צה"ל הוא צבא קרימינלי

[עכברוש הכלא]

צה"ל הוא צבא קרימינלי

צה"ל הוא צבא קרימינלי דבריה של ד"ר ענת מטר, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ואמו של סרבן המצפון חגי מטר הכלוא בכלא 4 הצבאי, בערב ההצדעה לסרבנים שנערך באולם צוותא ת"א ביום חמישי 19 לדצמבר. צה"ל שולט בממשלה הנוכחית, כשם ששלט בקודמתה ובזו שקדמה לה. ראשי הממשלה ושרי הביטחון ברק, שרון, בן-אליעזר, מופז, וכמה משרי-האלף הכפופים להם לא מכירים שום מחשבה או תחושה שאינן צה"ליות. צה"ל, והמדינה שהוא גורר אחריו, מנהלים מלחמה שמטרתה האחת והיחידה היא הכנעת האוכלוסייה הפלסטינית החיה בשטחים הכבושים. את העובדה הזו אסור לנו לשכוח אפילו לרגע אחד. צה"ל הוא צבא קרימינלי. הטביעה בכרוניקה השוטפת - כולל זו המדווחת על ירי בילדים ובקשישות – מסיטה את מבטנו מן התמונה הכוללת, מן המהלך הרחב שמתבצע כאן, בידי חיילים ממושמעים, בכל רגע ורגע. תפקידם של החיילים הוא לפורר את האוכלוסייה הפלסטינית. מבלי דעת, הם הורסים לא רק את התשתית הפיסית של ערי הגדה והרצועה, לא רק בתים וכבישים, שדות ומטעים, אלא גם כל סימן של רוח חיים. למעלה מ- 50% מן הפלסטינים בשטחים סובלים מתת-תזונה. המצב הבריאותי הכללי גובל בקטסטרופה, והחולים הזקוקים לטיפול יותר ממינימלי דועכים בשקט, מבלי שייספרו במניין ההרוגים. לפחות 75 איש מתו בשנתיים האחרונות משום שהעוצר, המחסומים והדרכים המשובשות מנעו מהם לקבל טיפול רפואי בזמן. רק אתמול התבשרנו על שני וולדות מתים, אשר אמהותיהם ראו את האמבולנסים שהזמינו מרחוק, אך אליהם לא הצליחו להגיע. מערכת החינוך הפלסטינית מתפקדת בצליעה, בקושי רב, והאוניברסיטאות מקיימות לימודים במחסנים ובבתים פרטיים, כדי לשמור על איזו גחלת קטנה, כדי לא לדעוך לגמרי. ביקורי משפחות, מעבר מעיר לכפר, הליכה לים – כל אלה מושגים שנשכחו זה מכבר. אחדים מן הנוכחים כאן סערו בצדק לנוכח הטרנספר בדרום הר חברון ובכפר יאנון. אולם הטרנספר אינו מוגבל לשני אלה, ואינו מחכה למשאיות פוטוגניות. טרנספר נוראי וסמוי מן העין מתרחש כל העת, כאשר בצד היחלשות החלשים, הולך גם מעמד הביניים הפלסטיני המשכיל ומדלדל. המכון לבריאות-הציבור-והקהילה באוניברסיטת ביר-זית פרסם לאחרונה סקר, בו דיווחו 50% מבתי-הספר באזור רמאללה על תופעה גוברת של הגירה: לפחות 422 ילדים נשרו מבתי-הספר הללו בשל הגירת המשפחות. אין כאן מקריות, ואין המדובר בתופעת-לוואי של איזו מלחמה עלומה בטרור. זו המלחמה שצה"ל מנהל: המלחמה לדלדול ולחיסול הקהילה הפלסטינית האזרחית כגורם חי, בריא, מלוכד, משכיל, עובד, פוטנטי. כל מי שנותן היום יד לצה"ל שותף למהלך הזה. לא רק חיילי היחידות הקרביות הנושאות שמות נאים של פרחים וציפורים, אלא גם הש"ג בקריה ומגרז הטנקים בנגב וחיילת המודיעין ביחידה 8200 ומדריך הטיס והתוכניתנית בשלישות. כל אלה שותפים לפשע. בני חגי בחר בדרך ההתנגדות. על העובדה שהצליח לא להיטמע בפשיזם הצה"לי, אותו ניסתה מערכת החינוך להנחיל לו, הוא משלם היום במאסר. כמוהו גם יוני, יוני, אורי, מתן, שמרי, הלל, אדם, דרור, דרור, אשל, איציק, עידו ותלמידי אורי. בצד המלחמה הגדולה בחיים האזרחיים הפלסטיניים, מנהל צה"ל קרב צדדי ועיקש ב"אחר" שלו – באזרחים שמסרבים להצטה"ל, במי שמבין שכל שירות בצה"ל הוא שירות את צה"ל, את מטרתו המזוויעה. היום בצהרים נודע לנו כי מפקד כלא 4 החליט לפזר את הסרבנים חותמי מכתב השמיניסטים בין בתי-הכלא ופלוגותיהם השונות, כך שלא יוכלו לעודד האחד את רוחו של השני. הסרבנים הצעירים הללו מלמדים אותנו לקח חשוב, ואני פונה אל היושבים כאן בקהל, ולא פחות מכך – אולי יותר – אל הדוברים הערב, זוכי פרס ישראל, בבקשה להבין ולהפנים את הלקח הזה. חגי וחבריו מביאים לידי מימוש מלא את המושג ´אזרח´. להיות אזרח פירושו, בראש ובראשונה, לפעול. כשם שהיות חייל הוא היות פסיבי, צייתן, ממושמע, כך היות אזרח הוא ההפך הגמור: אקטיביות, התנגדות. בישראל 2002 קשה מאד להיות אזרח של ממש. בדיוק בשל שליטתו הכמעט-מוחלטת של צה"ל בכל, כמעט מן הנמנע לתת ביטוי ל"אחר" שלו, לאזרחות. אבל מי שלא מוכן להיבלע על-ידי הפשיזם, מוכרח להפוך את ההתנגדות לפרקטיקה – ולא רק למופע חד-פעמי. כל כך הרבה ארגוני שמאל נהדרים מתקשים לתפקד בהיעדר פעילים, ומתוך מצוקה כספית. עזרו להם! כתבו מכתבים למערכות העיתונים, מכתבים לשלטונות, מאמרים, שירים, דברו בטלוויזיה, יצרו רעש, רעש, רעש שיילחם בשקט הצה"לי המנומנם, או בפטפוט הצה"לי-כל-כך של מגישי החדשות. חשפו את מה שרוצים להסתיר, הקרינו את הסרט האסור, הפגינו למען חברי-הכנסת המוקצים; והביעו תמיכה עיקשת, פומבית, ברורה ועקבית, בסרבנים. כל הפעולות האלה מהוות ביטוי מוצלח של אזרחות. לסיום דברי, אזכיר את הפילוסוף ברטרנד ראסל, אשר ריצה עונש של ששה חודשי מאסר על ביקורת מדיניות הממשלה הבריטית בזמן מלחמת העולם הראשונה, והיה גאה בכך עד סוף ימיו. ברצוני להודות למי שהתעקש להיות אזרח בשנים האחרונות, ליש-גבול ופרופיל-חדש, לח"כ תמר גוז´נסקי שלוותה את חגי וממשיכה לעודד אותו ואת יתר הסרבנים, ולשני זוכים עתידיים של פרס ישראל, המשוררים יצחק לאור ואהרון שבתאי, אשר הקדישו שירים לחגי לרגל הסירוב שלו. שלכם, ענת מטר

 

[Mnementh]

כמה עצוב כמה עצוב

אני מסתכל על זה וגם ככה אני מבואס כרגע, וממש בא לי לבכות. אוי לעם שהשריץ כאלה אנשים. ואני לא אומר את זה כהתרסה אלא באמת כאבחנה מהצד.... אני מסתכל על מאמרים כאלו ועל אמרות כאלו ואני באמת, אבל באמת מנסה לנתח את זה, ואני לא מבין, אני לא יכול להבין. אוקי, אז אפשר להבין שמאלנים שמאמינים באיזשהו קונספט של שלום, שרוצים הסכם מדיני למען מטרה בטחונית כזו או אחרת, אבל איך אפשר להגיע לרמה כזאת של אמונה במה שאתה אומר? לרמה כזאת של משהו שאני ממש קורא לו "סטייה". "סטייה אנושית". כי זה מה שיש כאן. האם אפשר לפתור את הדוברת בכך שהיא משתדלת לחיות במין אשליה, בבועה משלה, כאשר הבן שלה נרקב בכלא. האם היא המציאה את המציאות הזאת שלה כמין מחסום פסיכולוגי? במקום להגיד שהבן שלה משתמט פחדן או כל שם אחר, היא המציאה משהו אחר - הוא גיבור. הוא אדם נאור. הוא אדם טוב. אתם רעים. ואתה לא יכול שלא לשאול את עצמך מאיפה אותו דוקטור לפילוסופיה שואבת את מאגרי המידע העצומים שלה? האם היא עצמה שירתה בצבא? באיזו יחידה? האם הגישה קפה למפקדה או האם היתה מעורבת בתהליך קבלת ההחלטות האסטרגי של המדינה? אותו תהליך של דיון ב-2 בבוקר של אותם רוצחים תאבי דם ומלאים ברצון להכחיד את הטף הפלסטיני שצריך להתמודד עם ידיעה של מוות של מיטב האנשים שלהם במארב בלבנון כאסון השייטת, ולהבין איך אפשר לצאת מהחרא הזה, להציל את האנשים שטחנו 12 שעות שמירה והקריבו את החיים שלהם כדי שיישובי הצפון יוכלו לישון. או שנכנסו לתוך הקסבה של ג´נין דרוכים שאיזה ילד פלסטיני חף מפשע יזרוק להם בקבוק תבערה על הראש? או שישבו באמת באיזושהי יחידת מודיעין כל הלילה ועשו מה שעשו למען ביטחון המדינה? בעוד שהילד שלה ישב בכלא עם מצפון נקי ואמא שלו גאה בו. גאה בו אבל נוסעת הביתה באוטובוס (כן, זה שהיא גרה בוילה ברמת אביב ויש לה 3 מכוניות זה לא רלבנטי נגיד, לכך שהיא מוכנה להסית נגד עם שלם, כי הצבא מורכב מכל שכבות העם, אנשים גם שחוזרים הביתה אחרי שסגרו 21 יום ואין להם אפילו בית. מקסימום חדר אחד כשההורים שלהם עוד נמצאים ברוסיה). אז היא חוזרת באוטובוס ומרגישה מוגנת מאוד, כי ללא אותה חיילת ביחידת המודיעין וללא אותו ש´ג שניקה את הטנקים או כל השוואה מטופשת אחרת שלה, האוטובוס הזה היה עולה בלהבות בין רכבת צפון לאלנבי כבר מזמן והיא לא היתה רואה את האוניבריסטה היקרה שלה ממטר. כי ללא אותם חיילים שעשו משמרות לילה, חיזבאללה כבר היתה יורה סקדים לעבר רמת אביב היקרה שלה, רמת האביב החפה מפשע והנקייה מדם פלסטיני. העובדה כי רמת אביב נבנתה על חורבות כפר ערבי מ-48 בשם שיח´ מוניס לא באמת מעניין אותה. כי היא יודעת את האמת, יודעת הכל. היא רוצה לשיר שירי הלל לבן היקר והצדיק שלה. וללכת הביתה, להתרווח מול הכורסא ולקלל את ראש הממשלה הרוצח הנתעב. העובדה כי אותו רוצח נתעב הציל את המדינה ביום הכיפור במבצע מבריק שנלמד ב-WEST POINT ימים ולילות ללא הרף, וללא אותו מבצע מבריק שהגה אותו מוח פסיכופטי, לא היתה היום מדינה, והיינו כולם חיים בפרוזדור של קהיר, כאשר הפועל באר שבע אולי היתה נלחמת בליגה האפריקאית רק שכבר לא היו קוראים לה באר שבע. ורמת אביב , רמת אביב היתה בסדר. וגם הבן שלה. זה מה שחשוב. כמה כיף להעריץ את בטרדנד ראסל, אדם צדיק שריצה ששה חודשי מאסר בזמן מלחמת העולם הראשונה. את אותם מיליונים שנהרגו כאשר שחררו את מחנות הריכוז בזמן מלחמת העולם השנייה היא לא סופרת. היא עדיין תקועה במלחמת העולם הראשונה. את מלחמת העולם השלישית אותה היא מקרבת בלי לשים לב היא גם לא סופרת. אולי כדאי שתסתכל על אנשים אחרים שריצו עונשי מאסר? אולי על אותם אנשי אצ´ל ולח´י שישבו שנים בכלא לפני קום המדינה לא בגלל סרבנות, אלא בגלל מאבק צודק למען שחרור המדינה? אולי שתזכיר את דברי כל אותם אנשי לח´י שגם נתלו עבור האמונה שלהם? עבור צדקת הדרך? צדקת דרך שבלעדיה חבל שקמה מדינה , כי ללא צדקת הדרך הזו אין למדינה קיום. אין לעם הזה קיום. אכן אוי לאותו עם שאלו אנשיו.