צבאות אלוקינו
אנשים, תגידו בבקשה אם יש בסיפור שגיות כתיב שפיספסתי. תודה! _____________________________________________________________________ צבאות אלוקינו ( מעטו של אתאיסט ) הוא היה איש חילוני קטן. יושב במשרד עמוס, מול מכתבה כבדה מכוסה ניירת. כרגע הוא היה גם איש עייף ותשוש מאוד, לכן כאשר הדלת לפניו נפתחה בחדות הוא כמעט וזינק ממקומו בתסכול. יודע שהגרוע מכל קרה. האישה בדלת רק הנידה בראשה, רואה את ההבעה הכאובה על פניו. "מצטערת משה" לחשה. "איפה?" דרש לדעת. " לא רחוק מתל אביב, יש הרוגים הפעם" היא נסוגה אחורנית, סוגרת אחריה את הדלת ברכות, ואילו הוא צנח חסר כוח על מושבו. מספר דקות הוא פשוט בהה באוויר ואז קילל חרישות ושלח את ידו לכיוון הבלגן ששרר על שולחנו, מגשש אחר מכשיר הטלפון. הקול שענה לו מצדו השני של הקו תאם לו במידת העייפות. "משה?" "איך זה קרא, יחזקאל, איך??? אנחה עייפה נישמע בתשובה. "האנשים עייפים, הם מתחילים לעשות טעויות" "אבל יש הרוגים הפעם!" דממה הייתה לו לתשובה. "אם הם פספסו עד כדי הרוגים אז גם אצלנו יש נפגעים" סינן יחזקאל לבסוף. כמדגיש את מלותיו של יחזקאל, האיש החילוני הקטן שמע צלצול של טלפון מצלצל בחדרו המרוחק של בן שיחו. משה התמקם נישען קדימה על שולחנו, מעסה עם קצות אצבעותיו את הרכות. מספר דקות הוא הקשיב לקו דומם, בעוד ידידו קיבל את השיחה. "הישיבה של בית דגן ספגה את רוב הנזק" נשמע לבסוף קולו של יחזקאל. "שניים השתגעו, חמישה עם התמוטטות עצבים וכמעט כולם בסכנה של חזרה בשאלה" נשמע עוד אנחה מדוכא, שצרידותה שיקפה את גילו של הדובר. "הם הצליחו לשמור על האזור נקי במשך שבועיים כמעט. מצליחים להביא כל מחבל לכדי לכידה. כל ניסיון של פיגוע לכדי סיכול, אבל אילו היו שבועיים של פרך! אתה הרי יודע איך זה, תפילות מארבע בבוקר עד עשר בלילה, אנשים החלו להישבר" משה ידע, הוא זכר. זכר את השעות הארוכות של עבודה-לא עבודה. של לימודים ותפילות ושוב לימודים. של תחושה מבשרת רעות, שמרמזת על אירוע מתקרב ואת המאמץ של כל תלמידי הישיבה, באמונתם בלבד, להדוף את הצל השחור מחוץ לאזור הגנתם. הוא זכר את התשישות ,מעבר לסיפוק, כאשר הצליחו ואת התסכול המשבית של כישלון. ההבנה שאפילו אם כל אמונתם הם לא מסוגלים לאצור כל פיגוע, למנוע כל מות מיותר, היא ששברה אותו לבסוף. ההבנה שאמונתם בלבד אינה מספיקה. "חזי, טפל בילדים, בסדר? אנחנו נצטרך אותם שוב כבר מחר, המצב לא נעשה שקט יותר. אני אדאג לכל הפן הפוליטי הפעם. אני ינסה להוציא עוד כסף, אני ינסה להזיז את מערכת החינוך כך שנוכל לקבל תגבור בכוח האדם בקרוב, רק תחזיקו מעמד...עוד כמה שנים. אנחנו מסיגים את הכוח אדם, לאט אבל משיגים" "אלוהים אתנו" נישמע תשובה, משפט עייף ומעט ציני, והרב הראשי של הישיבה הירושלמית ניתק את הטלפון.
אנשים, תגידו בבקשה אם יש בסיפור שגיות כתיב שפיספסתי. תודה! _____________________________________________________________________ צבאות אלוקינו ( מעטו של אתאיסט ) הוא היה איש חילוני קטן. יושב במשרד עמוס, מול מכתבה כבדה מכוסה ניירת. כרגע הוא היה גם איש עייף ותשוש מאוד, לכן כאשר הדלת לפניו נפתחה בחדות הוא כמעט וזינק ממקומו בתסכול. יודע שהגרוע מכל קרה. האישה בדלת רק הנידה בראשה, רואה את ההבעה הכאובה על פניו. "מצטערת משה" לחשה. "איפה?" דרש לדעת. " לא רחוק מתל אביב, יש הרוגים הפעם" היא נסוגה אחורנית, סוגרת אחריה את הדלת ברכות, ואילו הוא צנח חסר כוח על מושבו. מספר דקות הוא פשוט בהה באוויר ואז קילל חרישות ושלח את ידו לכיוון הבלגן ששרר על שולחנו, מגשש אחר מכשיר הטלפון. הקול שענה לו מצדו השני של הקו תאם לו במידת העייפות. "משה?" "איך זה קרא, יחזקאל, איך??? אנחה עייפה נישמע בתשובה. "האנשים עייפים, הם מתחילים לעשות טעויות" "אבל יש הרוגים הפעם!" דממה הייתה לו לתשובה. "אם הם פספסו עד כדי הרוגים אז גם אצלנו יש נפגעים" סינן יחזקאל לבסוף. כמדגיש את מלותיו של יחזקאל, האיש החילוני הקטן שמע צלצול של טלפון מצלצל בחדרו המרוחק של בן שיחו. משה התמקם נישען קדימה על שולחנו, מעסה עם קצות אצבעותיו את הרכות. מספר דקות הוא הקשיב לקו דומם, בעוד ידידו קיבל את השיחה. "הישיבה של בית דגן ספגה את רוב הנזק" נשמע לבסוף קולו של יחזקאל. "שניים השתגעו, חמישה עם התמוטטות עצבים וכמעט כולם בסכנה של חזרה בשאלה" נשמע עוד אנחה מדוכא, שצרידותה שיקפה את גילו של הדובר. "הם הצליחו לשמור על האזור נקי במשך שבועיים כמעט. מצליחים להביא כל מחבל לכדי לכידה. כל ניסיון של פיגוע לכדי סיכול, אבל אילו היו שבועיים של פרך! אתה הרי יודע איך זה, תפילות מארבע בבוקר עד עשר בלילה, אנשים החלו להישבר" משה ידע, הוא זכר. זכר את השעות הארוכות של עבודה-לא עבודה. של לימודים ותפילות ושוב לימודים. של תחושה מבשרת רעות, שמרמזת על אירוע מתקרב ואת המאמץ של כל תלמידי הישיבה, באמונתם בלבד, להדוף את הצל השחור מחוץ לאזור הגנתם. הוא זכר את התשישות ,מעבר לסיפוק, כאשר הצליחו ואת התסכול המשבית של כישלון. ההבנה שאפילו אם כל אמונתם הם לא מסוגלים לאצור כל פיגוע, למנוע כל מות מיותר, היא ששברה אותו לבסוף. ההבנה שאמונתם בלבד אינה מספיקה. "חזי, טפל בילדים, בסדר? אנחנו נצטרך אותם שוב כבר מחר, המצב לא נעשה שקט יותר. אני אדאג לכל הפן הפוליטי הפעם. אני ינסה להוציא עוד כסף, אני ינסה להזיז את מערכת החינוך כך שנוכל לקבל תגבור בכוח האדם בקרוב, רק תחזיקו מעמד...עוד כמה שנים. אנחנו מסיגים את הכוח אדם, לאט אבל משיגים" "אלוהים אתנו" נישמע תשובה, משפט עייף ומעט ציני, והרב הראשי של הישיבה הירושלמית ניתק את הטלפון.
