ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה
אני מדליקה נר נשמה גם ליום השנה לפטירתו של אבי ז"ל. תמיד אני אומרת שהוא היה צדיק אם הוא נפטר ביום כזה שאי אפשר אף פעם לשכוח. לא משנה כמה שנים כבר עברו, ערב יום הזכרון לשואה מדליק אצל כולנו מאות אלפי נרות נשמה והאור הזה אין לי ספק שמגיע גם אליו שם למעלה.
אני מרשה לעצמי להביא קטע שכתבתי לפני כמה שנים ואני לא יודעת עד כמה הוא מתקשר ליום זכרון כזה או אחר, אבל הוא מדבר על חלום חוזר ועל איך הגבולות מטשטשים בין חלומות למציאות...
אותו חלום
כבר כמה שנים שהיא חולמת את אותו החלום. גופה נזרק לאחור והיא הולכת לבית הספר דרך הפרדסים. גופה הקטן מכווץ ונושא על גבו ילקוט ענק ומרופט שעבר אליה בירושה מאחיה הגדולים. ילקוט בצבע חום דהוי עם חור בקצה וממנו נושרים מדי פעם, עפרון, מחק ומחדד. היא הולכת במהירות בשביל המוכר ועיניה מתרוצצות לעבר צידי השביל העמוסים עצים רבים וצמחיה קוצנית וסבוכה, חוששת פן יצוץ מתוכה איזה כלב מרושע או פרה תועה.
היא מגיעה לבנין אפור ומפחיד. עולה במדרגות, נכנסת לאולם דרך הדלתות הגדולות והריח מכה בה באפה. ריח חזק של תיקי אוכל. ריח של בננה בשלה. היא מחפשת את הכיתה שלה. נכנסת לאחת הכיתות והמורה מסתכלת עליה בפנים זעופות. מושיבה אותה במקומה ומניחה על שולחנה דף מבחן. גופה מתמלא זיעה וליבה דופק בפראות. 'לא זה לא קורה לי' היא חושבת לעצמה. אני לא נכנסת לסיפור הזה עוד פעם. אני לא רוצה ללמוד יותר...אני סיימתי את בית הספר, אני לא לומדת יותר, מה אני עושה כאן? ולפתע היא הופכת לעפיפון בלתי נראה ודואה מהחלון החוצה וחוזרת לביתה דרך שביל אחר. מסלול מוכר. דרך עפר לא סלולה עם שיחי צבר בצידי הדרך. עץ תאנה עתיק, עץ תותים ענק, שיחים רבים, נדנדה שבורה שעליה היא התנדנדה בילדותה. חומת אבנים מרוסקת. הדרך לא נגמרת והיא לא מרגישה את האדמה. היא מרחפת ומגיעה עד לצמרות העצים.
ליבה משקשק מרוב פחד וריח הבננה רודף אחריה.
היא יודעת שזה חלום אבל לא כל כך בטוחה בכך. אוליי היא מתה כבר מזמן ואולי היא בגלגול אחר של זמן. זה לא יכול להיות שהכל נשאר באותו המקום כבר חמישים שנה. ליבה ממשיך להלום והיא מגששת ברגליה לעבר האדמה, לפתע היא מוצאת את עצמה בלב ליבו של גן הילדים שבו למדה. שום דבר לא השתנה. אין שום ילד רק דממה ובובות שותקות בפינה. מבוהלת יותר מתמיד היא מנסה להעיר את עצמה תוך כדי נדנוד ראש מצד אל צד.
התעוררה שטופת זיעה קרה. הסדירה את נשימתה ולא נתנה לעיניה לסגור עפעפיים שמא יחזור הסיוט שוב.
שכבה במיטה קפואה כולה, מושיטה יד לעבר השלט הקטן והלבן ומכבה את המזגן. 'תודה לאל' היא ממלמלת לעצמה. קמה לעבר המטבח והכינה לעצמה כוס קפה. ריח הבננה היה חזק מתמיד.
