פתיחה לסיפור.
הייתי מעונין בביקורת בונה לפתח דבר של הסיפור שלי..האם שווה להמשיך וכד.
תודה רבה. ויש כמה חורים בעלילה,וזה לא סגור...אציתי ביקורת קטנה לפניי שאני ממשיך
גלימתו התבדרה ברוח החזקה.סוסו נער ורעמתו כמעט נעקרה כשהגיע עוד משב רוח.הנה העיר הלבנה,והנה החומות הגדולות,מתנשאות מעל לעיר.או,הם מבחינים בו,צועקים פקודה. עכשיו הוא קרוב אליהם,השער העץ הגדול חסום בפני,הוא קילל."מי שם?" מפקד משמר שמן קרח ושחור זקן צעק אליו מעליו,על החומה,מנסה להיות חמור סבר ולובש ארשת סמכותית. "מישהו שמחפש מחסה ומסיים עבודה!" הוא צעק חזרה.ידיו קפאו מהרוח וכובד הילד הכאיב לידיו. "נצטרך לבדוק אותך.בקרוב העיר תותקף ואנחנו לא רוצים מרגלים כאן!" המפקד הארור היה בטוח שתפס מרגל או מתנקש.אין לו זמן לזה."תפסיק להתחבא מאחוריי השער ולנבוח פקודות לטובים ממך! אין לי זמן!" המפקד גנח קדימה."לי יש" הוא גיחך,אך הגיחוך התחלף במהירות לקללות כשהרוח העיפה את הגלימה השחורה והכבדה אל פניו.הוא נלחם בה בסרבול. "אני צריך לראות את המלך". "ידעתי שהוא מתנקש!" הריע המפקד מתחת לגלימה "תפסו אותו! אל תיתנו לו להגיע לטי-"הגלימה חבטה בו שנית והוא התנודד אחורה.השערים נפתחו בקול חריקה וחמש שומרים לבושי שריון קשקשים וגלימות שחורות רצו לעברו."אשלח לך את ברכותיי מהמלך,אולי בצורת הורדת דרגה!" הוא צחק לעבר המפקד המגדף. הוא דהר הישר לתוך שחורי הגלימות.הוא הפיל שניים והכניס את אצבעו לעינו של אחד שקפץ עליו. המפקד שהשתחרר מן הגלימה סוף סוף צעק "תפסו אותו" שוב ושוב,אך הרוח בלעה את דבריו. סוסו שעט ברחוב ופרסות הסוס שלו נקשו במרצפות השחורות.ההמון ברח לצדדים.הוא הגיע לשער הטירה המבוצרת וחסרת החן.שני השומרים שעמדו מתחת לעמודים גדולים,לבושי קסדות זהובות וגלימות אדומות שמו לב אל ההמון שרודף אחריו. שניהם זינקו עליו,אבל הוא רק אמר את המילה."נונקטור מוללגליס" שני שומריי הארמון קפאו במקומם.הם הסתכלו בו בעיניים המומות ואחד מהם אמר לשני בלי להסיר עיניו ממנו "קרא למפקד".ההמון הגיע ואנשים תפסו בו.האביר שפיקד על ראש משמר המלך הגיע,שנוסף על הקסדה הזהובה לבש שריון מוזהב ואחז בחנית גדולה.הוא לבש ארשת חשיבות אמיתית,קשוחה ומרתיעה, שליגה מפקד משמר העיר נראה כמו צמית.הוא לחשש פקודה.ושלושת השומרים הלמו בהמון בקת חנינותיהם.עוד תריסר שומרים הגיעו,ופזרו את ההמון במכות."לא כל כך חזק.המסכנים חשבו שאני שודד,זה לא מגיע להם". הוא אמר למראה איש שקיבל קת חנית בעינו ורץ בצעקות אוחז בעינו המדממת ומותיר אחריו שובל דם. "כך וכך כולנו ניתלה או נמות בקרב בפחות מחודש,והם חבורת כלבים אווילים". הוא אמר "ואנחנו לא יודעים מי אתה.אולי הכלבים בחוץ צודקים.אם יתגלה שאתה זומם משהו",הוא הרים את אצבעו,"נזרוק אותך חזרה אליהם". הם נכנסו לטירה.שני שומריי הטירה צעדו מאחוריו.אולם הכניסה היה קטן ומקושט.הם פנו לתוך דלת שחורה מבזלת והגיעו למסדרון גדול,שציורים ממיתולוגית העם הייתה תלוי אליהם.האביר בחר במסדרון הימני,ופנה שמאלה למדרגות קטנות.הם מסדרון נוסף,עלו לגרם מדרגות,והגיעו לדלת אדומה מאבן.לרגליה ניצב שומר,לבוש בירוק,וחוטים היו שזורים בבגדיו.הוא אחז בגרזן מלחמה אימתני.שומרי המלך הפרטיים,הוא חשב.האביר לקח ממנו את חרבו והוא הצמיד את חרבו לגבו.הדלת נפתחה בכבדות.שני שומריי הטירה נשארו מאחור,ועלו אתו האביר ושומר המלך הפרטי. הם עלו במדרגות לולייניות.אני בצריח.הם הגיעו לראש,הצריח חודים גדולים הקיפו אותם,ודגל הממלכה התנופף בחוזקה מעל לראש הצריח.פרח ונחש שזורים זה בזה לרקע הים. הרוח גרמה להם להראות כאלו הם באמת מתפתלים זה בזה שוב ושוב,זה סחרר מעט את ראשו.אם למטה הרוח הייתה חזקה ,פה היה חזק פי עשר ועשרים.הוא הרגיש שהרוח פושטת ממנו את בגדיו למרות שלבש חולצת פרווה.מהחור שהגיע הגיעו גם האביר ושומר המלך.על ראש הצריח היו שני שומרים ממשמר המלך,ושניהם שלפו את חרבם כשניכנס.ישיש עמד בגבו אליו,בין שניי חודים,מתבונן אל הנוף לבוש גלימה לבנה בלבד,והוא התפלא איך הרוח אינה חוטפת את הישיש הקטן אתה וזורקת אותו מטה.האביר פנה לדבר אתו,ושלושת שומרי המלך עמדו בחרבות שלופות מכוונות אליו.האביר סיים לדבר עם המלך. המלך הסתובב אליו באיטיות,הגלימה הלבנה גוערת מאליו כמו נשר שוחר לטרף. הוא ידע שהמלך גוסס,אבל לא חשב שיראה כך.עורו היה מתוח על הגולגולת,ועורו נראה מקומט כמו סמרטוט שסחטו אותו שוב ושוב.עצמו לחייו בלטו,כמו סנטרו.שיניו היו רקובות וצהובות,ושערו היה לבן ארוך.עיניו היו שחורות ונוצצות.זה הדבר היחיד שנראה דומה למלך שראה לפניי 20 שנה.מבט אחד הראה שהמלך היה גוסס,והוא נשאן על מטה גדול,וחבוט."השתנתי מעט,ידידי פאליש?" "מעט,מלכי" הוא חייך וקד. "מה מביא אותך עליי,אחריי עשרים שנים? התגעגעת אליי? או שאתה זקוק לעוד עבודה מפוקפקת? "הוא דיבר בשטף יחסית לאדם זקן."בזבזת את ממונך? בכמה בתי זונות ביקרת,פאליש?" "אף לא אחד.עבדתי בשרות המלכה,אדוני,וככל שהשנים עברו העבודות נעשו הגונות יותר ויותר".הוא חייך לעבר המלך גס הרוח."המלכה שלחה אותי.יש לך יורש."עיניו של הזקן נפערו. ארבעת האנשים האחרים הופתעו גם הם..המלך הביט בהם והתחיל לצעוק "החוצה, החוצה,ארורים תהיו! רוצו ללורד דוק וספר לו הכל! החוצה! מרגלים! "הארבעה יצאו במהרה מהחור ברצפה,נדחקים.הוא התחיל להכות אותם במטהו.שומר הארמון נראה קצת פחות קשוח ממראהו לרגליי הטירה כשנדחק אחרון,קסדתו חבוטה ממכותיו של הזקן. "לא יכלת לחכות קצת,פאליש?החזירים האלה בגלימות מחכים למותי ועכשיו ירוצו ללורדים לספר להם שיש לי יורש "נהם לעברו הזקן."איפה הכלבלב ההוא ?לא יכול להיות שהמלכה הולידה לי ילדים!?" "כן,אבל לפניי שלוש שנים".הוא שחרר את הגלימות ופעוט בן השלוש התגלגל מבינהם,תלתלי הזהב שלו מקפצצים.העדר הגלימה הפתאומי שלח אליו גל קור שהעיר אותו והוא התחיל לבכות. "הסתירו ממני את הדבר הזה שלוש שנים" ניכר שהזקן התרגש למראה ילדו,והוא רכן אליו ליטף רכות את שער הילד,והאחרון הפסיק לבכות והביט במלך,דמעות עדיין זולגות על לחייו השמנמנות. הוא לקח את יד הילד וליטף אותה ואז הוא מצא את מבוקשו.אצבעו הגרומה עברה על אותו המקום שנית ושלישית,המלך אמר בהתרגשות: "אז הוא באמת שלי". "זה טוב,ילד שאפשר לזהות אותו על פי סימן" אמר פוליש "יש יותר מדיי ממזרים בעולם". המלך הפסיק בפתאומיות כפי שהפסיק.הוא קם חזרה,ושערותיו שוב עפו בחוזקה."אסור לו להיות כאן! אסור-בשום אופן!" "אבל הוא יורשך החוקי.מה אתה מתכוון לעשות לו?" "כנראה שהעבודות ההגונות עלו לך לראש,נוכל שכמותך! העברת מצוין את הילד,אבל אתה עדיין שוטה!" לחשש לעברו הזקן."חצי מהלורדים בממלכה מחכים למותי,כדי לעלות על הכס ולשלוט! אבל,תודה לאלים הילד כאן,עוד יש מישהו שיכול להמשיך את השושלת ולהביס את גוראק,לכשיחזור השר הרקוב." "אז מה הבעי-"הזקן קטע אותו:"כבר מאוחר מדיי.הלורדים יסתגלו קשה לרעיון שמישהו יכול למשול שוב.הם בזבזו אלפים על קולות הצבעה ורעלים להרעיל את האויבים שלהם." "אז אתה מתכוון לזרוק את הילד מהצריח ולתת להם את הכס עם זר פרחים?" המלך פנה להגיב,אך משב רוח הפיל אותו אל הריצפה.פוליש פנה לעזור לו אך המלך הכה אותו עם המטה על גב ידו.פוליש גידף ואחז בידו הכואבת.המלך פנה בין שני חודים והסתכל אל הנוף."תכניס את הילד.שלא ימות מהתקררות". הוא פתח את החור וראה את שלושת שומריי המלך לרגליי המדרגות.מפקד המשמר חזר לשמור.אחד מהם תפס את הילד.הפעוט בכה עוד יותר שהתרחק מפוליש,והחל להכות את את השומר בידיו הקטנות.השומר אמר לשניים האחרים: "אותו האופי כמו של אביו" השלושה צווחו מצחוק והתחילו לרדת,לקול צרחות הילד,שניסה למשוך בשער השומר. פוליש סגר את הפתח מאחוריו.
הייתי מעונין בביקורת בונה לפתח דבר של הסיפור שלי..האם שווה להמשיך וכד.