צהריים טובים!

[יעל ארבל]

צהריים טובים!

שלום לכולם, רק עכשיו הצלחתי להגיע לקרוא את ההודעות של כולכם, שמחה לראות שהסתדרתם מצויין בלעדיי הבוקר. יש לי המון מה להגיב להודעות שלכם, אשתדל להגיב כמה שיותר אבל לצערי לא אוכל להגיב לכולן, בשל הכמות שלהן שהולכת ומתרבה. ולכן, בבקשה קבלו זאת בהבנה. מצד שני, תרגישו חופשי להגיב בעצמכם להודעות שקראתם ויש לכם מה לומר בעניינן. חשוב רק שתשימו לב לא לנהוג בשיפוטיות כלפי אחרים וגם לא מתוך "ידיעה" כי אף אחד מאיתנו לא יודע יותר מהאחרים, בוודאי מבלי להכיר את נסיבות החיים האישיות של כל אחד מאיתנו. לכן, אל תגידו -"תעשה כך וכך" או "היית צריך לעשות כך וכך" ובמקום זה אתם יכולים לומר - "אני הייתי עושה אחרת", "אולי שווה שתנסה את זה..." מאחר שאנחנו נמצאים כרגע בשלב של תרגול, עד שניכנס להילוך גבוה יותר בעוד מספר ימים, אם בעקבות אחת ההודעות או ההתנסות של היום, למדתם משהו או הגעתם למסקנות בקשר לעצמכם או בכלל, חשוב מאוד שתכתבו אותן, בנוסף לכתיבה על מה שהשגתם. מה שאנחנו עושים כרגע מעבר להשגת המטרות היומית, זה ללמוד על עצמנו ועל יכולותינו להשיג את המטרה. אז אם הצבתם לעצמכם אתמול מטרות שלא עמדתם בהן, נסו למצוא את הסיבה לכך, ייתכן שהמטרה לא היתה ריאלית, ייתכן שלא תכננתם נכון את הזמן, יש הרבה סיבות שיכולות להיות, וחשוב לזהות אותן. אני למשל, השגתי את המטרה שהצבתי לעצמי אתמול לסדר את הבית (וכתבתי על כך), אך לא התחלתי לכתוב את המאמר שתכננתי. למדתי מזה משהו ומזה משהו. לדוגמא, לצפות מעצמי לשבת ולהתרכז בכתיבת מאמר, כשאני יודעת שאגיע אליו ב-22:00 בלילה אחרי יום עמוס - זה לא ריאלי, ולמדתי משהו בהתנהלות שלי להבא. אם כן הצלחתם או לא הצלחתם לעשות משהו, בטוח שיש מה ללמוד, גם לכם וגם לאחרים, אז תכתבו כדי שכולנו נוכל ללמוד. אני רוצה לשתף אתכם בהתרגשות שיש לי לקרוא את הדברים שאתם כותבים, בכך שאנשים החליטו לתת לכתיבה הזדמנות ומיישמים אותה, בהיענות להודעות, בתובנות ובנסיון האישי שכל אחד מאיתנו מוכן לשתף בו את האחרים. באמת, זה מחמם את הלב, וזו התחלה נפלאה לפעילותו של הפורום. אז קבלו

, והמשיכו לכתוב. להתראות,

 

[האם של איתי]

אל תנהלו את הזמן נהלו את עצמכם

הוא שמו של מאמר שכתב דיויד ברדסלי והתפרסם במסגרת המאמרים של FAST COMPANY קראתי אותו במיוחד בשבילך ובשביל הפורום שהקמת ואני מציגה כמה מהעקרונות ברגום חופשי: הבשורות הטובות: יש לכולנו מהמשותף עם המנתחת הביר של האומה, מנהל השיוק הבכיר של מיקרוסופט ומנתח השוק הבכיר בוולסטריט הבשורה הרעה: המשותף הזה הוביל אותם לחפש אחרי עזרה מקצועית. אנחנו מבלבלים את מוחנו עם הבטחות עמומות של מה עלינו לעשות, או מה היינו יכולים לעשות, אבל תמיד יש הרבה יותר מה לעשות מאשר זמן לבצע. רוב הלחץ שאנשים מרגישים אינו נובע מכך שיש להם המון מה לעשות, אלא מנסיונם לשמר הסכמים שעשו עם עצמם. כשהם לא מספיקים, הם מרגישים תסכול כפול. אדם יכול אולי לשטות באחרים, אבל איננו יכול לשטות בעצמו. בני האדם מקיימים מערכות יחסים עם דברים מסוימים שנמצאים במוחם כדי להשתחרר מהם מומלץ להוריד כמה נושאים מסדר היום של המוח. ואיך אפשר להרגיש נוח לגבי מה שאנחנו לא עושים "מיקוד נינוח" . אם אדם ממוצע חווה 170 אינראקציות ביום, והוא מתברך בבקלוג של 200 עד 300 שעות כדי להשלים את עבודתו, ראוי שיחלק את הדברים למה דורש פעולה ומה לא את מה לא להכניס לאינקובטור כמו מחנה הוירוסים במחשב. לגבי מה שאפשר לעשות או צריך לעשות אפשר להאציל סמכויות או לדחות ואם נותרו לך סתם 10 דקות פנויות, השקה את העציצים הכותב של המאמר רואה את עצמו פריק של ספונטניות, הוא אוהב את החופש ללכת שבי אחרי האינסטינקטים שלו. יחד עם זה, הוא טוען שרק עם סדר ופיקוח אפשר להרחיב את גבולות הספונטני יש לבקש מתודות ( כמו זו של מכבי האש לדוגמה) להתמודד עם הפתעות באופן אלגנטי, או למצוא דרכים אישיות , המשמעת הבסיסית עוזרת. אני מקוה שקצת הועלתי אפשר למצוא את המאמר ב- FAST COMANY באינטרנט שם המחבר באנגלית: DAVID BEARDSLEY

 

[א ס י ת]

בקשר לספונטניות בעקבות המאמר

אתמול תכננתי שהיום נסע לירושלים לניחום אבלים. אמה של חברתי נפטרה. וחשבתי להכנס לאיזה מקום בעיר על מנת לעשות סידור שהייתי אמורה לקבל בדואר ועד אתמול לא קבלתי. עבורי זה היה אמור להיות יום ירושלים. אלא שהתעוררתי בבוקר, וראיתי משהו אצלי שחייב אותי להתקשר מהר לרופאה. הרופאה אמרה לי להגיע מיד. בדרך קפצתי לתא הדואר שלי, וראיתי שקבלתי את המסמך שהייתי אמורה להחתים בירושלים, כך שהמטלה הזאת ירדה ממני. הרופאה המליצה לי לעשות בדיקה מסויימת בתל השומר. בדיוק באותו רגע התקשרה הפקידה אליה בקשר לפציינט אחר, והרופאה ניצלה את ההזדמנות וקבעה לי תור ליום שני. (תור רגיל לבדיקה הזאת לוקח חודשים). נסעתי לבית החולים לקחת את ההזמנה לבדיקה ונגשתי לקופת חולים לקחת טופס 17. כל הפרוצדורה הנ"ל (כולל הרופאה ההזמנה וטופס האישור) לקחה שעה וחצי. הכל סודר והיה לנו מספיק זמן(לי ולבעלי) לשבת במסעדה לארוחת צהרים בקניון הקרוב. התקשרתי מהמסעדה לחברתי בירושלים, וסיפרתי לה הכל. התנצלתי שלא אוכל להגיע. בקשתי שתמסור את תנחומי לכולם. הבטחתי שבהזדמנות ראשונה אבקר אותה בביתה. יום ירושלים בוטל. לא היה צורך בו. בעלי שחשב לנסוע לרעננה לאימון גופני רק מחר, החליט לנסוע היום, ואז מסרתי לו עבור גיסתי חבילה גדולה מחפצים שאני לא זקוקה להם יותר. כי עברתי מדירה גדולה לדירה קטנה. אני המומה עדיין מכמה שאגרתי במשך השנים. אני שמחה להפטר מהחפצים המיותרים. אני מרגישה קלה יותר. השבעתי את כולם שלא יביאו לי מתנות. אין לי מקום למתנות. אין לי עדיין תוכניות למחר. אבל היום עשיתי משהו שדחיתי כבר שנה וחצי, כי לא הייתי מוכנה נפשית. זאת הבדיקה הזאת. המסקנה, להיות ספונטניים, להיות ערוכים לשנוי תוכניות, למצוא אלטרנטיבות לתוכניות שלא בוצעו.

 

[יעל ארבל]

אסית תודה ששיתפת אותנו במה שעבר

עלייך אתמול. אני מעדיפה לקרוא לזה גמישות. מה שעשית אתמול זה לא לבטל את המטרות שלך באופן ספונטני כי פתאום היה נראה שיש לך משהו יותר טוב לעשות במקומן, אלא כי קרה משהו בלתי צפוי ושינית את המטרות של אותו יום, כי כשקבעת אותן לא ידעת שכך יהיה. אפשר ללכת עם זה כמה שלבים יותר לעומק, ולומר שבחיים לא הכל צפוי ומאורגן כפי שהיינו רוצים שיהיה, והיכולת להתגמש איתם ולהעריך את המצב שבו אנחנו נמצאים בהתאם למה שהמציאות מכתיבה, היא מיומנות מאוד חשובה. ויש גם עוד משהו. במקרה שלך זה ברור שזאת היתה גמישות, תגובה למשהו שחייב התייחסות רצינית שלך, גם על חשבון כל מה שתכננת לפני כן. אבל לפעמים קורים דברים שהם לא בגדר גמישות כמו כאן, אלא בגדר תירוץ, ואז צריך לטפל בהם כתירוץ ולא באמפטיה כמו שיש לנו לנושא של גמישות.

 

[א ס י ת]

יעל אהבתי את התשובה.

לא הבנתימה ההבדל בין גמישות לתירוץ.

 

[יעל ארבל]

גמישות זה כשקורה משהו בלתי צפוי

כמו שקרה אצלך, והתאמת את המטרות שלך למציאות בשטח. תירוץ זה כשלא מתחשק לי לבצע את המטרות שלי להיום, אז אני אעגל פינות בתירוץ שתפסתי ספונטניות ובדיוק היום התחשק לי לנסוע לים עם רגשות אשמה כמובן

 

[א ס י ת]

יעל, אני מבינה שאם עושים שינוי

עם רגשות אשמה אז זה תירוץ, ואם זה בלי רגשות אשמה אז זה גמישות. ואני בכלל לא אוהבת ריגשות אשמה. אפשר לוותר עליהם. וכן אפשר לדחות דברים אם ללכת לים יעשה לנו טוב. לא חייבים להיות עם אקדח על הרקה בכדי לבצע דברים. יש דברים שאני בכלל לא עושה... דוחה אותם. ואז הם מסתדרים מעצמם. לדוגמא הבדיקה שלי. קבלתי לעשות את הבדיקה הזאת לפני שנה וחצי ולא עשיתי, בלי ריגשי אשמה. והיום זה דוקא הסתדר נכון והכל רץ קדימה מהר. כולם כאילו עזרו לי לארגן את זה הכי טוב ומהר, לא התאמצתי בכלל.

 

[האם של איתי]

ועם תוצאות בדיקה חיוביות שיהיו לך

דהיינו, תוכח בריאותך על ידי הרפואה המודרנית אמן, תמשיכי להרגיש קלה וספונטנית. לו יהי.

 

[א ס י ת]

האם של איתי תודה מראש על .

האיחולים. אני אומנם לא מודאגת במיוחד. אבל לא ממש שאננה.