לדוד משכיל
New member
פרשת שלח לך
"וידבר הוי"ה אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, איש אחד איש אחד למטה אבותם תשלחו, כל נשיא בהם" (פרשת שלח לך במדבר י"ג א'-ב') - השי"ת מורה למשה רבנו שישלח אנשים ויתורו את ארץ כנען. מבחינה פנימית הרי כל האירועים הללו מתרחשים באדם אחד: השי"ת מדבר עם בחינת משה רבנו שבכל אדם, זוהי בחינת האמונה. כל התקשרות השי"ת עם עם ישראל היא באמצעות משה רבנו, וכך הוא גם באדם. כל התקשורת שיש להשי"ת עם האדם ואיבריו ומחשבותיו ורצונותיו ותכונותיו מתבצעת באמצעות תכונת האמונה. ככל שתכונת האמונה מפותחת יותר כך התקשורת עם הבורא היא רבה יותר וענפה יותר. לכן "וידבר ה' אל משה לאמר": השי"ת מדבר עם משה רבנו שבאדם: "שלח לך אנשים", כלומר, כאשר האדם עוסק בעבודתו יתברך, בעבודת השי"ת, וכל אלו שניסו טעמו כמה מתיקות גדולה יש בעבודת השי"ת. כפי שאנו רואים בעניני העולם הזה – כאשר האדם רוצה להיות קרוב לאדם גדול, ככל שהאדם יותר גדול, נחשב יותר חשוב יותר כבוד להיות במחיצתו לשרתו. לא כל אחד זוכה לשרת את האדם החשוב. על אחת כמה וכמה לשרת את מלך מלכי המלכים - אין תענוג יותר גדול מהתענוג הזה.
אבל כאשר העבודה מתרבה באדם, כל אדם באופן טבעי רוצה להרגיש מה הוא היעד, לאיזה מצב הוא עומד להגיע. באמת זהו פגם בהקב"ה, כי כל זמן שהאדם חי את מציאות גדלותו יתברך אז הוא באמת נהנה מהעשייה למען השי"ת, ומהאפשרות לשרת את המלך, להיות ממשרתי המלך, וזה קיים כל זמן שהוא חי את גדלות השי"ת, כלומר הוא חי את האמונה. ואז באמת לא צריך יותר מזה, והאדם מוכן ללכת באש ובמים למען כבוד שמו יתברך. אולם ברגע שעניין האמונה מתחיל לרדת, אז מתחילות לצוץ בשטח התביעות הבקשות מהגוף. וכך אנו רואים גם בעוה"ז: הרבה פעמים שאדם מתחיל בעבודה מסוימת הוא מלא התלהבות ומרץ, הוא שמח בעבודתו. ברגע שהוא מגיע עם תביעות בקשות בירורים והסתייגויות אנו יודעים שהוא כבר ירד, ושהרצון לקבל שלו עלה. זה מה שקורה בד"כ באדם. וזה פשר העניין שהאדם מבקש לדעת לאן כל ענין עבודת ה' מוביל. הוא מפסיק להנות מעצם העבודה וחושב על משכורת - כמה משלמים? לאן העסק זורם? כמה זמן זה יקח? כמה ירוויח? כמה יפסיד?
וזה פשר הבקשה שעם ישראל מבקש לתור את א"י. כל זמן שהאמונה בה' חיה קיימת ותוססת האדם נהנה, לא צריך יותר מזה. ברגע שהאמונה מתחילה לגווע מתחילים הבירורים: לאן לוקחים אותנו? האם זוהי באמת ארץ זבת חלב ודבש? האם זוהי ארץ חמדת אבות? האם באמת משתלם כל העסק הזה? אלו הם המרגלים שבאדם. השכל של האדם הוא המרגל, אשר רוצה לברר כל דבר, הוא בעצם משרת של הרצון לקבל של האדם. כל זמן שהרצון לקבל של האדם משרת של הבורא, ומכניע את עצמו לבורא, הכל טוב, אין צורך בשכל, כי מספיקה האמונה. אבל ברגע שהרצון לקבל נעשה יותר חשוב מהקב"ה עצמו, אז האדם מפסיק עם האמונה ומתחיל להשתמש בשכל.
"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבנ"י... - שלח אנשים שיבדקו את ארץ כנען. "איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו, כל נשיא בהם". מדוע כתוב לשון כזו: "איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו", למה לא כתוב כל אחד למטה אבותיו? אלא הפסוק בא להראות על תופעה מעניינת: בזמן שעם ישראל היו בטלים ומבוטלים להשי"ת, אז כתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר". כלומר כל ה 60 ריבוא מצוינים בלשון יחיד, כמ"ש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד". כלומר למרות שיש תכונות שונות והבדלים שונים בין אדם לחברו. אבל בזמן שכל אחד רוצה עם התכונות שלו לשרת את האחד - את הבורא, יוצא שכל השישים ריבוא מכוונים לנקודה מרכזית אחת, ולמרות שינויי התכונות כולם כאיש אחד בלב אחד.
אולם כאן כתוב פעמיים "כאיש אחד כאיש אחד", זה אומר שהם בעצם נפרדים, שכל אחד מיוחד לעצמו. ולכן התורה מפרטת פעמיים - מיעוט רבים. בכדי לציין את הנקודה - שכשכל אחד פועל לעצמו הוא נפרד מחברו, כלומר כל אחד פועל לפי מטה אבותיו, לפי התכונות שנרשמו בו מאבותיו, לפי הגנטיקה שבו המשונה מחברו. "כל נשיא בהם", כל אחד ואחד מרגיש את עצמו נשיא - נישא מורם מעל כולם, ישות בפני עצמו. כל אחד אישיות בפני עצמו, כל אחד נפרד לגמרי מחברו.
"שלח לך אנשים". רש"י: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה". מרים לקתה על כך שדיברה לשון הרע על אחיה. "ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". הם לא ראו שאדם שמטיל דופי בחברו נופל. הם היו צריכים להסיק מסקנות - אם אדם שמטיל דופי בחברו נופל, על אחד כמה וכמה שאנו מטילים דופי בבורא יתברך, כי הוא הבטיח הבטחות לעם ישראל, ואנו הולכים לבדוק - האם הדברים מתממשים, האם כדאי עסק המסע הזה במדבר? אם כן אנו מכניסים את עצמינו לסכנה של הוצאת דיבה על הבורא. רשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.
"שלח לך", אומר רש"י: "לדעתך. אני איני מצווה לך אלא לדעתך אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו: נשלחה אנשים לפנינו, כמו שנאמר ותקרבון אלי כולכם. משה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר אעלה אתכם מעוני מצרים, אמרתי להם שאני מביא אותם למקום טוב, למצב טוב בחיים. חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא ירשוה". אותו העונש שקיבלה מרים שנצטרעה, אותו עונש קיבלו מי שלא האמין. נקודת התורפה - חוסר האמונה, נובעת מהרצון לקבל, כל זמן שאדם עובד עם רצון להשפיע מספיקה האמונה, ואדם לא צריך יותר. אבל כאשר הרצון לקבל מתגדל, האמונה לא מספיקה, צריך להשתמש בשכל ולבדוק - האם באמת כדאי כל המסע במדבר? האם מביאים אותנו למצב נפלא יפה וטוב? לכן השי"ת אומר: מכיוון שכבר בעצם הדרישה לבדוק את א"י חטאו, לכן אני נותן להם מקום לטעות. כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. "הבא להיטמא פותחים לו". אדם בא עם הרצון לקבל שלו, ורוצה ללכת בדרך של קבלה במקום נתינה, פותחים לו את המעברים, שילך שיטעה שיפול שישבור את כל כלי המערכת שלו, כי כך לומדים, ע"י יסורים. כשאדם מועד נופל ומתייסר, אזי אח"כ הוא משגיח על עצמו שלא יפול שוב, שלא ימעד שוב, שלא יחלל את כבוד השי"ת.
וזה נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו. השי"ת רוצה גם אותנו להביא לארץ חמדה טובה ורחבה, הלא היא ארץ ישראל. א"י היא ארץ שעיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה. לכזה מצב נפשי השי"ת רוצה להביא אותנו. ואנו צריכים לעבוד בעבודת התורה ומצוות ללא הרף, להכשיר את עצמנו להגיע לבחינת "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבת את ה' אלוקיך", להכשיר את עצמנו, לזכך לנקות לטהר ולקדש את עצמנו מכל זוהמה ולכלוך של האהבה העצמית שלנו. ואז נוכל באמת לבוא לא"י.
בנתיים אנו הולכים במדבר, בין אם אנו רוצים ובין אם לאו. השי"ת מוליך אותנו במסלול קשה ומדברי, קשה לטבע שלנו, כי קשה לאדם כל עניין אהבת הזולת ואהבת השי"ת. דטבע האדם הוא חייתי - שרוצה לספק את עצמו,יצריו ותאוותיו, ולא יותר מזה. אולם ע"י הליכה במדבר יכולים להדבק בהשי"ת, דרך התורה והמצוות. וצריכים להאמין שבמסע הכבד הזה במדבר אנו נעשים טובים יותר בכל פעם, עם כל היסורים והקשיים אנו נעשים טובים יותר. ובסופו של דבר נבוא ונשכון בארץ חמדה טובה ורחבה.
צריך סבלנות ואמונה. מילת המפתח היא אמונה. אנו מתחילים לפעמים להתרגז, אנו מודאגים, כי לא טוב לנו מהמצב הפרטי והכללי שלנו. הדאגה הזאת, עצם הספיקות שבהם אנו נמצאים, זהו למעשה חטא המרגלים. לעיתים פוקדות את האדם ספקות ודאגות ועצבות ודיכאון הן לגבי מצבו והן לגבי מצב החברה הישראלית בכללות. הדאגות טבעיות. אבל אם האדם יכול לתת מענה של אמונה, ולומר: השי"ת יתברך איתנו והוא מוליך אותנו לארץ חמדה טובה ורחבה. והקשיים והיסורים כולם הם לטובתנו, בכדי שנסיק מסקנות ונשתפר לאט לאט. אם אדם יכול לתת את המענה הזה, אז הוא ניצל מחטא המרגלים. זהו המענה שנותנים כלב ויהושע בן נון לכל הספקות המכרסמות באדם. אבל אם האדם לא מסוגל לתת את המענה, והוא נעשה יותר ויותר מודאג, ומתחיל לחפש עצות חיצוניות בלבד, והוא לא מסוגל לחיות לאור האמונה - שאמנם אנו במדבר, אולם השי"ת מוליך אותנו בעמוד אש וענן יומם ולילה. אם האדם לא מסוגל לחיות את זה, אזי הוא בעצם חוטא בחטא המרגלים. כי הוא רוצה בעיניו לראות שהכל טוב, הוא לא רוצה ללכת בדרך האמונה.
את העניין הזה כולנו צריכים לתקן, כי הנקודה המרכזית בגנטיקה הנפשית של עם ישראל היא יכולת האמונה. זה ההבדל בין יהודי לגוי. אנו מברכים כל יום "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי", זהו ההבדל המהותי בין יהודי לגוי - היהודי מסוגל להאמין נגד מה שהוא רואה, ונגד כל מה שמתרחש סביבו על פי תפיסתו. הגוי אינו מסוגל להאמין, הוא הולך רק על פי תפיסתו והרגשתו. אם כן בנקודה זו צריך להשתלם, וההשתלמות המרבית בנקודה הזאת היא על ידי פנימיות התורה, שנותנת לאדם את הכוח והאור האלוקי, את התרופה היקרה - החוסן הזה לעמוד מול בעיות היום והשעה, מול בעיות הפרט והכלל ולא לאבד את התקווה (שיחה כללית תשס"
"וידבר הוי"ה אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, איש אחד איש אחד למטה אבותם תשלחו, כל נשיא בהם" (פרשת שלח לך במדבר י"ג א'-ב') - השי"ת מורה למשה רבנו שישלח אנשים ויתורו את ארץ כנען. מבחינה פנימית הרי כל האירועים הללו מתרחשים באדם אחד: השי"ת מדבר עם בחינת משה רבנו שבכל אדם, זוהי בחינת האמונה. כל התקשרות השי"ת עם עם ישראל היא באמצעות משה רבנו, וכך הוא גם באדם. כל התקשורת שיש להשי"ת עם האדם ואיבריו ומחשבותיו ורצונותיו ותכונותיו מתבצעת באמצעות תכונת האמונה. ככל שתכונת האמונה מפותחת יותר כך התקשורת עם הבורא היא רבה יותר וענפה יותר. לכן "וידבר ה' אל משה לאמר": השי"ת מדבר עם משה רבנו שבאדם: "שלח לך אנשים", כלומר, כאשר האדם עוסק בעבודתו יתברך, בעבודת השי"ת, וכל אלו שניסו טעמו כמה מתיקות גדולה יש בעבודת השי"ת. כפי שאנו רואים בעניני העולם הזה – כאשר האדם רוצה להיות קרוב לאדם גדול, ככל שהאדם יותר גדול, נחשב יותר חשוב יותר כבוד להיות במחיצתו לשרתו. לא כל אחד זוכה לשרת את האדם החשוב. על אחת כמה וכמה לשרת את מלך מלכי המלכים - אין תענוג יותר גדול מהתענוג הזה.
אבל כאשר העבודה מתרבה באדם, כל אדם באופן טבעי רוצה להרגיש מה הוא היעד, לאיזה מצב הוא עומד להגיע. באמת זהו פגם בהקב"ה, כי כל זמן שהאדם חי את מציאות גדלותו יתברך אז הוא באמת נהנה מהעשייה למען השי"ת, ומהאפשרות לשרת את המלך, להיות ממשרתי המלך, וזה קיים כל זמן שהוא חי את גדלות השי"ת, כלומר הוא חי את האמונה. ואז באמת לא צריך יותר מזה, והאדם מוכן ללכת באש ובמים למען כבוד שמו יתברך. אולם ברגע שעניין האמונה מתחיל לרדת, אז מתחילות לצוץ בשטח התביעות הבקשות מהגוף. וכך אנו רואים גם בעוה"ז: הרבה פעמים שאדם מתחיל בעבודה מסוימת הוא מלא התלהבות ומרץ, הוא שמח בעבודתו. ברגע שהוא מגיע עם תביעות בקשות בירורים והסתייגויות אנו יודעים שהוא כבר ירד, ושהרצון לקבל שלו עלה. זה מה שקורה בד"כ באדם. וזה פשר העניין שהאדם מבקש לדעת לאן כל ענין עבודת ה' מוביל. הוא מפסיק להנות מעצם העבודה וחושב על משכורת - כמה משלמים? לאן העסק זורם? כמה זמן זה יקח? כמה ירוויח? כמה יפסיד?
וזה פשר הבקשה שעם ישראל מבקש לתור את א"י. כל זמן שהאמונה בה' חיה קיימת ותוססת האדם נהנה, לא צריך יותר מזה. ברגע שהאמונה מתחילה לגווע מתחילים הבירורים: לאן לוקחים אותנו? האם זוהי באמת ארץ זבת חלב ודבש? האם זוהי ארץ חמדת אבות? האם באמת משתלם כל העסק הזה? אלו הם המרגלים שבאדם. השכל של האדם הוא המרגל, אשר רוצה לברר כל דבר, הוא בעצם משרת של הרצון לקבל של האדם. כל זמן שהרצון לקבל של האדם משרת של הבורא, ומכניע את עצמו לבורא, הכל טוב, אין צורך בשכל, כי מספיקה האמונה. אבל ברגע שהרצון לקבל נעשה יותר חשוב מהקב"ה עצמו, אז האדם מפסיק עם האמונה ומתחיל להשתמש בשכל.
"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבנ"י... - שלח אנשים שיבדקו את ארץ כנען. "איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו, כל נשיא בהם". מדוע כתוב לשון כזו: "איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו", למה לא כתוב כל אחד למטה אבותיו? אלא הפסוק בא להראות על תופעה מעניינת: בזמן שעם ישראל היו בטלים ומבוטלים להשי"ת, אז כתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר". כלומר כל ה 60 ריבוא מצוינים בלשון יחיד, כמ"ש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד". כלומר למרות שיש תכונות שונות והבדלים שונים בין אדם לחברו. אבל בזמן שכל אחד רוצה עם התכונות שלו לשרת את האחד - את הבורא, יוצא שכל השישים ריבוא מכוונים לנקודה מרכזית אחת, ולמרות שינויי התכונות כולם כאיש אחד בלב אחד.
אולם כאן כתוב פעמיים "כאיש אחד כאיש אחד", זה אומר שהם בעצם נפרדים, שכל אחד מיוחד לעצמו. ולכן התורה מפרטת פעמיים - מיעוט רבים. בכדי לציין את הנקודה - שכשכל אחד פועל לעצמו הוא נפרד מחברו, כלומר כל אחד פועל לפי מטה אבותיו, לפי התכונות שנרשמו בו מאבותיו, לפי הגנטיקה שבו המשונה מחברו. "כל נשיא בהם", כל אחד ואחד מרגיש את עצמו נשיא - נישא מורם מעל כולם, ישות בפני עצמו. כל אחד אישיות בפני עצמו, כל אחד נפרד לגמרי מחברו.
"שלח לך אנשים". רש"י: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה". מרים לקתה על כך שדיברה לשון הרע על אחיה. "ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". הם לא ראו שאדם שמטיל דופי בחברו נופל. הם היו צריכים להסיק מסקנות - אם אדם שמטיל דופי בחברו נופל, על אחד כמה וכמה שאנו מטילים דופי בבורא יתברך, כי הוא הבטיח הבטחות לעם ישראל, ואנו הולכים לבדוק - האם הדברים מתממשים, האם כדאי עסק המסע הזה במדבר? אם כן אנו מכניסים את עצמינו לסכנה של הוצאת דיבה על הבורא. רשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.
"שלח לך", אומר רש"י: "לדעתך. אני איני מצווה לך אלא לדעתך אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו: נשלחה אנשים לפנינו, כמו שנאמר ותקרבון אלי כולכם. משה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר אעלה אתכם מעוני מצרים, אמרתי להם שאני מביא אותם למקום טוב, למצב טוב בחיים. חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא ירשוה". אותו העונש שקיבלה מרים שנצטרעה, אותו עונש קיבלו מי שלא האמין. נקודת התורפה - חוסר האמונה, נובעת מהרצון לקבל, כל זמן שאדם עובד עם רצון להשפיע מספיקה האמונה, ואדם לא צריך יותר. אבל כאשר הרצון לקבל מתגדל, האמונה לא מספיקה, צריך להשתמש בשכל ולבדוק - האם באמת כדאי כל המסע במדבר? האם מביאים אותנו למצב נפלא יפה וטוב? לכן השי"ת אומר: מכיוון שכבר בעצם הדרישה לבדוק את א"י חטאו, לכן אני נותן להם מקום לטעות. כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו. "הבא להיטמא פותחים לו". אדם בא עם הרצון לקבל שלו, ורוצה ללכת בדרך של קבלה במקום נתינה, פותחים לו את המעברים, שילך שיטעה שיפול שישבור את כל כלי המערכת שלו, כי כך לומדים, ע"י יסורים. כשאדם מועד נופל ומתייסר, אזי אח"כ הוא משגיח על עצמו שלא יפול שוב, שלא ימעד שוב, שלא יחלל את כבוד השי"ת.
וזה נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו. השי"ת רוצה גם אותנו להביא לארץ חמדה טובה ורחבה, הלא היא ארץ ישראל. א"י היא ארץ שעיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה. לכזה מצב נפשי השי"ת רוצה להביא אותנו. ואנו צריכים לעבוד בעבודת התורה ומצוות ללא הרף, להכשיר את עצמנו להגיע לבחינת "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבת את ה' אלוקיך", להכשיר את עצמנו, לזכך לנקות לטהר ולקדש את עצמנו מכל זוהמה ולכלוך של האהבה העצמית שלנו. ואז נוכל באמת לבוא לא"י.
בנתיים אנו הולכים במדבר, בין אם אנו רוצים ובין אם לאו. השי"ת מוליך אותנו במסלול קשה ומדברי, קשה לטבע שלנו, כי קשה לאדם כל עניין אהבת הזולת ואהבת השי"ת. דטבע האדם הוא חייתי - שרוצה לספק את עצמו,יצריו ותאוותיו, ולא יותר מזה. אולם ע"י הליכה במדבר יכולים להדבק בהשי"ת, דרך התורה והמצוות. וצריכים להאמין שבמסע הכבד הזה במדבר אנו נעשים טובים יותר בכל פעם, עם כל היסורים והקשיים אנו נעשים טובים יותר. ובסופו של דבר נבוא ונשכון בארץ חמדה טובה ורחבה.
צריך סבלנות ואמונה. מילת המפתח היא אמונה. אנו מתחילים לפעמים להתרגז, אנו מודאגים, כי לא טוב לנו מהמצב הפרטי והכללי שלנו. הדאגה הזאת, עצם הספיקות שבהם אנו נמצאים, זהו למעשה חטא המרגלים. לעיתים פוקדות את האדם ספקות ודאגות ועצבות ודיכאון הן לגבי מצבו והן לגבי מצב החברה הישראלית בכללות. הדאגות טבעיות. אבל אם האדם יכול לתת מענה של אמונה, ולומר: השי"ת יתברך איתנו והוא מוליך אותנו לארץ חמדה טובה ורחבה. והקשיים והיסורים כולם הם לטובתנו, בכדי שנסיק מסקנות ונשתפר לאט לאט. אם אדם יכול לתת את המענה הזה, אז הוא ניצל מחטא המרגלים. זהו המענה שנותנים כלב ויהושע בן נון לכל הספקות המכרסמות באדם. אבל אם האדם לא מסוגל לתת את המענה, והוא נעשה יותר ויותר מודאג, ומתחיל לחפש עצות חיצוניות בלבד, והוא לא מסוגל לחיות לאור האמונה - שאמנם אנו במדבר, אולם השי"ת מוליך אותנו בעמוד אש וענן יומם ולילה. אם האדם לא מסוגל לחיות את זה, אזי הוא בעצם חוטא בחטא המרגלים. כי הוא רוצה בעיניו לראות שהכל טוב, הוא לא רוצה ללכת בדרך האמונה.
את העניין הזה כולנו צריכים לתקן, כי הנקודה המרכזית בגנטיקה הנפשית של עם ישראל היא יכולת האמונה. זה ההבדל בין יהודי לגוי. אנו מברכים כל יום "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי", זהו ההבדל המהותי בין יהודי לגוי - היהודי מסוגל להאמין נגד מה שהוא רואה, ונגד כל מה שמתרחש סביבו על פי תפיסתו. הגוי אינו מסוגל להאמין, הוא הולך רק על פי תפיסתו והרגשתו. אם כן בנקודה זו צריך להשתלם, וההשתלמות המרבית בנקודה הזאת היא על ידי פנימיות התורה, שנותנת לאדם את הכוח והאור האלוקי, את התרופה היקרה - החוסן הזה לעמוד מול בעיות היום והשעה, מול בעיות הפרט והכלל ולא לאבד את התקווה (שיחה כללית תשס"