כריסטופר רייבן
New member
צבעים(המון ט בפנים)
היא אומרת שזה מוזר שאני רואה רק צבע אחד ואיך אפשר לתפקד ככה בכלל? יום שחור ויום לבן, ויום אדום כהה כהה הסוסים לא קשורים באורווה, דנה לא נמה המחשבות האלה על פעם ועכשיו מתערבבות, וזה מצחיק שאתה בוכה במונית השירות והדמעות שלך מחליפות את הגשם, והגשם מחליף את הדמעות שלך. זאת רק דלקת בעיניים אני מחייך חיוך מזויף ששנים כבר לא חייכתי. הרי בסופו של דבר הכל מסתכם בקלישאות , הים אותו הים , השמש אותה שמש, והטבלה לא משקרת. 3 כלניות ו3-0 זה כל מה שאני זוכר והמון אדום וצהוב. והיא אומרת שזה מוזר שאין לי שום חולצה צהובה ברון, אפילו כתם צהוב אחד , והגיל הגיל הגיל מדגדג לי בכל הגוף, ואני מתחיל להתרגל אתה עוד מעט בן שלושים בן שלושים בן שלושים. הם צועקים לי במוח כל המלחמות האלה שאין לי כוח להלחם אותם . ============================== בקלות הייתי יכול להשתמש בדימויים ובמילים גבוהות בקלות הייתי יכול לכתוב שירים על סתם או סיפורים ארוכים מאוד אולי זאת סוג של התנשאות , האמונה בכתיבה שלי, בכישרון, ביכולת שלי ללהטט עם המילים ולגרום להם לחדור עמוק עמוק. אני טוב בכתיבה ובדיבורים אבל ושוב קלישאה מילים כמו חול ואין מה לאכול? כבר שלושה ימים שלא ולא שזה מפריע לי והרוח מפזרת לי את השיער והשיער נוגע פוגע בפנים ואיך אתה מתמודד עם כל מה שיש בפנים?והוצאת את כל מה שצריך? לפעמים צריך להקיא הכל ואחר כך להתמודד עם מה שהוצאת לפעמים חייבים להגיד הכל ולא לפחד מה יגידו חבל שאני מפחד מדי ואני צריך כי הלב המדמם שלי אמור להרפא איכשהו, וכשמה שפוצע נמצא בפנים אי אפשר להחלים . =============================== והחתולה בחצר מיללת אני לא מבין איך מחתולת רחוב היא הפכה לאחת שרוצה ליטופים היא אומרת שאני גם צריך להתביית ושאי אפשר ככה ושכל הפחדים האלה יגרמו לי להשתגע ולדמיין צבעים אדומים סגולים ירוקים ברכבת אנשים נעלמים פתאום תחנה אחרונה קריית חיים הנוסעים מתבקשים לא לשכוח חפצים אישיים. כל החיים שלי נמצאים בתוך קופסא כבר שנתיים שלא פתחתי אותה וכולם כבר דיברו על תיבות פנדורה ועל כמה שאתה לא הכי מושלם אפילו שאתה מתחיל לחשוב ש והנה אני אוכיח לכולם שהם טעו שהם לא הבינו אבל אין כבר למי להוכיח אין את מי ללטף כשקר רק כדי שלי יהיה חם. וזה מוזר להפתח ככה לדף, זה מוזר שזה פתאום זורם במהירות, כאילו שהמחסום נפרץ. אני לא יודע לכתוב או לבטא את עצמי כל כך הרבה ולא אמרתי כלום
היא אומרת שזה מוזר שאני רואה רק צבע אחד ואיך אפשר לתפקד ככה בכלל? יום שחור ויום לבן, ויום אדום כהה כהה הסוסים לא קשורים באורווה, דנה לא נמה המחשבות האלה על פעם ועכשיו מתערבבות, וזה מצחיק שאתה בוכה במונית השירות והדמעות שלך מחליפות את הגשם, והגשם מחליף את הדמעות שלך. זאת רק דלקת בעיניים אני מחייך חיוך מזויף ששנים כבר לא חייכתי. הרי בסופו של דבר הכל מסתכם בקלישאות , הים אותו הים , השמש אותה שמש, והטבלה לא משקרת. 3 כלניות ו3-0 זה כל מה שאני זוכר והמון אדום וצהוב. והיא אומרת שזה מוזר שאין לי שום חולצה צהובה ברון, אפילו כתם צהוב אחד , והגיל הגיל הגיל מדגדג לי בכל הגוף, ואני מתחיל להתרגל אתה עוד מעט בן שלושים בן שלושים בן שלושים. הם צועקים לי במוח כל המלחמות האלה שאין לי כוח להלחם אותם . ============================== בקלות הייתי יכול להשתמש בדימויים ובמילים גבוהות בקלות הייתי יכול לכתוב שירים על סתם או סיפורים ארוכים מאוד אולי זאת סוג של התנשאות , האמונה בכתיבה שלי, בכישרון, ביכולת שלי ללהטט עם המילים ולגרום להם לחדור עמוק עמוק. אני טוב בכתיבה ובדיבורים אבל ושוב קלישאה מילים כמו חול ואין מה לאכול? כבר שלושה ימים שלא ולא שזה מפריע לי והרוח מפזרת לי את השיער והשיער נוגע פוגע בפנים ואיך אתה מתמודד עם כל מה שיש בפנים?והוצאת את כל מה שצריך? לפעמים צריך להקיא הכל ואחר כך להתמודד עם מה שהוצאת לפעמים חייבים להגיד הכל ולא לפחד מה יגידו חבל שאני מפחד מדי ואני צריך כי הלב המדמם שלי אמור להרפא איכשהו, וכשמה שפוצע נמצא בפנים אי אפשר להחלים . =============================== והחתולה בחצר מיללת אני לא מבין איך מחתולת רחוב היא הפכה לאחת שרוצה ליטופים היא אומרת שאני גם צריך להתביית ושאי אפשר ככה ושכל הפחדים האלה יגרמו לי להשתגע ולדמיין צבעים אדומים סגולים ירוקים ברכבת אנשים נעלמים פתאום תחנה אחרונה קריית חיים הנוסעים מתבקשים לא לשכוח חפצים אישיים. כל החיים שלי נמצאים בתוך קופסא כבר שנתיים שלא פתחתי אותה וכולם כבר דיברו על תיבות פנדורה ועל כמה שאתה לא הכי מושלם אפילו שאתה מתחיל לחשוב ש והנה אני אוכיח לכולם שהם טעו שהם לא הבינו אבל אין כבר למי להוכיח אין את מי ללטף כשקר רק כדי שלי יהיה חם. וזה מוזר להפתח ככה לדף, זה מוזר שזה פתאום זורם במהירות, כאילו שהמחסום נפרץ. אני לא יודע לכתוב או לבטא את עצמי כל כך הרבה ולא אמרתי כלום
