lost soul האחת
New member
צומת דרכים עם דמעות../images/Emo7.gif../images/Emo23.gif
היי, אני לא יודעת איך להתחיל לספר את הסיפור שלי. תמיד אמרו לי שהדרך הכי טובה היא "מהאמצע". אז בכל אופן, בדר"כ כשאני נפתחת, אני מבררת את השטח, איפה אני נמצאת, מביטה ימינה ושמאלה, לדעת שאני יכולה לבטוח באנשים, לחצות את ה"צומת" בשלום. אך הפעם, כבר אין לי את האנרגיה לחכות. אני מרגישה שמשהו מתבשל אצלי יחסית הרבה זמן וחייב לפרוץ החוצה. אני היכרתי את הפורום שלכם יחסית על פני השטח. לפני כמה חודשים קראתי בו כמה הודעות, אך אף פעם לא כתבתי. נמשכתי מאוד לשם הפורום, כי אלו נושאים שאני מאוד נמשכת אליהם ומאמינה בהם התחברות, תקשור וריפוי. אני מרגישה במידה מסויימת עכשיו כמו בלאנש "מחשמלית ושמה תשוקה", שראיתי בסרט של איליה קזאן, שאמרה בסוף "תמיד סמכתי על טוב ליבם של זרים". יש לי עכשיו דמעות כשאני כותבת את השורה הזאת, כי בעצם ככה אני מרגישה עכשיו, שאין לי אף נפש קרובה, אני נמצאת לבד בעולם. אין לי ולו חברה אחת טובה שאני יכולה לדבר איתה, לדעת שהיא נמצאת מתי שאני צריכה, שאני לא ארגיש נטושה.. טוב אז הסיפור שלי הוא ככה: לא תמיד היו לי חברות וידידים לאורך זמן. אף פעם לא הבנתי את הסיבה לכך. כשהייתי בבי"ס, היועצת רק שאלה אותי שאלות, בגלל שההורים שלי אמרו שהם מוטרדים על כך שאין לי מספיק חברות ואני לא מרגישה טוב בכיתה בגלל זה. הם הסתירו כמובן את העובדה שבבית הם הורידו לי את הביטחון העצמי שלי בשיטטיות, דרך אלימות מילולית ופיסית, שכמובן לטענתם, "באה בצדק", בגלל שאני לא יודעת איך להתנהג ובלה, בלה, בלה. למרות הפגיעה הפיסית, שהיוותה יותר פגיעה נפשית, הם העבירו לי מסרים הפוכים וסותרים. הם אמרו שמאוד חשוב להם שאני אצליח, דבר שקשה להאמין ולומר, אבל אני רואה עד היום, את האיכפתיות שלהם, למרות שהיא באה בדרך קצת מעוותת. היו להם מושגים מעוותים על הצלחה וגם על אהבה. למרות הכל, הבנתי שהם אוהבים אותי, בדרכם שלהם שהיא מעוותת מעט. הם נתנו לי ועזרו לי מבחינה כספית, וככה הם עוד עושים היום, כך שדי הפסקתי לבוא אליהם בטענות. מה שכן, צמחתי לאורך תקופת בי"הס, התיכון והצבא, עם שפע של חוסר ביטחון עצמי וחוסר ערך עצמי. מאז שהתחלתי להיות מודעת לכל התחום המיסטיקה והמודעות הרוחנית, התחלתי לעבוד על עצמי. אני יודעת מה קורה לי ואני יודעת מאיפה, אך למרות זאת שום דבר לא משתנה. היום אני נמצאת בתקופה שבה אין לי חברות. לא "כמעט אין לי", אלא למעשה אין לי כלל. עד לפני כמה חודשים הייתה לי חברה טובה אחת, שחשתי שאני יכולה לסמוך עליה. סיפרנו אחת לשניה דברים מאוד אישיים, וקיבלנו אחת את השניה כפי שהיא. היא הייתה אדם שקצת שונה ממני, יותר עצמאי, ויותר אוהב התבודדות, ואני קצת פחות. לפני כשלושה חודשים, עברתי משבר, משום שלא מצאתי עבודה זה זמן רב יחסית. חשתי שאני חסרת ערך, בשל כך. גם ההורים שלי לא גילו הבנה גדולה לנושא ואמרו לי שאני מתבטלת ולמעשה אינני רוצה למצוא עבודה (אני אקדמאית, ולמדתי בי איי בתחום מדעי הרוח, דבר שקשה קצת למצוא איתו עבודה בימים אלה). אבא שלי גילה הבנה לסירוגין, אך כשהוא לא גילה הוא גם היה תוקף אותי שאני רק רוצה לקבל כסף. על כל פנים, אותה חברה שהייתה לי, פתאום, באחד מהימים שהיא התקשרה אלי לא הרגשתי טוב, התחלתי לבכות והיא התחילה להטיף לי מוסר. הסברתי לה שזה מאוד לא מתאים לי ברגע זה ומאוד מקשה עלי הטפת המוסר שלה. היא אמרה שהיא מאוד נעלבת וש"לא רק לי מותר להיעלב". היא טענה שהיא נעלבת מכך ש"שום דבר שהיא רוצה לעזור לא מתאים לי". היא אמרה שהיא הרגישה מאוד פגועה. השיא היה שהתקשרתי אליה מתי שעברתי משהו שמאוד פגע בי, הייתי מלאה בדמעות, רציתי לדבר איתה והיא העדיפה באותו רגע להיות עם חברים שלה ולראות סרט בוידאו. מאז הקשר ביננו לא חזר להיות כמו פעם, אלא מאוד שיטחי ורדוד ומלא צביעות, דבר שלא מתאים לי. במקביל לניתוק הקשר איתה, התחלתי להיות בקשר עם מספר אנשים, שהיו בכמעין קבוצת התפתחות רוחנית, שעשתה מספר פגישות. מאוד ניפתחתי ריגשית לקבוצה וחשתי שחלק ממנה. אך אז באחד הימים, אירגנה הקבוצה מפגש מיוחד ולא הזמינה אותי. אני מאוד נפגעתי. עכשיו כלאחר מעשה זה נראה לא נורא כל כך, אך פשוט הייתה לי הרגשה שאינני רצויה בין חברי הקבוצה. מספר מועט של חברים הכחיש זאת, אך היתר שתק. הרוב אמרו לי שזו איננה קבוצת חברים רגילה, והיו לי ציפיות גבוהות ומוגזמות מהם שתמיד ישתפו אותי. הדבר היכה בי די חזק ומאוד פגע בי. אלה הדברים שרציתי לספר. אני לא יודעת אם אני בכלל בפורום המתאים, אני מרגישה כמו מרחפת בעולם זר ולא מוצאת בית. היום פגשתי מישהי שהייתה חברה שלי, לפני מספר חודשים וניתקתי איתה את הקשר מיוזמתי כי הרגשתי שהיא מאוד ממוקדת בעצמה ואני "מתנדפת" בקשר איתה. למרות זאת, כשפגשתי אותה, הייתי ברמת רגשות גבוהה, מה שקורה לי בתקופה הזאת, ושמחתי יחסית לראות אותה. היא אמרה שהיא שמחה לראות אותי ואמרתי לה שנהיה בקשר. התנצלתי על הזמן שניתקתי איתה את הקשר ואמרתי שעברתי תקופה א קלה. למרות שזה היה מבחירתי וכמו שאמרתי ניתקתי קצת את הקשר ביוזמתי. אף פעם לא אמרתי לה שאני מרגישה שפשוט היא "דוחקת" אותי הצידה בקשר ביננו, כי חשבתי שאול זה מגיע לי ולא מגיעה לי חברה באמת טובה שתראה איכפתיות. היא אמנם הראתה איכפתיות אך גם אגוצנטריות מבחינת דיבורים על עצמה. בכל אופן זהו. אולי עוד מעט ייקטע לי המקום איפה שאני יכולה לכתוב, אז אולי אני אעצור, שלא תחשבו שאני "רגשנית מגלומנית" או משהו
( אני די נמצאת בבלבול מה שרציתי, לא יודעת מה בדיוק. רציתי רק לספר וכמו שאחד מהכותבים כתב כאן, לקבל לא ביקורת, אלא איזה יד מלטפת, או משהו דומה, אבל מבחינה רגשית. לי יש קצת בעיה להרגיש מגע מבחינה פיסית. אולי בגלל שהייתי בבית מוכה ויש לי תחושה שאם בחור רוצה לגעת בי, זה בגלל משהו מיני או פיסי-מיני. לא תמיד אבל פשוט יש לי אינטואיציה. אולי בגלל שרוב הבחורים שהיכרתי רצו להיות איתי בקירבה פיסית לפני הקירבה הנפשית. ואני טיפוס שקירבה נפשית מאוד חשובה לו, כמעט במרחק שנות אור לפני הקירבה הפיסית והמינית. קשה לי מאוד ליצור קשרים חברתיים חדשים עכשיו בגלל האכזבות שחוויתי לאחרונה, ותחושת הנטישה של הסביבה הקרובה. למרות הכל אני מנסה לשנן לעצמי את המשפט מהשיר של איינשטיין "יש בי אהבה והיא תנצח". כי אני עדיין מאמינה באהבה. ואני מרגישה אותה, מרגישה שהיא קיימת ביקום, אך אני לא מצליחה להושיט יד ולאחוז בה. תודה לכם, נשמה אבודה אחת.
.
היי, אני לא יודעת איך להתחיל לספר את הסיפור שלי. תמיד אמרו לי שהדרך הכי טובה היא "מהאמצע". אז בכל אופן, בדר"כ כשאני נפתחת, אני מבררת את השטח, איפה אני נמצאת, מביטה ימינה ושמאלה, לדעת שאני יכולה לבטוח באנשים, לחצות את ה"צומת" בשלום. אך הפעם, כבר אין לי את האנרגיה לחכות. אני מרגישה שמשהו מתבשל אצלי יחסית הרבה זמן וחייב לפרוץ החוצה. אני היכרתי את הפורום שלכם יחסית על פני השטח. לפני כמה חודשים קראתי בו כמה הודעות, אך אף פעם לא כתבתי. נמשכתי מאוד לשם הפורום, כי אלו נושאים שאני מאוד נמשכת אליהם ומאמינה בהם התחברות, תקשור וריפוי. אני מרגישה במידה מסויימת עכשיו כמו בלאנש "מחשמלית ושמה תשוקה", שראיתי בסרט של איליה קזאן, שאמרה בסוף "תמיד סמכתי על טוב ליבם של זרים". יש לי עכשיו דמעות כשאני כותבת את השורה הזאת, כי בעצם ככה אני מרגישה עכשיו, שאין לי אף נפש קרובה, אני נמצאת לבד בעולם. אין לי ולו חברה אחת טובה שאני יכולה לדבר איתה, לדעת שהיא נמצאת מתי שאני צריכה, שאני לא ארגיש נטושה.. טוב אז הסיפור שלי הוא ככה: לא תמיד היו לי חברות וידידים לאורך זמן. אף פעם לא הבנתי את הסיבה לכך. כשהייתי בבי"ס, היועצת רק שאלה אותי שאלות, בגלל שההורים שלי אמרו שהם מוטרדים על כך שאין לי מספיק חברות ואני לא מרגישה טוב בכיתה בגלל זה. הם הסתירו כמובן את העובדה שבבית הם הורידו לי את הביטחון העצמי שלי בשיטטיות, דרך אלימות מילולית ופיסית, שכמובן לטענתם, "באה בצדק", בגלל שאני לא יודעת איך להתנהג ובלה, בלה, בלה. למרות הפגיעה הפיסית, שהיוותה יותר פגיעה נפשית, הם העבירו לי מסרים הפוכים וסותרים. הם אמרו שמאוד חשוב להם שאני אצליח, דבר שקשה להאמין ולומר, אבל אני רואה עד היום, את האיכפתיות שלהם, למרות שהיא באה בדרך קצת מעוותת. היו להם מושגים מעוותים על הצלחה וגם על אהבה. למרות הכל, הבנתי שהם אוהבים אותי, בדרכם שלהם שהיא מעוותת מעט. הם נתנו לי ועזרו לי מבחינה כספית, וככה הם עוד עושים היום, כך שדי הפסקתי לבוא אליהם בטענות. מה שכן, צמחתי לאורך תקופת בי"הס, התיכון והצבא, עם שפע של חוסר ביטחון עצמי וחוסר ערך עצמי. מאז שהתחלתי להיות מודעת לכל התחום המיסטיקה והמודעות הרוחנית, התחלתי לעבוד על עצמי. אני יודעת מה קורה לי ואני יודעת מאיפה, אך למרות זאת שום דבר לא משתנה. היום אני נמצאת בתקופה שבה אין לי חברות. לא "כמעט אין לי", אלא למעשה אין לי כלל. עד לפני כמה חודשים הייתה לי חברה טובה אחת, שחשתי שאני יכולה לסמוך עליה. סיפרנו אחת לשניה דברים מאוד אישיים, וקיבלנו אחת את השניה כפי שהיא. היא הייתה אדם שקצת שונה ממני, יותר עצמאי, ויותר אוהב התבודדות, ואני קצת פחות. לפני כשלושה חודשים, עברתי משבר, משום שלא מצאתי עבודה זה זמן רב יחסית. חשתי שאני חסרת ערך, בשל כך. גם ההורים שלי לא גילו הבנה גדולה לנושא ואמרו לי שאני מתבטלת ולמעשה אינני רוצה למצוא עבודה (אני אקדמאית, ולמדתי בי איי בתחום מדעי הרוח, דבר שקשה קצת למצוא איתו עבודה בימים אלה). אבא שלי גילה הבנה לסירוגין, אך כשהוא לא גילה הוא גם היה תוקף אותי שאני רק רוצה לקבל כסף. על כל פנים, אותה חברה שהייתה לי, פתאום, באחד מהימים שהיא התקשרה אלי לא הרגשתי טוב, התחלתי לבכות והיא התחילה להטיף לי מוסר. הסברתי לה שזה מאוד לא מתאים לי ברגע זה ומאוד מקשה עלי הטפת המוסר שלה. היא אמרה שהיא מאוד נעלבת וש"לא רק לי מותר להיעלב". היא טענה שהיא נעלבת מכך ש"שום דבר שהיא רוצה לעזור לא מתאים לי". היא אמרה שהיא הרגישה מאוד פגועה. השיא היה שהתקשרתי אליה מתי שעברתי משהו שמאוד פגע בי, הייתי מלאה בדמעות, רציתי לדבר איתה והיא העדיפה באותו רגע להיות עם חברים שלה ולראות סרט בוידאו. מאז הקשר ביננו לא חזר להיות כמו פעם, אלא מאוד שיטחי ורדוד ומלא צביעות, דבר שלא מתאים לי. במקביל לניתוק הקשר איתה, התחלתי להיות בקשר עם מספר אנשים, שהיו בכמעין קבוצת התפתחות רוחנית, שעשתה מספר פגישות. מאוד ניפתחתי ריגשית לקבוצה וחשתי שחלק ממנה. אך אז באחד הימים, אירגנה הקבוצה מפגש מיוחד ולא הזמינה אותי. אני מאוד נפגעתי. עכשיו כלאחר מעשה זה נראה לא נורא כל כך, אך פשוט הייתה לי הרגשה שאינני רצויה בין חברי הקבוצה. מספר מועט של חברים הכחיש זאת, אך היתר שתק. הרוב אמרו לי שזו איננה קבוצת חברים רגילה, והיו לי ציפיות גבוהות ומוגזמות מהם שתמיד ישתפו אותי. הדבר היכה בי די חזק ומאוד פגע בי. אלה הדברים שרציתי לספר. אני לא יודעת אם אני בכלל בפורום המתאים, אני מרגישה כמו מרחפת בעולם זר ולא מוצאת בית. היום פגשתי מישהי שהייתה חברה שלי, לפני מספר חודשים וניתקתי איתה את הקשר מיוזמתי כי הרגשתי שהיא מאוד ממוקדת בעצמה ואני "מתנדפת" בקשר איתה. למרות זאת, כשפגשתי אותה, הייתי ברמת רגשות גבוהה, מה שקורה לי בתקופה הזאת, ושמחתי יחסית לראות אותה. היא אמרה שהיא שמחה לראות אותי ואמרתי לה שנהיה בקשר. התנצלתי על הזמן שניתקתי איתה את הקשר ואמרתי שעברתי תקופה א קלה. למרות שזה היה מבחירתי וכמו שאמרתי ניתקתי קצת את הקשר ביוזמתי. אף פעם לא אמרתי לה שאני מרגישה שפשוט היא "דוחקת" אותי הצידה בקשר ביננו, כי חשבתי שאול זה מגיע לי ולא מגיעה לי חברה באמת טובה שתראה איכפתיות. היא אמנם הראתה איכפתיות אך גם אגוצנטריות מבחינת דיבורים על עצמה. בכל אופן זהו. אולי עוד מעט ייקטע לי המקום איפה שאני יכולה לכתוב, אז אולי אני אעצור, שלא תחשבו שאני "רגשנית מגלומנית" או משהו
( אני די נמצאת בבלבול מה שרציתי, לא יודעת מה בדיוק. רציתי רק לספר וכמו שאחד מהכותבים כתב כאן, לקבל לא ביקורת, אלא איזה יד מלטפת, או משהו דומה, אבל מבחינה רגשית. לי יש קצת בעיה להרגיש מגע מבחינה פיסית. אולי בגלל שהייתי בבית מוכה ויש לי תחושה שאם בחור רוצה לגעת בי, זה בגלל משהו מיני או פיסי-מיני. לא תמיד אבל פשוט יש לי אינטואיציה. אולי בגלל שרוב הבחורים שהיכרתי רצו להיות איתי בקירבה פיסית לפני הקירבה הנפשית. ואני טיפוס שקירבה נפשית מאוד חשובה לו, כמעט במרחק שנות אור לפני הקירבה הפיסית והמינית. קשה לי מאוד ליצור קשרים חברתיים חדשים עכשיו בגלל האכזבות שחוויתי לאחרונה, ותחושת הנטישה של הסביבה הקרובה. למרות הכל אני מנסה לשנן לעצמי את המשפט מהשיר של איינשטיין "יש בי אהבה והיא תנצח". כי אני עדיין מאמינה באהבה. ואני מרגישה אותה, מרגישה שהיא קיימת ביקום, אך אני לא מצליחה להושיט יד ולאחוז בה. תודה לכם, נשמה אבודה אחת.
