פתאום בלעדיו...
הייתי ממציאה תוכנה שתעבוד גם במציאות, כמו במחשב- "שחזר לתאריך מוקדם", למה במציאות אי אפשר, למה אי אפשר למחוק וירוסים שהורסים הכל, כמו המוות שלך למשל. או שהייתי ממציאה כפתור שיכבה את המוח שלי כדי שאני אוכל כבר לישון, או לפחות לא לחשוב על שומדבר. לא על המבחן הבא ולא על האזכרה הבאה, ולא על זה שהם באותו יום. ולא על שזה שאפשר לספור את הימים עד אז על יד אחת. איןליכוחלזהיותר. ולא עליך. הכי חשוב, רק לא עליך. I think and think and think, I‘ve thought myself out of happiness one million times, but never once into it. גם ככה אי אפשר לתרגם מחשבות למילים, או רגשות למילים, הכל מבולבל מדי, זה לא באמת עובר. כמו כשמתרגמים משפה לשפה, זה אף פעם לא בדיוק אותו דבר. תמיד משהו מתפספס שם. רק שאצלי זה דפוק גם בשפת המקור. I lie in an early bed, thinking late thoughts Waiting for the black to replace my blue אני גם ככה לא אירדם. כאילו שאני לא עייפה מספיק, ואם זה לא מספיק אז מה כן. מתי זה כבר יהיה מספיק, מתי כבר יהיה אפשר להפסיק עם זה. הרי אהבת אותו, אמרי נא איך תוכלי מחדש איך תוכלי? כל המחשבות הדפוקות האלה, על איך שכולם יכולים גם בלעדיך, ורק אני לא. רק את פתאום כמו מכנסיו המושלכים על הספה. ואיך כולם המשיכו הלאה. (אבל אהבתי אותך). אני לא יכולה. אבל עבר כ"כ הרבה זמן. ולמה להחזיק מעמד בכלל. אבל אולי חייבים. רק את פתאום בועה גדולה של בכי מאופק. אבל אהבתי אותך, אז למה לא לבכות. (כי אי אפשר). כמה כבר אפשר. די, נמאס לי, נמאס לי ממך ומהמוות הדפוק שלך, נמאס לי להתעסק בזה, אני שונאת לכתוב לך-- רק לפרוע לכאב את כל החוב, עד כלות כל הכוחות, עד היותך בועה גדולה של ריקנות (ומה אם אני לעולם לא אהיה יכולה..?) אני שונאת אותי, כשאני כותבת לך זה כ"כ להיאחז בזה, ולא להפנים, ולא לשחרר ולא להתמודד. זה רק עושה את זה גרוע יותר. מתי זה כבר יהיה מספיק. Im building memories on things we have not said זה לבנות זכרונות מכל מה שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה. מאיך שלא תשתחרר ולא תתחיל לחיות באמת, מאיך שלא תגדל ולא תקים משפחה. זכרונות של כל המילים שלא נאמרו, אלה שלא אמרת ואלה לא תגיד לי לעולם. זכרונות של כל מה שאמרתי לך מאז, ואתה כבר לא שמעת. יש לי יותר זכרונות של בלעדיך מאשר זכרונות של איתך. אני צוברת זכרונות מאזכרות וימי זכרון, מדברים שאני עוברת בחיים ואתה לא שם. והזכרונות שיש לי ממך, ממתי שהיית הולכים ומתמעטים, (באמת היית? זה כבר נראה כ"כ רחוק) אני מאבדת אותך שובושובושב. עדשלאיישארכלום. רק השיחות האינסופיות האלה איתך בראש. רק להמשיך לדבר אליך כל שנה מעל הקבר, ולנסות להסתיר את זה שהקול שלי רועד, רק לא לבכות, עוד חודשיים וחצי שוב, להמשיך לספור את השנים שעוברות, כאילו שהספירה הזאת תוביל לאנשהו. כאילו שיום אחד זה ייגמר. להמשיך לספר לך, כאילו שאתה תחזור ותקרא הכל. כאילו שעוד יש בכלל מה להגיד. כאילו שאם היה, זה היה הופך את זה לקל יותר. כאילו שזה יכול להיות קל. ,Full is not heavy as empty .Not nearly (זכויות יוצרים וזה: פיונה אפל, מאיר אריאל).
הייתי ממציאה תוכנה שתעבוד גם במציאות, כמו במחשב- "שחזר לתאריך מוקדם", למה במציאות אי אפשר, למה אי אפשר למחוק וירוסים שהורסים הכל, כמו המוות שלך למשל. או שהייתי ממציאה כפתור שיכבה את המוח שלי כדי שאני אוכל כבר לישון, או לפחות לא לחשוב על שומדבר. לא על המבחן הבא ולא על האזכרה הבאה, ולא על זה שהם באותו יום. ולא על שזה שאפשר לספור את הימים עד אז על יד אחת. איןליכוחלזהיותר. ולא עליך. הכי חשוב, רק לא עליך. I think and think and think, I‘ve thought myself out of happiness one million times, but never once into it. גם ככה אי אפשר לתרגם מחשבות למילים, או רגשות למילים, הכל מבולבל מדי, זה לא באמת עובר. כמו כשמתרגמים משפה לשפה, זה אף פעם לא בדיוק אותו דבר. תמיד משהו מתפספס שם. רק שאצלי זה דפוק גם בשפת המקור. I lie in an early bed, thinking late thoughts Waiting for the black to replace my blue אני גם ככה לא אירדם. כאילו שאני לא עייפה מספיק, ואם זה לא מספיק אז מה כן. מתי זה כבר יהיה מספיק, מתי כבר יהיה אפשר להפסיק עם זה. הרי אהבת אותו, אמרי נא איך תוכלי מחדש איך תוכלי? כל המחשבות הדפוקות האלה, על איך שכולם יכולים גם בלעדיך, ורק אני לא. רק את פתאום כמו מכנסיו המושלכים על הספה. ואיך כולם המשיכו הלאה. (אבל אהבתי אותך). אני לא יכולה. אבל עבר כ"כ הרבה זמן. ולמה להחזיק מעמד בכלל. אבל אולי חייבים. רק את פתאום בועה גדולה של בכי מאופק. אבל אהבתי אותך, אז למה לא לבכות. (כי אי אפשר). כמה כבר אפשר. די, נמאס לי, נמאס לי ממך ומהמוות הדפוק שלך, נמאס לי להתעסק בזה, אני שונאת לכתוב לך-- רק לפרוע לכאב את כל החוב, עד כלות כל הכוחות, עד היותך בועה גדולה של ריקנות (ומה אם אני לעולם לא אהיה יכולה..?) אני שונאת אותי, כשאני כותבת לך זה כ"כ להיאחז בזה, ולא להפנים, ולא לשחרר ולא להתמודד. זה רק עושה את זה גרוע יותר. מתי זה כבר יהיה מספיק. Im building memories on things we have not said זה לבנות זכרונות מכל מה שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה. מאיך שלא תשתחרר ולא תתחיל לחיות באמת, מאיך שלא תגדל ולא תקים משפחה. זכרונות של כל המילים שלא נאמרו, אלה שלא אמרת ואלה לא תגיד לי לעולם. זכרונות של כל מה שאמרתי לך מאז, ואתה כבר לא שמעת. יש לי יותר זכרונות של בלעדיך מאשר זכרונות של איתך. אני צוברת זכרונות מאזכרות וימי זכרון, מדברים שאני עוברת בחיים ואתה לא שם. והזכרונות שיש לי ממך, ממתי שהיית הולכים ומתמעטים, (באמת היית? זה כבר נראה כ"כ רחוק) אני מאבדת אותך שובושובושב. עדשלאיישארכלום. רק השיחות האינסופיות האלה איתך בראש. רק להמשיך לדבר אליך כל שנה מעל הקבר, ולנסות להסתיר את זה שהקול שלי רועד, רק לא לבכות, עוד חודשיים וחצי שוב, להמשיך לספור את השנים שעוברות, כאילו שהספירה הזאת תוביל לאנשהו. כאילו שיום אחד זה ייגמר. להמשיך לספר לך, כאילו שאתה תחזור ותקרא הכל. כאילו שעוד יש בכלל מה להגיד. כאילו שאם היה, זה היה הופך את זה לקל יותר. כאילו שזה יכול להיות קל. ,Full is not heavy as empty .Not nearly (זכויות יוצרים וזה: פיונה אפל, מאיר אריאל).
, שזה יכול להיות שא' נכון, או שב' נכון, או שג' נכון, או שכל התשובות נכונות, או שאף תשובה לא נכונה, ואי אפשר לדעת באמת, כי לכי תדעי מה רוצים ממך ומה בכלל צריך להיות שם (רק ששם כן יש תשובה אחת נכונה, ורק אני טיפשה מכדי להבין אותה ולכן עושה מועד ב' בסוף
