פתאום נפל לי האסימון (סליחה, ארוך)
אני בעיקר צופה בכן, מפעם לפעם, לעיתים רחוקות- גם משתפת. הפעם מרגישה שחייבת, כי נראה לי שרק כאן, אני מקווה- יבינו אותי. אני בת 33, אמא לילד מקסים בן שנה, שהגיע אחרי טיפולים של כשנתיים. עכשיו אנחנו כבר מעל חצי שנה בסבב השני, עד כה ללא הצלחה.. עובדת במשרת אם, של 8.5 שעות, אבל עם דרישה ל'נכונות לשעות נוספות'. ואני מסרבת. ואני מנסה להסביר את זה לבוס שלי, אבא ל5 ילדים, שאני לא מוכנה להפסיד שום רגע פנוי עם הילד שלי. שגם ככה, כדי להספיק להוציא אותו אחרה"צ, אני צריכה לצאת מאוד מוקדם בבוקר, ולרוב אני לא מספיקה לראות אותו אפילו. אני גם משתדלת לעשות את השעות הנוספות שלי בבוקר, כדי שיהיו לי קצת שעות לאוויר לנשימה. והשבוע הוא (שוב) ביקש ש'רק פעם אחת אשאר עד מאוחר'. וסירבתי. ונפל לי האסימון. פתאום הבנתי למה אני לא כלכך כועסת עליו. עליו, שמכיר אותי כלכך הרבה שנים, שמכיר אותי עוד מהתקופה של טיופלי הפוריות הקודמים, ויודע שגם עכשיו אני בטיפולי פוריות. אני לא מוכנה להפסיד אפילו דקה עם הילד שלי, כי אני פשוט...מפחדת. שכל דבר שאני חווה -הוא אמנם הפעם הראשונה, אבל אני חוששת שזו גם עלולה להיות הפעם האחרונה. הפעם הראשונה שהוא היה בן שנה, אבל יש סיכוי שלא יהיה לי עוד ילד שיגיע לגיל שנה. והפעם הראשונה שישבנו אחרה"צ במרפסת, ואכלנו סנדוויץ' עם חומוס וחביתה. אני לא יודעת אם תהיה לי עוד פעם ראשונה כזו. ואני לא מוכנה להפסיד אפילו דקה. אני טוטאלית, אני יודעת. יש שיגידו (אמא שלי...) שאני אובססיבית. זר לא יבין. אבל באמת, אני רוצה להיות איתו בכל רגע שאני יכולה. לא רוצה להספיד את זה, בטח לא בשביל עבודה. אני כן יוצאת לפעמים , כדי לעשות לביתי ולזוגיות שלי, אבל זה מכיוון שאני רוצה. בוחרת. אני בטיפול פסיכולוגי כבר המון זמן. אני מרגישה שהוא מועיל לי. מאוד. אבל אני מרגישה ששום דבר בעולם הזה לא ממלא אותי כמו הילד שלי. החיוך שלו, ההתרפקות שלו, הצחוק שלו, הדרך שבה הוא זז, שבה הוא רוקד, שבה הוא משחק איתי קוקו, הדרך שבה הוא מרגיז אותי (...). אני לא יודעת מה אני רוצה מכן. תמיכה, ואוזן קשבת, אני מניחה. סליחה שנפלתי עליכן ככה, בערב החג. שולחת בלי לקרוא שוב. תודה שאתן כאן. חג שמח!
אני בעיקר צופה בכן, מפעם לפעם, לעיתים רחוקות- גם משתפת. הפעם מרגישה שחייבת, כי נראה לי שרק כאן, אני מקווה- יבינו אותי. אני בת 33, אמא לילד מקסים בן שנה, שהגיע אחרי טיפולים של כשנתיים. עכשיו אנחנו כבר מעל חצי שנה בסבב השני, עד כה ללא הצלחה.. עובדת במשרת אם, של 8.5 שעות, אבל עם דרישה ל'נכונות לשעות נוספות'. ואני מסרבת. ואני מנסה להסביר את זה לבוס שלי, אבא ל5 ילדים, שאני לא מוכנה להפסיד שום רגע פנוי עם הילד שלי. שגם ככה, כדי להספיק להוציא אותו אחרה"צ, אני צריכה לצאת מאוד מוקדם בבוקר, ולרוב אני לא מספיקה לראות אותו אפילו. אני גם משתדלת לעשות את השעות הנוספות שלי בבוקר, כדי שיהיו לי קצת שעות לאוויר לנשימה. והשבוע הוא (שוב) ביקש ש'רק פעם אחת אשאר עד מאוחר'. וסירבתי. ונפל לי האסימון. פתאום הבנתי למה אני לא כלכך כועסת עליו. עליו, שמכיר אותי כלכך הרבה שנים, שמכיר אותי עוד מהתקופה של טיופלי הפוריות הקודמים, ויודע שגם עכשיו אני בטיפולי פוריות. אני לא מוכנה להפסיד אפילו דקה עם הילד שלי, כי אני פשוט...מפחדת. שכל דבר שאני חווה -הוא אמנם הפעם הראשונה, אבל אני חוששת שזו גם עלולה להיות הפעם האחרונה. הפעם הראשונה שהוא היה בן שנה, אבל יש סיכוי שלא יהיה לי עוד ילד שיגיע לגיל שנה. והפעם הראשונה שישבנו אחרה"צ במרפסת, ואכלנו סנדוויץ' עם חומוס וחביתה. אני לא יודעת אם תהיה לי עוד פעם ראשונה כזו. ואני לא מוכנה להפסיד אפילו דקה. אני טוטאלית, אני יודעת. יש שיגידו (אמא שלי...) שאני אובססיבית. זר לא יבין. אבל באמת, אני רוצה להיות איתו בכל רגע שאני יכולה. לא רוצה להספיד את זה, בטח לא בשביל עבודה. אני כן יוצאת לפעמים , כדי לעשות לביתי ולזוגיות שלי, אבל זה מכיוון שאני רוצה. בוחרת. אני בטיפול פסיכולוגי כבר המון זמן. אני מרגישה שהוא מועיל לי. מאוד. אבל אני מרגישה ששום דבר בעולם הזה לא ממלא אותי כמו הילד שלי. החיוך שלו, ההתרפקות שלו, הצחוק שלו, הדרך שבה הוא זז, שבה הוא רוקד, שבה הוא משחק איתי קוקו, הדרך שבה הוא מרגיז אותי (...). אני לא יודעת מה אני רוצה מכן. תמיכה, ואוזן קשבת, אני מניחה. סליחה שנפלתי עליכן ככה, בערב החג. שולחת בלי לקרוא שוב. תודה שאתן כאן. חג שמח!
