עד מתי פברואר 2015
Member
לא מחפשת צדק
למעשה, אף פעם לא חיפשתי
מוקדם מאוד בחיי הבנתי את יחסי הכוחות הלא הוגנים: בארץ, בעולם, בחברה, במשפחתי
דורסים את החלש והטוב
דורשים דרישות - יתר מכל מי שהוא אכפתי וטוב ("רשום לך על המצח: פראייר/ית")
כן, הרגשתי זאת וראיתי
זה הגיע למקומות קיצוניים ב12 השנים האחרונות בחיי
בשנות ה-20, כשאנשים מחפשים התחלות חדשות
-אני התפללתי לסופים
סוף. חד משמעי. לכאן או לכאן
שנים שרקדתי לקולם של חלילנים מסכנים/מתוסכלים, כריזמטיים וכשרוניים, באדמה רועדת חשבתי אותם לגיבורים - ההנמכה שלי את עצמי באה מתוך הסכמה על מנת להאדיר אותם ולשמור על יחסים "תקינים"
- בור ללא תחתית -
כי מצב הביניים הטריף אותי (הלכה למעשה גם)
כך בטח כינו זאת, "מצב ביניים"
אבל את מה שאני חשבתי, הרגשתי, עברתי וחוויתי - את הצד *שלי*
- את זה אף אחד לא יודע
אני רוצה להשאיר את האינפורמציה שתהיה כביכול מועברת לדורות הבאים
כן, זה קצת מזכיר את הספרים שאנשים כתבו בשואה
(סליחה מכל הניצולים...........)
אני לא חושבת על עתיד טוב יותר
כי אני שנים חייתי בתקוות ש"הנה זה בא"
אפילו הכנתי חליפה ועניבה
המציאות היתה הרבה יותר קשה משחשבתי
זה נוראי ואלוקי כאחד
אני מנסה ללמוד את השיעור שלי, את השליחות
כן, תוך כדי שאני מנסה (ללא הצלחה):
1. למצוא זוגיות
2. לבטוח באנשים שסביבי (גם אם אני יודעת שמדובר באנשים טובים*)
3. להבין מה אני עוברת - באמת שאין לי מושג....עדיף להדחיק/להשתיק/להתעלם למרות שאני אף פעם לא דגלתי בגישות האלה
4. להתגונן ברמה הכי בסיסית ולשמור על פרטיותי
5. לטפל בפציעה המדממת, החיה ובועטת - תוך כדי הבעיטות
6. להתחיל לחשוב מה אני עושה עם שארית חיי? מה שנשאר מהם? ובעיקר - איך?
7. להשלים עם העובדה שאני לא יכולה לתת לאמא שלי ולעזור לה, ברמה הכי בסיסית (מה זה לעזור? לעשות נחת, בסיסית - הכי בסיסית שיש)
8. להמשיך ולשחק חיים כרגיל - אף אחד לא יודע כמה זה קשה וכמה זה הדבר שהכי שנוא עליי - בעולם
9. לנסות להסתיר את מורת רוחי מול "מה יש לך?" או "מה קורה?/עובר עלייך?" "אז מה אם את רווקה - הרבה אנשים רווקים" - אף אחד לא יודע על המשקולת מאה טון שאני סוחבת על גבי כשמנסה לתפקד כאחד האדם
10. להבין שאת צריכה, אשקרה, להתגונן ממי שאמור להוות לך הגנה (מדינה, רופאים, בן זוג - ואפילו מהאמא הבאמת אוהבת ואכפתית)
11. לבנות עתיד נורמלי ותקין תוך כדי שאני בוכה על העבר (וההווה*)
12. להבין, סוף סוף, להפנים - שיש אנשים שלדבר איתם/להתנצל/להתגונן מפניהם/לנסות "לא לעצבן אותם" כדי להתגונן מפניהם - זה פשוט בזבוז זמן ואנרגיה תוך כדי שאני מבינה, בעצם - שאין לי איך להתגונן (אין תקציב/הכרה/קייס/כוחות וזמן מיותרים)
13. לחשוב מה הדברים שהכי חשובים לי כרגע בחיים ולצייר את התמונה בראש (זה מאד, מאד, מאד בסיסי ורגיל)
14. להפסיק לחפש את עצמי במבטם של אחרים
15. לחלום בהקיציס על פתרונות טובים, הגיוניים אבל לא ישימים
16. להסיק מסקנות על האנושות, על עצמי ועל החיים - מסקנות הרות גורל
17. להילחם בצורות לא הגיוניות כשאת יודעת כמה הפתרון הוא בסיסי ואחר*
18. לרחם על אנשים/לנסות להיות טובה אליהם - תוך שאת נלחמת לא ליפול (ממש פיזית וגם נפשית)
19. להילחם להתפלל תפילות 18, "תפילה על זיווגים" וברכות כשבסופו של יום משאת נפשך היא בסיסית ואנושית *להחריד*
20. לג'נגל בין תפיסת ה"שלום" שכל כך מזוהה איתך לבין ההבנה שצריך ללחום - ובסופו של יום לא לעשות כלום ולסתום
21. הרצון (סליחה הצורך*) לכתוב, לפרוק והפחד לעשות זאת בגלוי, איפושהוא
22.
יש אבסורדים, יש אי צדק בעולם, יש גם רוע זאת למדתי, הצפות של שקרים כואבים, תוססים והשתקת האמת
אז פעם הבאה שאתם אומרים לבן אדם "החיים עוד לפניך"
או: "התעוררת בבוקר? כל השאר זה בונוס"
קחו בחשבון שיש אנשים שחווים התעללויות שמבחינתם כל שניה של חיים, היא לא רק בזבוז של החיים האחרים שיכלו לחוות
- אלא ממש סבל מתמשך (וכלכך, כל כך *בצדק*)
היום, ממרום נסיוני המר והלא נעים, זה ש*לא* בחרתי בו
בכל פעם שמישהי/ו עונה לי "ברוך השם"
או שותקת
או בוכה
או מתנהגת כמו שהיא לא
אני מתחילה לחשוד, להריץ סרטים בראש...
אני יודעת, מתארת לעצמי שאני עברתי דברים לא שכיחים, שלא הרבה אנשים עוברים אותם - כך במתכונת דומה לשלי
כביכול שאין מה לדאוג על היקפם בעולם
אבל הקלות שזה קרה בה, אוזלת היד, הפחד והטרור גורמים לי להבין ולו במעט, שהעולם זה מקום מסוכן דווקא למסכנים, לחלשים ולטובים
יש לי בראש מחברת מסקנות ולימודים שלמדתי ואני מרגישה שאני אשקרה יכולה לייעץ/לזהות אנשים במצוקה או אנשים מסוכנים שאף אחד לא היה מזהה וגם אני לא, בעבר
אני באמת בונה על איזה נס, פשוט כי אין שום דרך אחרת שאני עוברת את מה שאני עוברת בצורה נורמלית/טובה
זה יצר אצלי תשוקה חדשה
ממש, זוהי תשוקת חיי
אני לא יודעת תחת איזו קטגוריה זה נכנס
אבל כל הנושא של יחסים בין אנשים/הורים וילדים/זוגיות ופסיכופתולוגיה על הסקאלה בדגש על נרקסיזם ופסיכופתיה
זה באמת מרתק אותי, מעבר לשליחות החשובה שאני רואה בכך
אני יכולה לחפור בזה לילות כימים, זה באמת הפך לתחביב חדש
שנותן לי הבנה בסיסית של האמת (הסבר), גם אם אני היחידה שמחזיקה בה
בנוסף, נהיה לי רצון לאתר קורבנות מושתקים (מכל הסוגים) כדי לעזור להם - ממש ככה
כשאני שומעת על פוליטיקה בחדשות או על כל נושא אחר על סדר היום - זה מצחיק ומתסכל
אני אומרת לעצמי "הלוואי, הלוואי שהיתה לי הפריווילגיה בסולם הצרכים של מאסלו להתעסק בדברים הבאמת חשובים האלה, שכבר כמה שנים בחיים שלי הם נמצאים בקודקוד של הפירמידה - אני עסוקה בעבדות של בניית הבסיס היציב של החיים, לא ממש בהצלחה"
אז לסור מרע? או ללכת בגישה של "עשה טוב?"
להתעלם מהרע שאני עוברת ? לעיתים זה מצליח, לשניה אחת של אושר אסקפיסטי והפוגה שנותנת לי תחושה של בת אנוש/אזרחית מן המניין
הגישה שלי הרגילה בחיים אומרת: אי אפשר לבנות כלום על בלאגן
וכרגע יש בלאגן
ועם זאת - אין שום אפשרות לסדר/ליישב אותו (חשבתי על כל האופציות)
פונה לאלוהים יום יום בצעקה פנימית שכבר אומרת הכל
במלתעות הפחד המוצדק אני נודרת לאלוהים
מבטיחה לו את קיום שליחותי לכשאצא מכאן, מהדבר הזה שאני באמת לא יודעת איך להגדיר אותו
משווה את פעם להיום
את החלומות הגדולים אל מול הערך של הרגעים הקטנים והבסיסיים שחסרים לי כל-כך
כך אני סוחבת עליי אידיאלים, משאות של אנשים
ומנסה ללכת במסלול החיים
או רק לא ליפול
למרות שאני במהלך הנפילה
כן זה קורה
הרבה מחשבות על אלוהים, בכל דקה ושניה בחיים
מחשבות על עצמי: איך אני לא כועסת? איך אני לא שונאת? למה רק עסוקה בלמצוא ללא הרף מחסה?
זה נדיר אני יודעת
אומרת לעצמי בעודי בורחת
יש אנשים שמגיע להם 2 סתירות והרבה מאד אגרופים
וזה גם לא ייישר אותם
לא יתיישרו בחיים
ועם אנשים כאלה אין עם מה ועל מה לדבר
זה מה שלמדתי בחיים
אנשים - שהם לא אנשים
אין טעם להידברות, אין טעם להסביר, לצערי גם לא להילחם בהם
(אבסורד נכון? התרגלתי)
שוב אלוהים
חוזרת אליו, שואלת, מודה, מחפשת ולא מחפשת תשובות, מבקשת, כוספת, מודה, מבטיחה ונודרת כל כך כל כך הרבה
ובתוך כל זה יש גם חיים
של נורמלית, דאגות של רווקה בת 30
אני לא זוכרת
לא נשאר אנרגיה או זמן לזה
בחיי שלא
למעשה, אף פעם לא חיפשתי
מוקדם מאוד בחיי הבנתי את יחסי הכוחות הלא הוגנים: בארץ, בעולם, בחברה, במשפחתי
דורסים את החלש והטוב
דורשים דרישות - יתר מכל מי שהוא אכפתי וטוב ("רשום לך על המצח: פראייר/ית")
כן, הרגשתי זאת וראיתי
זה הגיע למקומות קיצוניים ב12 השנים האחרונות בחיי
בשנות ה-20, כשאנשים מחפשים התחלות חדשות
-אני התפללתי לסופים
סוף. חד משמעי. לכאן או לכאן
שנים שרקדתי לקולם של חלילנים מסכנים/מתוסכלים, כריזמטיים וכשרוניים, באדמה רועדת חשבתי אותם לגיבורים - ההנמכה שלי את עצמי באה מתוך הסכמה על מנת להאדיר אותם ולשמור על יחסים "תקינים"
- בור ללא תחתית -
כי מצב הביניים הטריף אותי (הלכה למעשה גם)
כך בטח כינו זאת, "מצב ביניים"
אבל את מה שאני חשבתי, הרגשתי, עברתי וחוויתי - את הצד *שלי*
- את זה אף אחד לא יודע
אני רוצה להשאיר את האינפורמציה שתהיה כביכול מועברת לדורות הבאים
כן, זה קצת מזכיר את הספרים שאנשים כתבו בשואה
(סליחה מכל הניצולים...........)
אני לא חושבת על עתיד טוב יותר
כי אני שנים חייתי בתקוות ש"הנה זה בא"
אפילו הכנתי חליפה ועניבה
המציאות היתה הרבה יותר קשה משחשבתי
זה נוראי ואלוקי כאחד
אני מנסה ללמוד את השיעור שלי, את השליחות
כן, תוך כדי שאני מנסה (ללא הצלחה):
1. למצוא זוגיות
2. לבטוח באנשים שסביבי (גם אם אני יודעת שמדובר באנשים טובים*)
3. להבין מה אני עוברת - באמת שאין לי מושג....עדיף להדחיק/להשתיק/להתעלם למרות שאני אף פעם לא דגלתי בגישות האלה
4. להתגונן ברמה הכי בסיסית ולשמור על פרטיותי
5. לטפל בפציעה המדממת, החיה ובועטת - תוך כדי הבעיטות
6. להתחיל לחשוב מה אני עושה עם שארית חיי? מה שנשאר מהם? ובעיקר - איך?
7. להשלים עם העובדה שאני לא יכולה לתת לאמא שלי ולעזור לה, ברמה הכי בסיסית (מה זה לעזור? לעשות נחת, בסיסית - הכי בסיסית שיש)
8. להמשיך ולשחק חיים כרגיל - אף אחד לא יודע כמה זה קשה וכמה זה הדבר שהכי שנוא עליי - בעולם
9. לנסות להסתיר את מורת רוחי מול "מה יש לך?" או "מה קורה?/עובר עלייך?" "אז מה אם את רווקה - הרבה אנשים רווקים" - אף אחד לא יודע על המשקולת מאה טון שאני סוחבת על גבי כשמנסה לתפקד כאחד האדם
10. להבין שאת צריכה, אשקרה, להתגונן ממי שאמור להוות לך הגנה (מדינה, רופאים, בן זוג - ואפילו מהאמא הבאמת אוהבת ואכפתית)
11. לבנות עתיד נורמלי ותקין תוך כדי שאני בוכה על העבר (וההווה*)
12. להבין, סוף סוף, להפנים - שיש אנשים שלדבר איתם/להתנצל/להתגונן מפניהם/לנסות "לא לעצבן אותם" כדי להתגונן מפניהם - זה פשוט בזבוז זמן ואנרגיה תוך כדי שאני מבינה, בעצם - שאין לי איך להתגונן (אין תקציב/הכרה/קייס/כוחות וזמן מיותרים)
13. לחשוב מה הדברים שהכי חשובים לי כרגע בחיים ולצייר את התמונה בראש (זה מאד, מאד, מאד בסיסי ורגיל)
14. להפסיק לחפש את עצמי במבטם של אחרים
15. לחלום בהקיציס על פתרונות טובים, הגיוניים אבל לא ישימים
16. להסיק מסקנות על האנושות, על עצמי ועל החיים - מסקנות הרות גורל
17. להילחם בצורות לא הגיוניות כשאת יודעת כמה הפתרון הוא בסיסי ואחר*
18. לרחם על אנשים/לנסות להיות טובה אליהם - תוך שאת נלחמת לא ליפול (ממש פיזית וגם נפשית)
19. להילחם להתפלל תפילות 18, "תפילה על זיווגים" וברכות כשבסופו של יום משאת נפשך היא בסיסית ואנושית *להחריד*
20. לג'נגל בין תפיסת ה"שלום" שכל כך מזוהה איתך לבין ההבנה שצריך ללחום - ובסופו של יום לא לעשות כלום ולסתום
21. הרצון (סליחה הצורך*) לכתוב, לפרוק והפחד לעשות זאת בגלוי, איפושהוא
22.
יש אבסורדים, יש אי צדק בעולם, יש גם רוע זאת למדתי, הצפות של שקרים כואבים, תוססים והשתקת האמת
אז פעם הבאה שאתם אומרים לבן אדם "החיים עוד לפניך"
או: "התעוררת בבוקר? כל השאר זה בונוס"
קחו בחשבון שיש אנשים שחווים התעללויות שמבחינתם כל שניה של חיים, היא לא רק בזבוז של החיים האחרים שיכלו לחוות
- אלא ממש סבל מתמשך (וכלכך, כל כך *בצדק*)
היום, ממרום נסיוני המר והלא נעים, זה ש*לא* בחרתי בו
בכל פעם שמישהי/ו עונה לי "ברוך השם"
או שותקת
או בוכה
או מתנהגת כמו שהיא לא
אני מתחילה לחשוד, להריץ סרטים בראש...
אני יודעת, מתארת לעצמי שאני עברתי דברים לא שכיחים, שלא הרבה אנשים עוברים אותם - כך במתכונת דומה לשלי
כביכול שאין מה לדאוג על היקפם בעולם
אבל הקלות שזה קרה בה, אוזלת היד, הפחד והטרור גורמים לי להבין ולו במעט, שהעולם זה מקום מסוכן דווקא למסכנים, לחלשים ולטובים
יש לי בראש מחברת מסקנות ולימודים שלמדתי ואני מרגישה שאני אשקרה יכולה לייעץ/לזהות אנשים במצוקה או אנשים מסוכנים שאף אחד לא היה מזהה וגם אני לא, בעבר
אני באמת בונה על איזה נס, פשוט כי אין שום דרך אחרת שאני עוברת את מה שאני עוברת בצורה נורמלית/טובה
זה יצר אצלי תשוקה חדשה
ממש, זוהי תשוקת חיי
אני לא יודעת תחת איזו קטגוריה זה נכנס
אבל כל הנושא של יחסים בין אנשים/הורים וילדים/זוגיות ופסיכופתולוגיה על הסקאלה בדגש על נרקסיזם ופסיכופתיה
זה באמת מרתק אותי, מעבר לשליחות החשובה שאני רואה בכך
אני יכולה לחפור בזה לילות כימים, זה באמת הפך לתחביב חדש
שנותן לי הבנה בסיסית של האמת (הסבר), גם אם אני היחידה שמחזיקה בה
בנוסף, נהיה לי רצון לאתר קורבנות מושתקים (מכל הסוגים) כדי לעזור להם - ממש ככה
כשאני שומעת על פוליטיקה בחדשות או על כל נושא אחר על סדר היום - זה מצחיק ומתסכל
אני אומרת לעצמי "הלוואי, הלוואי שהיתה לי הפריווילגיה בסולם הצרכים של מאסלו להתעסק בדברים הבאמת חשובים האלה, שכבר כמה שנים בחיים שלי הם נמצאים בקודקוד של הפירמידה - אני עסוקה בעבדות של בניית הבסיס היציב של החיים, לא ממש בהצלחה"
אז לסור מרע? או ללכת בגישה של "עשה טוב?"
להתעלם מהרע שאני עוברת ? לעיתים זה מצליח, לשניה אחת של אושר אסקפיסטי והפוגה שנותנת לי תחושה של בת אנוש/אזרחית מן המניין
הגישה שלי הרגילה בחיים אומרת: אי אפשר לבנות כלום על בלאגן
וכרגע יש בלאגן
ועם זאת - אין שום אפשרות לסדר/ליישב אותו (חשבתי על כל האופציות)
פונה לאלוהים יום יום בצעקה פנימית שכבר אומרת הכל
במלתעות הפחד המוצדק אני נודרת לאלוהים
מבטיחה לו את קיום שליחותי לכשאצא מכאן, מהדבר הזה שאני באמת לא יודעת איך להגדיר אותו
משווה את פעם להיום
את החלומות הגדולים אל מול הערך של הרגעים הקטנים והבסיסיים שחסרים לי כל-כך
כך אני סוחבת עליי אידיאלים, משאות של אנשים
ומנסה ללכת במסלול החיים
או רק לא ליפול
למרות שאני במהלך הנפילה
כן זה קורה
הרבה מחשבות על אלוהים, בכל דקה ושניה בחיים
מחשבות על עצמי: איך אני לא כועסת? איך אני לא שונאת? למה רק עסוקה בלמצוא ללא הרף מחסה?
זה נדיר אני יודעת
אומרת לעצמי בעודי בורחת
יש אנשים שמגיע להם 2 סתירות והרבה מאד אגרופים
וזה גם לא ייישר אותם
לא יתיישרו בחיים
ועם אנשים כאלה אין עם מה ועל מה לדבר
זה מה שלמדתי בחיים
אנשים - שהם לא אנשים
אין טעם להידברות, אין טעם להסביר, לצערי גם לא להילחם בהם
(אבסורד נכון? התרגלתי)
שוב אלוהים
חוזרת אליו, שואלת, מודה, מחפשת ולא מחפשת תשובות, מבקשת, כוספת, מודה, מבטיחה ונודרת כל כך כל כך הרבה
ובתוך כל זה יש גם חיים
של נורמלית, דאגות של רווקה בת 30
אני לא זוכרת
לא נשאר אנרגיה או זמן לזה
בחיי שלא