לדוד משכיל
New member
פרשת קרח
קורח שואל את משה רבנו: בית מלא ספרים לכאורה אין חייב במזוזה. בספר הזוהר הקדוש מבואר עה"פ "בחכמה יבנה בית", שבית מרמז על גילוי אור החכמה, שהוא אור התגלות אלוקותו ית'. מלא ספרים ג"כ מרמז על חכמה, ד"ספרים" מלשון ספיריות ובהירות. וכן מאמר חז"ל – קורח שפיקח היה ג"כ מרמז על מידתו של קורח שהיא מדת כלי המשכת אור החכמה. וכן האנשים שלקח קורח עמו – "קריאי מועד אנשי שם" – דהנה במועדים אזי מתגלה בנשמות ישראל אור גילוי אלוקותו, וע"כ מכנה הזה"ק את המועדים בשם "זמינין מקודש", דזהו אור השי"ת המזומן ונמשך מקודש שהם אבא ואמא עילאין. "שם" הוא בחינת מלכות, דאותם אנשים היו בבחינת כלים דהמשכה דמלכות כנ"ל. וידוע אשר מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם, נמצא ששם מורה על השגת האור העליון. נמצא שקורח שאל את משה: בית שהוא מלא ספרים, דהיינו – כאשר מאיר באדם אור גילוי אלוקותו, האם הוא זקוק אז עדיין למזוזה או לא? דהנה מזוזה היא תיקון שצריך לתקן האדם בפתח ביתו, כפי שכתוב מזוזה בימין, וימין הוא ענין חסדים ואמונה. דע"י שהאדם הולך בדרך החסדים והאמונה נשמר הוא אז מן המזיקים של האהבה העצמית הנמצאים בתוכו. ואת זאת לא יכל קורח להבין – מדוע כשמאיר כבר האור בתכלית גדלותו עדיין צריך האדם לעשות את "לכתך אחרי במדבר" לבסיס.
וכן דוגמא נוספת נתן קורח – טלית שכולה תכלת, תכלת מרמז על גילוי, דהוא מלשון תכלית. וענין ציצית הוא תיקון שצריך האדם לעשות, אבל לכאורה כאשר כל הטלית היא תכלת, דהיינו כאשר הכל כבר מאיר, האם גם אז יצטרכו תיקונים? וההגיון אומר שלא, אלא שלא כן דעת משה רבינו שסבר שדרך האמונה היא הדרך המועדפת, גם כאשר כבר האור מאיר, אך קורח לא הבין זאת.
כתב ה" ברכת שלום" זצ"ל בשם בעל ה"סולם", דזו היתה כל ההתכתשות בין יעקב לעשו בנוגע לקבלת הברכות מיצחק, דענין הברכות מורה על הדרך העדיפה בעבודת ה', בשיתא אלפי שני וכן בגמר התיקון. והנה יעקב לשון עקב, בחינת עפר שהכל דורכין עליו, והוא ענין "ונפשי כעפר לכל תהיה", המורה על הכנעה כלפי השי"ת הנק' כל, וקבלת עול מלכותו. ובחי' עשו היא בחי' כלי הקבלה היותר גדולים, ואם עשיו היה מקבל את הברכות, אזי בגמר התיקון היו מקבלים את האור בכלים דקבלה, אבל זה שיעקב קיבל את הברכות, ללמדינו דאפי' בגמר התיקון עדיין יהיה על האדם לעשות את התיקון על הדרך של דחייה ממטה למעלה, בבחינת "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", והאור יתגלה דוקא בהיסח הדעת, כדאיתא: "אין משיח בא אלא בהסח הדעת". פירוש: דוקא כשהאדם מניח דעתו והולך למעלה מהדעת, אז יכולה להיות ההתגלות, אפי' בגמר התיקון. ובזה מיאן קורח כמבואר, ללמדינו שקורח היה כבר במצב של מעין גמר התיקון.
והנה קורח הוא מלשון קירח,
דהיינו אדם ללא שערות
, וענין שערות ביאר בתע"ס שהם הכלים להמשכת חכמה. ובגשמיות רואים שהשערות הם מחוץ לגופו של האדם, לרמז שהכלים להמשכת חכמה צריכים להיות מחוצה לו. דוגמת הנלמד שמלכות דאצילות אין לה כלים דקבלה רק כל דרכה בהשפעה, והכלים דקבלה שלה נמצאים מחוץ למדרגה – בבי"ע, ובזמן שז"א משפיע לה חכמה בתור
צדקה, אז לוקחת את הכלים הנ"ל ומשתמשת עימם, אבל לא באופן קבוע. אך קורח מלשון קירח, היינו שלא היו לו שערות, לומר שהשערות היו פנימיות אצלו, דכל ענינו היה לשמש בכלים אלו (ר"ח תמוז תשנ"ח בני ברק).
קורח שואל את משה רבנו: בית מלא ספרים לכאורה אין חייב במזוזה. בספר הזוהר הקדוש מבואר עה"פ "בחכמה יבנה בית", שבית מרמז על גילוי אור החכמה, שהוא אור התגלות אלוקותו ית'. מלא ספרים ג"כ מרמז על חכמה, ד"ספרים" מלשון ספיריות ובהירות. וכן מאמר חז"ל – קורח שפיקח היה ג"כ מרמז על מידתו של קורח שהיא מדת כלי המשכת אור החכמה. וכן האנשים שלקח קורח עמו – "קריאי מועד אנשי שם" – דהנה במועדים אזי מתגלה בנשמות ישראל אור גילוי אלוקותו, וע"כ מכנה הזה"ק את המועדים בשם "זמינין מקודש", דזהו אור השי"ת המזומן ונמשך מקודש שהם אבא ואמא עילאין. "שם" הוא בחינת מלכות, דאותם אנשים היו בבחינת כלים דהמשכה דמלכות כנ"ל. וידוע אשר מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם, נמצא ששם מורה על השגת האור העליון. נמצא שקורח שאל את משה: בית שהוא מלא ספרים, דהיינו – כאשר מאיר באדם אור גילוי אלוקותו, האם הוא זקוק אז עדיין למזוזה או לא? דהנה מזוזה היא תיקון שצריך לתקן האדם בפתח ביתו, כפי שכתוב מזוזה בימין, וימין הוא ענין חסדים ואמונה. דע"י שהאדם הולך בדרך החסדים והאמונה נשמר הוא אז מן המזיקים של האהבה העצמית הנמצאים בתוכו. ואת זאת לא יכל קורח להבין – מדוע כשמאיר כבר האור בתכלית גדלותו עדיין צריך האדם לעשות את "לכתך אחרי במדבר" לבסיס.
וכן דוגמא נוספת נתן קורח – טלית שכולה תכלת, תכלת מרמז על גילוי, דהוא מלשון תכלית. וענין ציצית הוא תיקון שצריך האדם לעשות, אבל לכאורה כאשר כל הטלית היא תכלת, דהיינו כאשר הכל כבר מאיר, האם גם אז יצטרכו תיקונים? וההגיון אומר שלא, אלא שלא כן דעת משה רבינו שסבר שדרך האמונה היא הדרך המועדפת, גם כאשר כבר האור מאיר, אך קורח לא הבין זאת.
כתב ה" ברכת שלום" זצ"ל בשם בעל ה"סולם", דזו היתה כל ההתכתשות בין יעקב לעשו בנוגע לקבלת הברכות מיצחק, דענין הברכות מורה על הדרך העדיפה בעבודת ה', בשיתא אלפי שני וכן בגמר התיקון. והנה יעקב לשון עקב, בחינת עפר שהכל דורכין עליו, והוא ענין "ונפשי כעפר לכל תהיה", המורה על הכנעה כלפי השי"ת הנק' כל, וקבלת עול מלכותו. ובחי' עשו היא בחי' כלי הקבלה היותר גדולים, ואם עשיו היה מקבל את הברכות, אזי בגמר התיקון היו מקבלים את האור בכלים דקבלה, אבל זה שיעקב קיבל את הברכות, ללמדינו דאפי' בגמר התיקון עדיין יהיה על האדם לעשות את התיקון על הדרך של דחייה ממטה למעלה, בבחינת "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", והאור יתגלה דוקא בהיסח הדעת, כדאיתא: "אין משיח בא אלא בהסח הדעת". פירוש: דוקא כשהאדם מניח דעתו והולך למעלה מהדעת, אז יכולה להיות ההתגלות, אפי' בגמר התיקון. ובזה מיאן קורח כמבואר, ללמדינו שקורח היה כבר במצב של מעין גמר התיקון.
והנה קורח הוא מלשון קירח,
דהיינו אדם ללא שערות
, וענין שערות ביאר בתע"ס שהם הכלים להמשכת חכמה. ובגשמיות רואים שהשערות הם מחוץ לגופו של האדם, לרמז שהכלים להמשכת חכמה צריכים להיות מחוצה לו. דוגמת הנלמד שמלכות דאצילות אין לה כלים דקבלה רק כל דרכה בהשפעה, והכלים דקבלה שלה נמצאים מחוץ למדרגה – בבי"ע, ובזמן שז"א משפיע לה חכמה בתור
צדקה, אז לוקחת את הכלים הנ"ל ומשתמשת עימם, אבל לא באופן קבוע. אך קורח מלשון קירח, היינו שלא היו לו שערות, לומר שהשערות היו פנימיות אצלו, דכל ענינו היה לשמש בכלים אלו (ר"ח תמוז תשנ"ח בני ברק).