פתרון לבעיה שהעליתי לדיון לפני כמה חודשים
לפני חודשיים/שלושה כתבתי פה על קושי בהעסקה עצמית של הבת הקטנה שלי והרבה תגובות הראו לי שמדובר בקושי רווח ודיי מתסכל.
כשם שחלקתי את הבעיה, אני רוצה לחלוק גם את הפתרון שמצאתי ואולי יוכל לעזור לאחרים -
הבעיה היתה שהקטנה (בת 4וחצי) לא מסוגלת להעסיק את עצמה ליותר מדקה, תמיד צמודה אלי או לאחותה הגדולה, נדבקת אלי בכל מקום שאני הולכת בו בתוך הבית (מחכה לי מחוץ לדלת של השירותים לפעמים), קוראת לי לעזור לה בכל דבר גם כשיודעת לבד, מציקה לאחותה הגדולה כשהיא מנסה לשחק לבד וכד'.
החלטתי ללמד אותה לשחק לבד כמו שמלמדים כל מיומנות אחרת, עם הרבה חזרות, חיזוקים ומציאת המוטיבציה המתאימה בשבילה להשתדל.
החלטתי שבכל פעם שהיא מבקשת ממני משהו שהיא ממש רוצה כדוגמת טלוויזיה או חטיף, אני אומרת לה "בסדר, קודם תשחקי 5 דקות לבד ואז תקבלי ...". בהתחלה הראיתי לה במה לשחק, נתתי לה רעיונות. על פי רוב היא בוחרת לצייר כי זה הכי קל לה ולא מצריך ממנה מאמץ למצוא משחק. היא לא כל כך הבינה מה אני רוצה ממנה וקצת התנגדה והתעצבנה, הסברתי לה שוב ושוב שהיא כבר גדולה כמו אחותה ושהיא יכולה כבר לשחק לבד כי גדולים יודעים לשחק גם לבד וגם ביחד. ציינתי שאני פה בבית לידה כל הזמן אבל שהיא משחקת לבד.
כיוון שאין לה אינדיקציית זמן, לפעמים משכתי את הזמן עוד קצת ויצא שהיא שיחקה לבד או העסיקה את עצמה למשך 10 דקות. כששאלה אם כבר אפשר טלוויזיה אמרתי שכן וחיזקתי אותה על שמשחקת לבד כמו גדולה.
מהר מאד כיוון שמאד נהנתה מתשומת הלב והחיזוקים שלי סביב המשחק העצמאי שלה, הזמנים התארכו והיא פשוט מחקה את סגנון המשחק של אחותה הגדולה, משחקת כבר במספר משחקים לבד (בעיקר משחקי דמיון) ולאט לאט נכנסת לעולם שלה ומעסיקה את עצמה מקסים למשך חצי שעה ויותר בלי בכלל לשים לב אם אני לידה או לא. אני בשלי והיא בשלה. חזון אחרית הימים...
אני מקפידה כל הזמן גם היום כשהמצב כבר הרבה יותר טוב, לגשת אליה לתת לה נשיקה גדולה ולהגיד "איזה יופי את משחקת לבד, כל הכבוד" והיא בעננים מזה. כל כך שמחה לקבל את החיזוקים האלה ממני וזה מדרבן אותה להמשיך לשחק.
כן, קצת מוזר שצריך ללמד ילדה לשחק לבד,
אבל הנה זה עובד והיא לומדת וניכר שהיא נהנית מזה, רק היתה צריכה כנראה את ה"פוש" הראשון כדי להכנס לזה.
הלוואי שיעבוד ככה גם אצל האחרים שחלקו איתי את התסכול על מצב דומה אצלם בבית.
לפני חודשיים/שלושה כתבתי פה על קושי בהעסקה עצמית של הבת הקטנה שלי והרבה תגובות הראו לי שמדובר בקושי רווח ודיי מתסכל.
כשם שחלקתי את הבעיה, אני רוצה לחלוק גם את הפתרון שמצאתי ואולי יוכל לעזור לאחרים -
הבעיה היתה שהקטנה (בת 4וחצי) לא מסוגלת להעסיק את עצמה ליותר מדקה, תמיד צמודה אלי או לאחותה הגדולה, נדבקת אלי בכל מקום שאני הולכת בו בתוך הבית (מחכה לי מחוץ לדלת של השירותים לפעמים), קוראת לי לעזור לה בכל דבר גם כשיודעת לבד, מציקה לאחותה הגדולה כשהיא מנסה לשחק לבד וכד'.
החלטתי ללמד אותה לשחק לבד כמו שמלמדים כל מיומנות אחרת, עם הרבה חזרות, חיזוקים ומציאת המוטיבציה המתאימה בשבילה להשתדל.
החלטתי שבכל פעם שהיא מבקשת ממני משהו שהיא ממש רוצה כדוגמת טלוויזיה או חטיף, אני אומרת לה "בסדר, קודם תשחקי 5 דקות לבד ואז תקבלי ...". בהתחלה הראיתי לה במה לשחק, נתתי לה רעיונות. על פי רוב היא בוחרת לצייר כי זה הכי קל לה ולא מצריך ממנה מאמץ למצוא משחק. היא לא כל כך הבינה מה אני רוצה ממנה וקצת התנגדה והתעצבנה, הסברתי לה שוב ושוב שהיא כבר גדולה כמו אחותה ושהיא יכולה כבר לשחק לבד כי גדולים יודעים לשחק גם לבד וגם ביחד. ציינתי שאני פה בבית לידה כל הזמן אבל שהיא משחקת לבד.
כיוון שאין לה אינדיקציית זמן, לפעמים משכתי את הזמן עוד קצת ויצא שהיא שיחקה לבד או העסיקה את עצמה למשך 10 דקות. כששאלה אם כבר אפשר טלוויזיה אמרתי שכן וחיזקתי אותה על שמשחקת לבד כמו גדולה.
מהר מאד כיוון שמאד נהנתה מתשומת הלב והחיזוקים שלי סביב המשחק העצמאי שלה, הזמנים התארכו והיא פשוט מחקה את סגנון המשחק של אחותה הגדולה, משחקת כבר במספר משחקים לבד (בעיקר משחקי דמיון) ולאט לאט נכנסת לעולם שלה ומעסיקה את עצמה מקסים למשך חצי שעה ויותר בלי בכלל לשים לב אם אני לידה או לא. אני בשלי והיא בשלה. חזון אחרית הימים...
אני מקפידה כל הזמן גם היום כשהמצב כבר הרבה יותר טוב, לגשת אליה לתת לה נשיקה גדולה ולהגיד "איזה יופי את משחקת לבד, כל הכבוד" והיא בעננים מזה. כל כך שמחה לקבל את החיזוקים האלה ממני וזה מדרבן אותה להמשיך לשחק.
כן, קצת מוזר שצריך ללמד ילדה לשחק לבד,
אבל הנה זה עובד והיא לומדת וניכר שהיא נהנית מזה, רק היתה צריכה כנראה את ה"פוש" הראשון כדי להכנס לזה.
הלוואי שיעבוד ככה גם אצל האחרים שחלקו איתי את התסכול על מצב דומה אצלם בבית.