אלישוע הומיאופת קלסי
New member
צבי בן שמונים +
מטופל שלי מזה כ4 חודשים. חולה בתופעה ממאירה לא ברורה שגורמת לשינוייים בבדיקות שלא הצלחתי להבין ממש לעומקם פרט לכך שזה לא טוב. האיש שמח וטוב לב, בעל חוש הומור, אוכל בתאבון, ישן טוב מאוד, אוכל מזון אורגני ובעל מודעות גבוהה לאורחות בריאות שונות. כאבי הבטן שהיו לו לאחר כל ארוחה כמעט שנעלמו לגמרי לאחר הרמדי. הכל בסדר גמור פרט לכך שהינו רזה מאוד והבדיקות לא תקינות. הוא התקשר לשאול מה לעשות. הוא רוצה לחיות עוד שנתיים וזה מספיק לו. וכששאלתי אם 10 שנים לא עדיף ענה, בטח. אז איחלתי לו עד מאה עשרים. גיל שמונים לגבורות. בקשתי שיניח שלו היה חי לפני 100 שנים ולא הייתה טכנולוגיה האם היית פונה לרופא ? ענה שלא. ועכשיו הוא עומד איתי מול שתי דלתות.אחת לכימותרפיה והשניה לההומיאופתיה ואורחות הבריאות שעשה מרבית ימיו. אז מה אני אעשה הוא שואל אותי, ואני שואל את עצמי מה אשיב. האם את מה שהוא רוצה לשמוע או מקווה לשמוע, האם אסיר ממנו את אחריותי, האם אניח לו ללכת לשם בהשלמה, האם שלא ילך ? סוגיות דיני נפשות ופיקוח נפש. איפה מתחיל ונגמר הטיפול, הקשר בין המטפל למטופל. האם עלי לספר לו את האמת כמו שאני מבין אותה ( שגם הוא יודע). זה מעין מבחן אמונה. לא ברמת פוליפים של סבסטיאן אלא ברמה של גורל. אני מניח שעצם העובדה שהקשיב לי עד היום ומצבו הכללי הרבה יותר טוב אומר שהוא מעריך את ההומיאופתיה ונותן בה אמון. אבל הפחד מבפנים אוכל אותו, זה לא ההומיאופתיה זה הוא. האם הוא יכול לבטוח בגופו. הוא מדבר איתי כאילו היה ילד שעומד להשלח אל מחוז שאינו רוצה בו, כאילו מבקש, תעשה משהו. ואני לא בטוח שאוכל לעשות הרבה מידי, כוח החיים שלו קובע, לא אנחנו. הספק והאמונה במצבים כאלה הכי בולטים ומשמעותיים. רגעי אמת. מצד אחד הוא מרגיש בריא ומצד שני מקנן בו מחבל שלא היו יודעים על קיומו אילמלא הבדיקות, סוס טרויאני. אנו חיים בעידן שבו הספק אוכל כל חלקה טובה. הטכנולוגיה מרדימה את החושים. הכל זמין קרוב במרחק נגיעה. מי צריך חושים. ועם זאת המרחק בן האדם לעצמו הוא עצום וכמעט שלא ניתן לגישור. תסתכלו מסביב ותראו את החולי משתולל. זה חולי ברמה רוחנית פסיכיאטרית. שום חיבור למשהו גבוה. הגוף מושחת, רקוב, גווע, נמק, מדמם, קודח, ועכשיו עולה לאויר הצליל "אמונה"ואני אומר שאמונה היא הבל הבלים, לדעתי היא אפילו חטא בגלל שהיא מעלה כל כך הרבה ספקנות איתה. תמיד לאמונה נדבק רפש. לאמון לא, האמון הוא נקי. ואמון הוא מצב בסיסי שעליו נבנה הכל. צבי בא עם אמון וסבסטיאן בא עם שאלות אמונה מגמתיות. אלה וגם אלה נמצאות בתוכם עצמם, אבל הסיכוי של צבי למצות ולהנות מחייו גבוה יותר משל סבסטיאן.
מטופל שלי מזה כ4 חודשים. חולה בתופעה ממאירה לא ברורה שגורמת לשינוייים בבדיקות שלא הצלחתי להבין ממש לעומקם פרט לכך שזה לא טוב. האיש שמח וטוב לב, בעל חוש הומור, אוכל בתאבון, ישן טוב מאוד, אוכל מזון אורגני ובעל מודעות גבוהה לאורחות בריאות שונות. כאבי הבטן שהיו לו לאחר כל ארוחה כמעט שנעלמו לגמרי לאחר הרמדי. הכל בסדר גמור פרט לכך שהינו רזה מאוד והבדיקות לא תקינות. הוא התקשר לשאול מה לעשות. הוא רוצה לחיות עוד שנתיים וזה מספיק לו. וכששאלתי אם 10 שנים לא עדיף ענה, בטח. אז איחלתי לו עד מאה עשרים. גיל שמונים לגבורות. בקשתי שיניח שלו היה חי לפני 100 שנים ולא הייתה טכנולוגיה האם היית פונה לרופא ? ענה שלא. ועכשיו הוא עומד איתי מול שתי דלתות.אחת לכימותרפיה והשניה לההומיאופתיה ואורחות הבריאות שעשה מרבית ימיו. אז מה אני אעשה הוא שואל אותי, ואני שואל את עצמי מה אשיב. האם את מה שהוא רוצה לשמוע או מקווה לשמוע, האם אסיר ממנו את אחריותי, האם אניח לו ללכת לשם בהשלמה, האם שלא ילך ? סוגיות דיני נפשות ופיקוח נפש. איפה מתחיל ונגמר הטיפול, הקשר בין המטפל למטופל. האם עלי לספר לו את האמת כמו שאני מבין אותה ( שגם הוא יודע). זה מעין מבחן אמונה. לא ברמת פוליפים של סבסטיאן אלא ברמה של גורל. אני מניח שעצם העובדה שהקשיב לי עד היום ומצבו הכללי הרבה יותר טוב אומר שהוא מעריך את ההומיאופתיה ונותן בה אמון. אבל הפחד מבפנים אוכל אותו, זה לא ההומיאופתיה זה הוא. האם הוא יכול לבטוח בגופו. הוא מדבר איתי כאילו היה ילד שעומד להשלח אל מחוז שאינו רוצה בו, כאילו מבקש, תעשה משהו. ואני לא בטוח שאוכל לעשות הרבה מידי, כוח החיים שלו קובע, לא אנחנו. הספק והאמונה במצבים כאלה הכי בולטים ומשמעותיים. רגעי אמת. מצד אחד הוא מרגיש בריא ומצד שני מקנן בו מחבל שלא היו יודעים על קיומו אילמלא הבדיקות, סוס טרויאני. אנו חיים בעידן שבו הספק אוכל כל חלקה טובה. הטכנולוגיה מרדימה את החושים. הכל זמין קרוב במרחק נגיעה. מי צריך חושים. ועם זאת המרחק בן האדם לעצמו הוא עצום וכמעט שלא ניתן לגישור. תסתכלו מסביב ותראו את החולי משתולל. זה חולי ברמה רוחנית פסיכיאטרית. שום חיבור למשהו גבוה. הגוף מושחת, רקוב, גווע, נמק, מדמם, קודח, ועכשיו עולה לאויר הצליל "אמונה"ואני אומר שאמונה היא הבל הבלים, לדעתי היא אפילו חטא בגלל שהיא מעלה כל כך הרבה ספקנות איתה. תמיד לאמונה נדבק רפש. לאמון לא, האמון הוא נקי. ואמון הוא מצב בסיסי שעליו נבנה הכל. צבי בא עם אמון וסבסטיאן בא עם שאלות אמונה מגמתיות. אלה וגם אלה נמצאות בתוכם עצמם, אבל הסיכוי של צבי למצות ולהנות מחייו גבוה יותר משל סבסטיאן.