ערב טוב../images/Emo24.gifשיתוף../images/Emo140.gif
יום פורה ביותר עבר עליי עד עתה. במרכז יום הייתה לנו היום קבוצה חזקה מאד שנוגעת בערך עצמי ובהתנהגות על פי דפוסי קורבן. מצאתי, שאני לא ממש יודעת להתנהג אחרת מאשר לרצות אחרים בכל דרך שהיא, על מנת שיאהבו אותי, גם אם אני חווה את האהבה הזו כשקר אחד גדול. משהו בי נוטה לרצות, נוטה לדאוג שכולם סביבי ירגישו טוב עד כדי ביטול עצמי לא פעם. ההבנה הזו מתוך הזדהות עם חברים נוספים, היכתה בי קשות. זה לא שלא ידעתי את זה קודם.. אלא שלא חשבתי על זה במימדים שכאלה, שכל כולי בעצם כזו, ולא משנה על איזה קשר מדובר, אני פשוט פועלת מתוך דפוס של קורבנות. זה יכול להיות בקשרי עבודה, זה יכול להיות עם חברים, הורים, ילדים וכמובן הצורה החזקה והמשמעותית ביותר היא בקשר זוגי. מאז חזרתי ועד עכשיו, אני חושבת על זה לסירוגין. פתאום עולות בי תמונות מהסרט של חיי, בכל מיני מצבים וגילאים, ואני מגלה שזה התחיל הרבה לפני שהייתי מודעת לעצמי, והרבה לפני שחשבתי להשתמש בסמים.. איך מספרים לנו בתכנית:
"הסמים הם רק תוצאה..." נכון, כשעישנתי והתמסטלתי, חשבתי שאני פופאי, ששום דבר לא באמת פוגע בי, שכל מריבה או תחושה לא טובה שבאה בעקבות מריבה או אכזבה כלשהי, היא רק סרט רע שעוד שניה יחלוף והכל ישוב להיות וורוד ולבן עם נצנצים וזיקוקים.. האמת היא אחרת.. והיום אני מתחילה להבין ולדעת לראות את זה בכלל. האמת היא שאז, נמנעתי מלהרגיש כאב, כאבתי - התמסטלתי - עבר.. בבחינת "יכאב-כואב-כאב" באותה נשימה. אני עדיין שואלת את עצמי, אם זה באמת עזר לי לא להרגיש או להתפלש בכאב, למה להפסיק בכלל? והלא יש כאלה שלוקחים תרופות בגלל הדברים האלה, אז איפה אני שונה? הם תרופות, אני סמים, אותו דבר לא? ועמוק בפנים אני יודעת לפחות בהגיון, שלא.. לא זו הבעיה האמיתית.. הבעיה היא שסבלתי בלי שאהיה מוכנה להודות בכך אפילו לא לפני עצמי. המסכה של פופאי הודבקה כל כך חזק שקשה היה לי להבחין ביני - האמיתית, לבין המסכה, המניפולטיבית. בהתנהגות הקורבנית, כך אני מבינה היום, יש גם רווח בלתי נלאה. יש את ההתמסכנות הזו שגורמת לכל המסביב שלי לרצות לעזור, שגורמת לי להיות במרכז.. בחולשה עצמה יש גם המון כוח שאני לא יודעת עדיין לשאוב בדרך אחרת. להוריד את המסכה היום, להודות בחולשה, להודות בשקר הגדול של חיי במשך שנים כל כך ארוכות, קשה.. קשה ומתסכל, כואב ומרגיז, ובעיקר גורם לתחושת חוסר קיום. מספרים לי עכשיו שזו בעצם תחילתו של הטיפול. שמכאן אפשר רק לצמוח ולגדול ל"אני" חזק ואמיתי יותר, איתן ויציב. לא נותר לי אלא להאמין, ולהמשיך בדרך הזו, גם אם לא פעם אותה "דודה חמודה"
עושה שרירים ותובעת התייחסות.. מהתלת בי, מזכירה לי שיש אפשרות נוספת, שאני חולה.. אני מכורה.. רוב החיים הייתי כזו, לפחות מאז שאני זוכרת את עצמי. פשוט נמאס לי מהלופ הזה כל כמה שנים.. להגיע בדיוק לאותה צומת גם אם השחקנים סביבי מתחלפים, הסרט נותר אותו סרט. אני רוצה להיות אחרת.. רוצה להיות מסופקת מבפנים ללא קשר למה שקורה בחוץ. רוצה לאהוב, להיות נאהבת.. לאהוב בעיקר את עצמי. נתתי לעצמי שנה לפחות בלי להחליט שומדבר לכאן או לכאן. בינתיים, משתפת גם אתכם. תודה שהגעתם עד כאן. אוהבת
