צורות שונות של התאבלות
מקווה שאני לא מלעה אתכם בסיפוריי... צורות שונות של התאבלות-נכתב ב26.06.02 וכן, אני שומרת את כתבי ידי, כשאני קוראת אותם כעבור זמן מה אני פשוט חוזרת בזמן, נזכרת, יש בזה משהו מיוחד בזכרונות, גם ברגעים הנורא קשים- אבל ללא ספק רגעים שמלאים בהמון רגש. הלילה חויתי צורה מרגשת מאוד של התאבלות... כן, עוד לילה ללא שינה...במשמרת דיי שיגרתית הייתי אומרת (עד כמה שאפשר לומר על משמרת נורמטיבית פחות או יותר)..... החולה מלווה באחד מילדיו כל הזמן נאנח בשקט, לעיתים מגניב אנקה קולנית, כואבת. משפחה דתית הדוקה, אב החולה ומסביבו 9 ילדיו, כולם בנים ואמא. בלילה הזה לפי רוטציה אחד מבניו שהה לצידו... ב05 בבוקר אמר לנו שהולך להתפלל ובצאתו מהמחלקה קרא לו אביו, הוא חזר אליו ואביו אמר לו :"אל תעזוב אותי אני ימות"..(בשבועיים האחרונים חזר על המשפט הנ"ל) והבן הבטיח שישוב במהרה. 05:30 הצוות "פותח" את המחלקה....כל אחד יודע את המוטל עליו... אני ואחת האחיות יצאנו "לסידור" (החלפת תנוחות, טיטולים, שקיות שתן, עירויים, בדיקות סוכר וכו´), מול אחד החולים היא אומרת לי:"קרן, שמת לב כמה אנחנו עובדות בצורה מכנית? ממש כאילו תיכנתו אותנו, קורה שבקושי מסתכלים על החולה......כאילו שמה שהכי חשוב זה שבמסירת משמרת הכל יראה "כמו שצריך"... נכנסנו לחדר 5 לחולה הסיעודי ההוא....הוא לבד, בנו טרם שב, אני באה להחליף שקית שתן וקולטת שבשקית הישנה רק 100cc שתן...מפנה את תשומת לב האח שבחדר שזה כל מה שנתן החולה ב24 שעות...האחות השניה בינתיים מחליפה שקית עירוי ואני והאח בודקים, מתווכחים (אך ייתכן? אך לא שמנו לב וכו´) וההיא אומרת: "היי, אתם מוכנים להרגע ולהסתכל על החולה?" החולה כבר לא איתנו ואז היא אומרת לי :"את רואה קרן למה התכוונתי קודם?" ואז בצורה הכי מאומנת שיש מתחילים "הסידורים".. מתקשרים למשפחה :"תבואו מהר אביכם במצב קשה" (אסור למסור בטל´ פטירה)... תוך 10 דקות לכל היותר 3 אנשים רצים ישירות לתוך החדר, לא התעכבו אצל הרופאה, לא חיכו לאות שזהו, הם ידעו. גם אנחנו ידענו שהבוקר הרגוע לו ציפינו אבוד... שלושת הבנים התחילו לשיר (להתפלל) בקולניות אדירה ובכאב קורע לב כל אדם, בזמן הנ"ל מטפטפים יתרת הבנים אחד אחד מצטרף לתפילה לאחיו... אנחנו מחוץ לעיניינים, לא מפריעים, לא מציעים כלום בשלב ההוא. ואז אחד הבנים יצא מהחדר לקראת אישה מבוגרת שהתקרבה לחדר.....היא שאלה אותו: "מה המצב בני?" והוא בצורה הכי מאופקת שראיתי מימיי עם עיניים אדומות אש אמר לה :"אמא, זהו" וחיבק אותה חזק. לי נעשה קר, קר.......הצטמררתי והצמרמורת השתהתה בי מספר דקות... האם התעלפה ומהבהלה שאר הבנים יצאו מהחדר...הגשנו עזרה (כוס מים, כדורי הרגעה) ...והושבנו אותה על כסא. הבן, זה שהעביר את הלילה ליד אביו בא לחפש אצלנו תשובות...אך? מתי? אבל רק חצי שעה שלא הייתי וכו´...למה לא הודעתם לי יותר מהר? (למרות שמיד הודענו, אך לא שופטים אדם ברגע כזה). אני חושבת שהדבר הכי קשה היה לו להשלים עם העובדה שהוא לא היה שם ברגע ההוא.....נאמר כי לדתיים התפילה ההיא, זו שהם מיהרו לשאת במקום...חשוב שתאמר כמה שיותר קרוב לזמן הפטירה...הוא לא יסלח לעצמו שלא היה שם (נראה לי). המחזה של 9 בנים כל כך מלוכדים ואמא ...היה הנדיר שראיתי מימיי. צורת ההתאבלות היתה שונה...כל כך נוגעת. לנו הלך עוד אחד...להם הלך ה- אחד. אתמול הגשתי מכתב פיטורים לעבודה. אני על החלק הזה של חיי שמה
מקווה שאני לא מלעה אתכם בסיפוריי... צורות שונות של התאבלות-נכתב ב26.06.02 וכן, אני שומרת את כתבי ידי, כשאני קוראת אותם כעבור זמן מה אני פשוט חוזרת בזמן, נזכרת, יש בזה משהו מיוחד בזכרונות, גם ברגעים הנורא קשים- אבל ללא ספק רגעים שמלאים בהמון רגש. הלילה חויתי צורה מרגשת מאוד של התאבלות... כן, עוד לילה ללא שינה...במשמרת דיי שיגרתית הייתי אומרת (עד כמה שאפשר לומר על משמרת נורמטיבית פחות או יותר)..... החולה מלווה באחד מילדיו כל הזמן נאנח בשקט, לעיתים מגניב אנקה קולנית, כואבת. משפחה דתית הדוקה, אב החולה ומסביבו 9 ילדיו, כולם בנים ואמא. בלילה הזה לפי רוטציה אחד מבניו שהה לצידו... ב05 בבוקר אמר לנו שהולך להתפלל ובצאתו מהמחלקה קרא לו אביו, הוא חזר אליו ואביו אמר לו :"אל תעזוב אותי אני ימות"..(בשבועיים האחרונים חזר על המשפט הנ"ל) והבן הבטיח שישוב במהרה. 05:30 הצוות "פותח" את המחלקה....כל אחד יודע את המוטל עליו... אני ואחת האחיות יצאנו "לסידור" (החלפת תנוחות, טיטולים, שקיות שתן, עירויים, בדיקות סוכר וכו´), מול אחד החולים היא אומרת לי:"קרן, שמת לב כמה אנחנו עובדות בצורה מכנית? ממש כאילו תיכנתו אותנו, קורה שבקושי מסתכלים על החולה......כאילו שמה שהכי חשוב זה שבמסירת משמרת הכל יראה "כמו שצריך"... נכנסנו לחדר 5 לחולה הסיעודי ההוא....הוא לבד, בנו טרם שב, אני באה להחליף שקית שתן וקולטת שבשקית הישנה רק 100cc שתן...מפנה את תשומת לב האח שבחדר שזה כל מה שנתן החולה ב24 שעות...האחות השניה בינתיים מחליפה שקית עירוי ואני והאח בודקים, מתווכחים (אך ייתכן? אך לא שמנו לב וכו´) וההיא אומרת: "היי, אתם מוכנים להרגע ולהסתכל על החולה?" החולה כבר לא איתנו ואז היא אומרת לי :"את רואה קרן למה התכוונתי קודם?" ואז בצורה הכי מאומנת שיש מתחילים "הסידורים".. מתקשרים למשפחה :"תבואו מהר אביכם במצב קשה" (אסור למסור בטל´ פטירה)... תוך 10 דקות לכל היותר 3 אנשים רצים ישירות לתוך החדר, לא התעכבו אצל הרופאה, לא חיכו לאות שזהו, הם ידעו. גם אנחנו ידענו שהבוקר הרגוע לו ציפינו אבוד... שלושת הבנים התחילו לשיר (להתפלל) בקולניות אדירה ובכאב קורע לב כל אדם, בזמן הנ"ל מטפטפים יתרת הבנים אחד אחד מצטרף לתפילה לאחיו... אנחנו מחוץ לעיניינים, לא מפריעים, לא מציעים כלום בשלב ההוא. ואז אחד הבנים יצא מהחדר לקראת אישה מבוגרת שהתקרבה לחדר.....היא שאלה אותו: "מה המצב בני?" והוא בצורה הכי מאופקת שראיתי מימיי עם עיניים אדומות אש אמר לה :"אמא, זהו" וחיבק אותה חזק. לי נעשה קר, קר.......הצטמררתי והצמרמורת השתהתה בי מספר דקות... האם התעלפה ומהבהלה שאר הבנים יצאו מהחדר...הגשנו עזרה (כוס מים, כדורי הרגעה) ...והושבנו אותה על כסא. הבן, זה שהעביר את הלילה ליד אביו בא לחפש אצלנו תשובות...אך? מתי? אבל רק חצי שעה שלא הייתי וכו´...למה לא הודעתם לי יותר מהר? (למרות שמיד הודענו, אך לא שופטים אדם ברגע כזה). אני חושבת שהדבר הכי קשה היה לו להשלים עם העובדה שהוא לא היה שם ברגע ההוא.....נאמר כי לדתיים התפילה ההיא, זו שהם מיהרו לשאת במקום...חשוב שתאמר כמה שיותר קרוב לזמן הפטירה...הוא לא יסלח לעצמו שלא היה שם (נראה לי). המחזה של 9 בנים כל כך מלוכדים ואמא ...היה הנדיר שראיתי מימיי. צורת ההתאבלות היתה שונה...כל כך נוגעת. לנו הלך עוד אחד...להם הלך ה- אחד. אתמול הגשתי מכתב פיטורים לעבודה. אני על החלק הזה של חיי שמה