צהריים טובים
צהריים טובים לכולם... והנה הסיפור שלי: אז הייתי מלאה בנעורי ולאט לאט התחלתי להשמין (בעיקר בגלל חבר שהיה לי שלוש שנים שתמך בהשמנה שלי, בדיעבד אני יודעת, מפיו, שכך חשב ירחיק ממני מחזרים פוטנציאלים) כשהייתי בת 20 היה לי חבר והוא נפטר. אז את הרגש והכאב סגרתי..אבל את הפה יופי פתחתי.. והמשכתי לתפוח. דיאטה נראה כדבר בלתי אפשרי, גדול מדי.. לא היו לי 10 קילו להוריד אלא יותר משהו כמו 60... ואז שתי חברות טובות שלי, פצחו בדיאטה.. ראיתי אותן מרזות ופתאום זה נראה קצת פחות בלתי אפשרי (אחת רזתה 60 קילו והשניה 45) החלטתי עם עצמי שאני לא אעשה דיאטה, לא אוריד במשקל אבל פשוט לא אעלה יותר. לאחר כמעט שנה נשקלתי שוב וראיתי שהעלתי כ-3 קילו. הבטחתי לעצמי להוריד רק אותם. הצלחתי. הבטחתי לעצמי עוד חמישה קילו..וכן הלאה.. מה שהיה לי בראש זה לא 60 קילו, אלא רק 5 בכל פעם.. ואם לא אצליח יותר (אני לא טובה בלהילחץ ולא רציתי להלחיץ את עצמי..) אז מקסימום אני 5-10-15-35 קילו פחות.. בנתיים עבדתי על עצמי פסיכולוגית, לא יודעת איך עשיתי את זה , אני מניחה שפשוט לפני שהכנסתי משהו לפה שאלתי את עצמי אם אני באמת רוצה אותו ולאט לאט התשובה" כן" פחתה ו"לא" גברה עליה. הבנתי ששיניתי באמת משהו בחשיבה שלי כשטסתי לחברה טובה שגרה בחו"ל והבטחתי לעצמי להשתולל כמה שבא לי שם.. רצנו לסופר הקרוב וקנינו שאלל מטעמים "כמו פעם" שהיינו יושבות שעות וטוחנות.חזרנו לביתה.. התחלנו לזלול ופתאום הבנתי שאני בכלל לא רוצה לזלול כך.. ואני עושה את זה רק כדי לא לאכזב אותה כשאני כבר לא כמו פעם. אני לא עשיתי דיאטה של ממש ומעולם לא הלכתי לדיאטיקנית. פשוט הורדתי מהשטויות שאכלתי והוספתי אוכל "נורמלי" (שטויות יכולות להיות מאוד משביעות..ולמנוע לאכול אוכל של ממש) לאורך כל הדרך הבטחתי לעצמי שאני לא הולכת לסבול מזה. כן , לפעמים אני אוכלת וכועסת על עצמי על זה ולפעמים אוכלת וסולחת. אולי יכולתי היום להיות עוד 10 קילו פחות.. אבל הייתי ממורמרת.. למדתי לאכול משהו טעים אם בא לי. אבל אחר כך לא להגיד מחר או ביום ראשון אני חוזרת לשמור על עצמי אלא ישר אחרי שסיימתי לאכול את מה שרציתי. לפני כמה חודשים נתקעתי. ואפילו העלתי קצת. ואז החלטתי שלי יותר טוב עם פחות משקל. שהקיץ הזה נראה כפחות חם עבורי, שאני הולכת למכולת וחוזרת לא מתנשפת..אפילו שבגדים עולים פחות (למרותש אני היום מידת ביניים ונורא קשה למצוא..)ושאני רוצה להיות פחות כי א נ י מרגישה כך יותר טוב עם עצמי. אפילו לא התעניינתי כמה אני אמורה לשקול. החלטתי לרדת עד שיהיה לי טוב עם עצמי, עד שארגיש שלמה. היום זה כן מעניין אותי.. (אם מישהו יודע.. 1.76, מבנה גוף רחב..כמה נחשב כמשקל "טוב" עבורי?) למרות שאני בהחלט עלולה להחליט לשקול יותר בסוף. כי בכל זאת חושבת שרכות של אשה יפה יותר מעצמות. חזרתי להאמין בעצמי, אני מניחה שזו הסיבה שחזרתי לרדת במשקל.. אתמול בן זוגי ביקש עוגה שאני מכינה שאנחנו מאוד אוהבים. אכלתי ממנה קצת. נורא חבל בשביל הדיאטה. נורא טוב לנפש ולזוגיות (אין כמו לאכול עוגה חמה ונוטפת יחד..
) אז אתמול השיקול של הנפש עלה על שיקול ההרזיה. לא נורא. אז זה הסיפור שלי. כדי שתכירו אותי קצת יותר וכדי שתדעו שזה אפשרי להוריד הרבה ולא לסבול מזה, אלא פשוט לשנות חשיבה, לשנות אורח חיים. וגם לחטוא, זה לא נורא. הנפש זקוקה לפעמים למעט מתיקות. הנפש חשובה מהגוף. לא נתעלם מהגוף, חלילה.. אבל הוא יכול לחכות לפעמים. מחזקת את ידי כולם שרון
צהריים טובים לכולם... והנה הסיפור שלי: אז הייתי מלאה בנעורי ולאט לאט התחלתי להשמין (בעיקר בגלל חבר שהיה לי שלוש שנים שתמך בהשמנה שלי, בדיעבד אני יודעת, מפיו, שכך חשב ירחיק ממני מחזרים פוטנציאלים) כשהייתי בת 20 היה לי חבר והוא נפטר. אז את הרגש והכאב סגרתי..אבל את הפה יופי פתחתי.. והמשכתי לתפוח. דיאטה נראה כדבר בלתי אפשרי, גדול מדי.. לא היו לי 10 קילו להוריד אלא יותר משהו כמו 60... ואז שתי חברות טובות שלי, פצחו בדיאטה.. ראיתי אותן מרזות ופתאום זה נראה קצת פחות בלתי אפשרי (אחת רזתה 60 קילו והשניה 45) החלטתי עם עצמי שאני לא אעשה דיאטה, לא אוריד במשקל אבל פשוט לא אעלה יותר. לאחר כמעט שנה נשקלתי שוב וראיתי שהעלתי כ-3 קילו. הבטחתי לעצמי להוריד רק אותם. הצלחתי. הבטחתי לעצמי עוד חמישה קילו..וכן הלאה.. מה שהיה לי בראש זה לא 60 קילו, אלא רק 5 בכל פעם.. ואם לא אצליח יותר (אני לא טובה בלהילחץ ולא רציתי להלחיץ את עצמי..) אז מקסימום אני 5-10-15-35 קילו פחות.. בנתיים עבדתי על עצמי פסיכולוגית, לא יודעת איך עשיתי את זה , אני מניחה שפשוט לפני שהכנסתי משהו לפה שאלתי את עצמי אם אני באמת רוצה אותו ולאט לאט התשובה" כן" פחתה ו"לא" גברה עליה. הבנתי ששיניתי באמת משהו בחשיבה שלי כשטסתי לחברה טובה שגרה בחו"ל והבטחתי לעצמי להשתולל כמה שבא לי שם.. רצנו לסופר הקרוב וקנינו שאלל מטעמים "כמו פעם" שהיינו יושבות שעות וטוחנות.חזרנו לביתה.. התחלנו לזלול ופתאום הבנתי שאני בכלל לא רוצה לזלול כך.. ואני עושה את זה רק כדי לא לאכזב אותה כשאני כבר לא כמו פעם. אני לא עשיתי דיאטה של ממש ומעולם לא הלכתי לדיאטיקנית. פשוט הורדתי מהשטויות שאכלתי והוספתי אוכל "נורמלי" (שטויות יכולות להיות מאוד משביעות..ולמנוע לאכול אוכל של ממש) לאורך כל הדרך הבטחתי לעצמי שאני לא הולכת לסבול מזה. כן , לפעמים אני אוכלת וכועסת על עצמי על זה ולפעמים אוכלת וסולחת. אולי יכולתי היום להיות עוד 10 קילו פחות.. אבל הייתי ממורמרת.. למדתי לאכול משהו טעים אם בא לי. אבל אחר כך לא להגיד מחר או ביום ראשון אני חוזרת לשמור על עצמי אלא ישר אחרי שסיימתי לאכול את מה שרציתי. לפני כמה חודשים נתקעתי. ואפילו העלתי קצת. ואז החלטתי שלי יותר טוב עם פחות משקל. שהקיץ הזה נראה כפחות חם עבורי, שאני הולכת למכולת וחוזרת לא מתנשפת..אפילו שבגדים עולים פחות (למרותש אני היום מידת ביניים ונורא קשה למצוא..)ושאני רוצה להיות פחות כי א נ י מרגישה כך יותר טוב עם עצמי. אפילו לא התעניינתי כמה אני אמורה לשקול. החלטתי לרדת עד שיהיה לי טוב עם עצמי, עד שארגיש שלמה. היום זה כן מעניין אותי.. (אם מישהו יודע.. 1.76, מבנה גוף רחב..כמה נחשב כמשקל "טוב" עבורי?) למרות שאני בהחלט עלולה להחליט לשקול יותר בסוף. כי בכל זאת חושבת שרכות של אשה יפה יותר מעצמות. חזרתי להאמין בעצמי, אני מניחה שזו הסיבה שחזרתי לרדת במשקל.. אתמול בן זוגי ביקש עוגה שאני מכינה שאנחנו מאוד אוהבים. אכלתי ממנה קצת. נורא חבל בשביל הדיאטה. נורא טוב לנפש ולזוגיות (אין כמו לאכול עוגה חמה ונוטפת יחד..
) אז אתמול השיקול של הנפש עלה על שיקול ההרזיה. לא נורא. אז זה הסיפור שלי. כדי שתכירו אותי קצת יותר וכדי שתדעו שזה אפשרי להוריד הרבה ולא לסבול מזה, אלא פשוט לשנות חשיבה, לשנות אורח חיים. וגם לחטוא, זה לא נורא. הנפש זקוקה לפעמים למעט מתיקות. הנפש חשובה מהגוף. לא נתעלם מהגוף, חלילה.. אבל הוא יכול לחכות לפעמים. מחזקת את ידי כולם שרון