מקור: תלמוד בבלי, עירובין סה ע"ב
הציטוט מהמקור: א"ר [=אמר רבי] אילעאי בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו ובכיסו ובכעסו. ואמרי ליה אף בשחקו [=ויש אומרים שהאדם ניכר גם בשחקו]" לגבי המקור - התלמוד, הקרוי גם "גמרא", הוא חיבור מתקופת האמוראים (שהם חלק ממה שקרוי היום בלשון כללית חז"ל), האמוראים חיו בגדול (עם דגש על בגדול) בין ראשית המאה השלישית עד המאה החמישית-שביעית. התלמוד הבבלי הוא חיבור מבבל (אזור עיראק דהיום). הפירוש של המימרה (למיטב הבנתי): אופיו האמיתי של האדם נמדד בשלושה מקרים, שבהם מתגלה טיבו: בכיסו - כאשר עליו לגלות נדיבות מבחינה כספית. כוסו - כשהוא שיכור (והרי כשנכנס יין יוצא סוד) וכשמשהו מכעיס אותו. במילים פשוטות ובדוגמא מחיי היומיום. אתה עשוי לחשוב שמישהו הוא טיפוס מקסים וטוב, כי הוא מרצה רעיונות אידיאולוגים יפים, ולגלות מיהו באמת כשאתה מבקש ממנו תרומה כספית למטרה טובה, או לגלות מיהו באמת כשהוא עצבני, או לגלות מיהו באמת סתם כי הוא שתה יותר מדי. וחלק מהשפע שניתן למצוא כשמקישים בגוגל "אדם ניכר כוסו כיסו כעסו", אני מביאה כאן: (מתוך
פינת החינוך של ישיבת מעלה אדומים) לפי חז"ל (עירובין סה ב), נבחנת אישיוּתו של האדם בשלושה מצבים: "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו ובכיסו ובכעסו". המבחן האמיתי של האדם הוא בשלושה תחומים: טיבה של שמחתו (= בכוסו), נדיבוּתו והיענוּתו לצרכי הזולת (= כיסו), יכולת האיפוק שלו (= כעסו). הוסיף מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שכשם שהאדם הפרטי נבחן ב"כוסו" כך גם האומה כולה: "לא רק איש בכוסו יוּכר כי אם הגוי כוּלו" (מתוך פתגם לחודש אדר). אופיה של השמחה הוא אחד המאפיינים החשובים של החברה ואחד המבחנים המרכזיים לאיכותה. שבת שלום
