snailman100
New member
צבע הים
הים היה כחול מדי בהביטו החוצה מהחלון. ברוב הימים צבעו נע בין תכלת משעממת לירוק אפרפר, אך היום היה צבעו בהחלט כחול עמוק. רבים היו האנשים שטענו שצבע הים הוא בכלל שקוף בהתחשב בצבע העכור של המים, יורם ידע כי הים כחול לפחות כך אמרו לו עיניו.
הבוקר התחיל כבכל בוקר. קימה על צד שמאל עם גב תפוס, שני כדורים צהובים להרגעת הכאב, ארוחת בוקר קלה של שני טוסטים בחמאה ומיץ תפוזים, בדיקת דם, עליה איטית במדרגות וישיבה מול החלון.
אך ההמשך היה רחוק מלהיות סטנדרטי. משהו קרה לראיה שלו או אולי לעולם. השמים היו נקיים מדי, השמש צהובה כגבינה, העצים שהתנועעו קלות ברוח העדינה לא השירו את עליהם הירוקים והים כאמור היה כחול מדי.
הוא נטה להתעלם מכך ולהמשיך את יומו כרגיל, אך לא חשוב מה עשה, אם ראה סרט בדי.וי.די., גלש באינטרנט או סתם קרא ספר, בכל פעילות הוא הרגיש שמשהו שונה, חד יותר, צבעוני יותר, מעניין יותר.
הוא החל לחשוד שאשתו שמה לו משהו בקפה בבוקר, אך הוא לא שתה קפה ובמיץ היו רק ויטמינים מועילים שאמו המליצה עליהם.
צלצול נשמע בדלת והוא הפתיע אותו מכמה סיבות, ראשית הוא היה חזק וצורמני ושנית – לא היה לו כלל פעמון... הוא קם מהספה, מעווה את פניו מכאב קל, וניגש לפתוח את הדלת. לא היה שם איש, וגם כשהוציא את ראשו לחדר המדרגות לא ראה ולא שמע דבר. הוא חזר לדירה והתיישב באנחה, כועס עם עצמו שלא ניצל את הקימה למזוג מעט מיץ ממותק, מיץ הפטל כבר יצא לו מהאף אך מאז הניתוח נאסר עליו לשתות משקאות מוגזים כולל הקולה האהובה. לבסוף התפשר על מיץ לימון ממותק שכרגיל הגזים בסירופ ויצא הרבה יותר ממותק משרצה. אחרי שתי לגימות הוסיף מעט מים לכוס והטעם היה כמעט נסבל. יורם היטיב את השמיכה סביבו ובטעות הפיל את הכוס על הרצפה, שכבר ידעה ימים נקיים יותר. הוא משך בכתפיו והדליק את הטלוויזיה. אחרי שעתיים של מעברים מערוץ לערוץ החליט לצאת החוצה ולבדוק את העניין של הים הכחול מקרוב. הוא ירד אל החוף, מקטר במדרגות על כאבים שחש באזור הניתוח ועל הריחות שהשאירו אחרים שלא הצליחו למצוא את השירותים. למרות העונה, היה החול חמים לרגליו והוא הידס לאיטו עד שהגיע לקו המים. הים אכן היה כחול, גם בעלי התאוריות של הים השקוף היו מודים בכך. המים היו כחולים וחמימים למגע, כמובן, שהמגע היה לאחר היסוסים רבים, הוא זכר מה קרה כשנגע באקונומיקה כחולה באחת הפעמים הנדירות ששטף את הבית, אך הסקרנות לא נתנה לו להסס זמן רב מדי. ידיו קיבלו צבע תכלת יפה ורטוב והוא נסוג לרגע, לא בטוח איך להגיב, הוא לא ידע מה עבר עליו אך כנגד כל היגיון וכנגד הוראות הרופאים שאסרו עליו להרטיב את הצלקת, הוא התפשט ונכנס כולו למים. זה היה כמו לחזור לרחם, מן הרגשה חמימה ונעימה של בטחון ושלווה, הוא עצם את עיניו והתמכר לשקט, נותן לזרם העדין לקחת אותו רחוק רחוק לעבר הצבע האדום של השקיעה.
שעה ארוכה מאוחר יותר כשהמים התחילו להיות קרים פקח את עיניו, בעט בעצמו שלא הדליק את הדוד ויצא מהמקלחת, מתעלם מהים שפינה את מקומו למעין כתם שחור ולא מוגדר נראה לא נראה מאחורי בתי המלון הרגילים.
הים היה כחול מדי בהביטו החוצה מהחלון. ברוב הימים צבעו נע בין תכלת משעממת לירוק אפרפר, אך היום היה צבעו בהחלט כחול עמוק. רבים היו האנשים שטענו שצבע הים הוא בכלל שקוף בהתחשב בצבע העכור של המים, יורם ידע כי הים כחול לפחות כך אמרו לו עיניו.
הבוקר התחיל כבכל בוקר. קימה על צד שמאל עם גב תפוס, שני כדורים צהובים להרגעת הכאב, ארוחת בוקר קלה של שני טוסטים בחמאה ומיץ תפוזים, בדיקת דם, עליה איטית במדרגות וישיבה מול החלון.
אך ההמשך היה רחוק מלהיות סטנדרטי. משהו קרה לראיה שלו או אולי לעולם. השמים היו נקיים מדי, השמש צהובה כגבינה, העצים שהתנועעו קלות ברוח העדינה לא השירו את עליהם הירוקים והים כאמור היה כחול מדי.
הוא נטה להתעלם מכך ולהמשיך את יומו כרגיל, אך לא חשוב מה עשה, אם ראה סרט בדי.וי.די., גלש באינטרנט או סתם קרא ספר, בכל פעילות הוא הרגיש שמשהו שונה, חד יותר, צבעוני יותר, מעניין יותר.
הוא החל לחשוד שאשתו שמה לו משהו בקפה בבוקר, אך הוא לא שתה קפה ובמיץ היו רק ויטמינים מועילים שאמו המליצה עליהם.
צלצול נשמע בדלת והוא הפתיע אותו מכמה סיבות, ראשית הוא היה חזק וצורמני ושנית – לא היה לו כלל פעמון... הוא קם מהספה, מעווה את פניו מכאב קל, וניגש לפתוח את הדלת. לא היה שם איש, וגם כשהוציא את ראשו לחדר המדרגות לא ראה ולא שמע דבר. הוא חזר לדירה והתיישב באנחה, כועס עם עצמו שלא ניצל את הקימה למזוג מעט מיץ ממותק, מיץ הפטל כבר יצא לו מהאף אך מאז הניתוח נאסר עליו לשתות משקאות מוגזים כולל הקולה האהובה. לבסוף התפשר על מיץ לימון ממותק שכרגיל הגזים בסירופ ויצא הרבה יותר ממותק משרצה. אחרי שתי לגימות הוסיף מעט מים לכוס והטעם היה כמעט נסבל. יורם היטיב את השמיכה סביבו ובטעות הפיל את הכוס על הרצפה, שכבר ידעה ימים נקיים יותר. הוא משך בכתפיו והדליק את הטלוויזיה. אחרי שעתיים של מעברים מערוץ לערוץ החליט לצאת החוצה ולבדוק את העניין של הים הכחול מקרוב. הוא ירד אל החוף, מקטר במדרגות על כאבים שחש באזור הניתוח ועל הריחות שהשאירו אחרים שלא הצליחו למצוא את השירותים. למרות העונה, היה החול חמים לרגליו והוא הידס לאיטו עד שהגיע לקו המים. הים אכן היה כחול, גם בעלי התאוריות של הים השקוף היו מודים בכך. המים היו כחולים וחמימים למגע, כמובן, שהמגע היה לאחר היסוסים רבים, הוא זכר מה קרה כשנגע באקונומיקה כחולה באחת הפעמים הנדירות ששטף את הבית, אך הסקרנות לא נתנה לו להסס זמן רב מדי. ידיו קיבלו צבע תכלת יפה ורטוב והוא נסוג לרגע, לא בטוח איך להגיב, הוא לא ידע מה עבר עליו אך כנגד כל היגיון וכנגד הוראות הרופאים שאסרו עליו להרטיב את הצלקת, הוא התפשט ונכנס כולו למים. זה היה כמו לחזור לרחם, מן הרגשה חמימה ונעימה של בטחון ושלווה, הוא עצם את עיניו והתמכר לשקט, נותן לזרם העדין לקחת אותו רחוק רחוק לעבר הצבע האדום של השקיעה.
שעה ארוכה מאוחר יותר כשהמים התחילו להיות קרים פקח את עיניו, בעט בעצמו שלא הדליק את הדוד ויצא מהמקלחת, מתעלם מהים שפינה את מקומו למעין כתם שחור ולא מוגדר נראה לא נראה מאחורי בתי המלון הרגילים.