם כולו בטובו" – שיזכור האדם האוכל-השבע שיש מי שמכלכל אותו בחסד, וחסד ה' לעולם הוא, ולא עוד אלא שחסד זה מסדרי הבריאה הוא – שלפני שהקב"ה ברא יצורים מיצורים שונים גדולי גדולים עם קטני קטנים, הכין להם מזונם: "ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא". אכן הכנה רבה של הבורא לנבראיו. "ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא". לפני שהקב"ה ברא יצור כלשהו, הקדים וברא לו מזון, ואין בריה בעולם שאין מזונה מוכן לה במקומה ובזמנה. זאת למדנו מהמן שירד להם לישראל במדבר: כשבקב"ה הורה לישראל לצאת אחריו במדבר, בארץ לא זרועה, דאג להכין מזון מיוחד שאינו תלוי בתנאי המחיה במדבר ומן שמו. והיה זה המשך של סדר הבריאה, ולא משהו יוצא מגדר הטבע. זה סדרו של עולם. זה טבעו של עולם. אף בהלל הגדול שנזכר הפלא "למוליך עמו במדבר", לא נתפרשו במיוחד פלאי המן והמים במדבר, כי הם נכללים בסדרי "המוליך עמו במדבר". ומהאי טעמא כשחטאו ישראל בעגל מדגיש הכתוב בספר עזרא: "ומנך לא מנעת מפיהם" – משום שהקב"ה ממלא את חובתו היסודית כלפי בריותיו גם אם חטאים הם. עונש לחוד ואספקת מזון לחוד. הואיל ועניין המזון הוא יסוד אנושי כללי בסדרי הבריאה, לכן ברכת הזן שהתקין משה רבנו עליו השלום אינה מתייחסת ומזכירה את כלל ישראל, תורתו וארצו, אלא מתייחסת לכלל הבריאה – "הזן את העולם כולו". וכדברי הכתוב: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". "יהושוע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ". אכן, אחר כך רמז לנו משה רבנו ע"ה שצריך להוסיף בברכת המזון גם את ברכת הארץ: "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". ולזה מה שעשה יהושוע בן נון כשנכנסו לארץ כתורה עשה. הואיל ולמדנו מזה שברכת המזון היא המקום המתאים להוסיף ברכה על תוספת רווחה מבחינה חמרית [כשהחומר צמוד הוא לרוח – בהזכרה בפה והצמדה בלב של "ברית ותורה" – "וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ... לא יצא ידי חובתו"], באו אחר כך דוד ושלמה והוסיפו ברכת הודיה על בנין בית המקדש ועל ירושלים, ובעקבותיהם הוסיפו חכמי יבנה את ברכת "הטוב והמטיב" אחרי שיצאו מצרת חורבן ביתר. מדברי ראש הישיבה מו"ר הרב מ.צ. נרי'ה זצ"ל בספרו "נר למאור"
בס"ד פרשת עקב על המזון ועל הארץ ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך [ח י] מצוה לברך את השי"ת אחר שיאכל האדם וישבע מלחם או משבעת המינים. [ספר החינוך מצוה תל] משה תקן לישראל ברכת הזן, בשעה שירד להם מן. [ברכות מח ב] אין לך מקום שבו יכול להיות האדם מובלע באני שלו, בקיומו ובהנאתו הפרטית, כבשעת האכילה. וכדברי מרן הרב: "בהיות האכילה יכולה להשפיל את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית". לכן המקום היחיד המפורש שבו נתחייבנו בברכה מדאורייתא, הוא בברכת על המזון. לידע ולהודיע: שלא יסיח האדם דעת, שיזכור מי הוא הנותן לנו מזון ושובע. על כן התקין משה רבנו את מטבע הברכה "הזן את העולם כולו בטובו" – שיזכור האדם האוכל-השבע שיש מי שמכלכל אותו בחסד, וחסד ה' לעולם הוא, ולא עוד אלא שחסד זה מסדרי הבריאה הוא – שלפני שהקב"ה ברא יצורים מיצורים שונים גדולי גדולים עם קטני קטנים, הכין להם מזונם: "ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא". אכן הכנה רבה של הבורא לנבראיו. "ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא". לפני שהקב"ה ברא יצור כלשהו, הקדים וברא לו מזון, ואין בריה בעולם שאין מזונה מוכן לה במקומה ובזמנה. זאת למדנו מהמן שירד להם לישראל במדבר: כשבקב"ה הורה לישראל לצאת אחריו במדבר, בארץ לא זרועה, דאג להכין מזון מיוחד שאינו תלוי בתנאי המחיה במדבר ומן שמו. והיה זה המשך של סדר הבריאה, ולא משהו יוצא מגדר הטבע. זה סדרו של עולם. זה טבעו של עולם. אף בהלל הגדול שנזכר הפלא "למוליך עמו במדבר", לא נתפרשו במיוחד פלאי המן והמים במדבר, כי הם נכללים בסדרי "המוליך עמו במדבר". ומהאי טעמא כשחטאו ישראל בעגל מדגיש הכתוב בספר עזרא: "ומנך לא מנעת מפיהם" – משום שהקב"ה ממלא את חובתו היסודית כלפי בריותיו גם אם חטאים הם. עונש לחוד ואספקת מזון לחוד. הואיל ועניין המזון הוא יסוד אנושי כללי בסדרי הבריאה, לכן ברכת הזן שהתקין משה רבנו עליו השלום אינה מתייחסת ומזכירה את כלל ישראל, תורתו וארצו, אלא מתייחסת לכלל הבריאה – "הזן את העולם כולו". וכדברי הכתוב: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". "יהושוע תיקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ". אכן, אחר כך רמז לנו משה רבנו ע"ה שצריך להוסיף בברכת המזון גם את ברכת הארץ: "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". ולזה מה שעשה יהושוע בן נון כשנכנסו לארץ כתורה עשה. הואיל ולמדנו מזה שברכת המזון היא המקום המתאים להוסיף ברכה על תוספת רווחה מבחינה חמרית [כשהחומר צמוד הוא לרוח – בהזכרה בפה והצמדה בלב של "ברית ותורה" – "וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ... לא יצא ידי חובתו"], באו אחר כך דוד ושלמה והוסיפו ברכת הודיה על בנין בית המקדש ועל ירושלים, ובעקבותיהם הוסיפו חכמי יבנה את ברכת "הטוב והמטיב" אחרי שיצאו מצרת חורבן ביתר. מדברי ראש הישיבה מו"ר הרב מ.צ. נרי'ה זצ"ל בספרו "נר למאור"