ליהודים האשכנזים הדתיים בכלל
היה אסור לדבר בשפת הקודש בענייני חולין, כשפת דיבור. רק יידיש. אינני יודע איך היה נהוג בעדות אחרות, אבל עובדה שכֻּלן פיתחו להן "יידיש" - שפות יהודיות - משלהן. בעברית השתמשו רק לקריאת התורה, המשנָה, התפילות. יש אפיזודה קטנה אצל שלום עליכם, אינני זוכר באיזו יצירה, שבזמן שמישהו התפלל נכנס אליו מישהו אחר בעניין חשוב, והוא היה חייב להגיב ולומר לו משהו, אז הוא אמר זאת בעברית, כדי לא לחלל את התפילה. הדתיים ידעו עברית בגלל התפילות, הקריאה בתורה, לימוד החומש והתלמוד (המשנה בעברית והגמרא בארמית). לכל עֵדה היה מבטא משלה של העברית. החלוצים היו משכילים שהתחילו להתרחק מהדת, מהתפילות. נוצרה העברית החדשה, רבים לא ידעו עברית, למדו אותה בצורה לא מסודרת, נוצר "בלגן", לא רק סלנג, שהוא חוקי בכל שפה, אלא גם שגיאות דקדוק "מצמררות" בשפת הדיבור, שנבעו בהתחלה מהעתקה עיוורת של התחביר הרוסי או הגרמני, ואח"כ מהאנגלי. הדתיים היו בתחילת ההתישבות "לא באופנה", אבל הם היו למעשה נשאֵי העברית התקנית, "לשון חכמים". כאמור, דברים משתנים, דתיים רוכבים (בהמוניהם) על אופניים ביום כיפור, מצלמים, ו...מדברים עברית - קלוקלת כמו כֻּלם! - בחיי היום-יום. חילול כפול של שפת הקודש!