צו פינוי ל 3.11.2004
לילה / בוקר טוב בשנת 1981 הורי היגרו לחו"ל ואני אז בהיותי בת 15 כמובן הייתי איתם בחו"ל שם הכרתי את בעלי ושם נולדו לנו שלושת ילדינו כיום אני אם חד הורית תושבת חוזרת-לפני 5 שנים חזרתי ארצה עם בעלי ושלושת ילדיי - התמקמנו בבית בו בעלי גדל בית השייך לעמידר-אך לצערינו וללא ידיעתינו לאחר שהבית שופץ וכמעט והתחלנו לחיות פנו אלינו מעמידר וטענו שאנחנו פולשים-בכל מקרה ביוני 2003 הגרשתי הגרוש ברח חזרה לחו"ל ואני נותרתי בארץ עם שלושת ילדיי בבית השייך לעמידר הבית בו הוא גדל וכיום אני עומדת לפני פינוי שאמור לקרות ב 3.11 יום רביעי אני מאז היותי בת 15 גדלתי בחו"ל ירדתי עם הוריי בשנת 1981 כיום אין לי משפחה בארץ רק אני לילדיי וילדיי לי- אני מנסה פה לתמצת סגנון חיים גרוע ביותר כי אני רוצה פשוט שהנקודה העיקרית תוגש פה..אני לא מקבלת מזונות מהגרוש מזה 10 חודשים-לפני 4 חודשים ביטוח לאומי התחיל משלם לי את המזונות אין לי עבודה כי אין ביכולתי לעבוד כמו בן אדם נורמאלי מריצות למשרד זה או אחר ימים של חוסר אוכל בבית לבוש יאה לילדים מזה שנה אני יכולה לומר שלא קניתי להם-החיים פשוט לא הכי קלים אך אני את הכוחות שלי מקבלת מילדי ומקווה שכך אמשיך-רוצה אני להבהיר שאני מהבית בו אני נמצאת כרגע שואבת את הביטחון שלי להמשיך הלאה כי הרי זה הוא הבית היחיד שאני מכירה בארץ השכונה בה אני מתגוררת היא השכונה המוכרת לי ולילדי והעיר בה אני מתגוררת נותת לנו את הביטחון שלנו ואת הכוח לשרוד..הקושי הוא רב - ניתוק חשמל - אין אני עומדת בתשלומים שותפים מאז הגרוש פסק מלשלם לי את המזונות כך פסקתי לשלם כל חשבון וכמו כן את השכר שנידרש ממני לשלם לעמידר ואין ביכולתי כרגע להמשיך אם לא אמצא לי עבודה אך בשביל זה אני צריכה את השקט הנפשי של קורת גג של ביטחון שיש לי ולילדיי את הפינה המוכרת לנו את קורת הגג שמשרה עלינו ביטחון אולי פה אין לראות הרבה רגש או פניקה או כל רגש אחר..אך אם היה ביכולתי לפחות לשבת מול אדם שיכול אולי ליעץ לי או לעזור לי הייתי המאושרת שבנשים- ילדיי ואני הובאנו ארצה להתחיל חיים חדשים ונקלענו למצב הביש הזה אני רוצה למענם להישאר בארץ כי אם זה היה מבחירתי שלי לא הייתי נילחמת - הייתי פשוט חוזרת אל משפחתי אשר בחו"ל אך הילדה שלי כיום בת 16 לומדת ואוהבת את החיים בישראל והתאומים שלי בני 8 וחצי כמו כן מכירים את החיים פה בארץ בשכונה בבית הזה...ואני כאם לא אכשל ולא אתן שיקחו מהם את המעט שנשאר לנו כמשפחה ..את הפינה המוכרת להם את החדר המוכר להם את הבית שנותן להם את הביטחון הבית של אבא שלהם שאליו הם מתגעגעים ..אין לי מושג אם אני כותבת מכתב זה בפורום הנכון אך אני אחריי יום קשה במיוחד ופשוט חייבת לפרוק ולנסות לבקש עזרה מכל גורם זה או אחר..אני פשוט הגעתי לדרך ללא מוצא...ממ..אם יש למישהו עיצה כל שהיא או מילה מרגיעה...אשמח..אני פשוט כבר כמה ימים ללא שינה ומרגישה שעולמי חרב עליי..יצרתי קשר עם עמידר עם משרד השיכון משרד הרווחה בעיר בה אני מתגוררת ראש העיר מעורב ...אך בינתיים מאום לא קורה.תודה
לילה / בוקר טוב בשנת 1981 הורי היגרו לחו"ל ואני אז בהיותי בת 15 כמובן הייתי איתם בחו"ל שם הכרתי את בעלי ושם נולדו לנו שלושת ילדינו כיום אני אם חד הורית תושבת חוזרת-לפני 5 שנים חזרתי ארצה עם בעלי ושלושת ילדיי - התמקמנו בבית בו בעלי גדל בית השייך לעמידר-אך לצערינו וללא ידיעתינו לאחר שהבית שופץ וכמעט והתחלנו לחיות פנו אלינו מעמידר וטענו שאנחנו פולשים-בכל מקרה ביוני 2003 הגרשתי הגרוש ברח חזרה לחו"ל ואני נותרתי בארץ עם שלושת ילדיי בבית השייך לעמידר הבית בו הוא גדל וכיום אני עומדת לפני פינוי שאמור לקרות ב 3.11 יום רביעי אני מאז היותי בת 15 גדלתי בחו"ל ירדתי עם הוריי בשנת 1981 כיום אין לי משפחה בארץ רק אני לילדיי וילדיי לי- אני מנסה פה לתמצת סגנון חיים גרוע ביותר כי אני רוצה פשוט שהנקודה העיקרית תוגש פה..אני לא מקבלת מזונות מהגרוש מזה 10 חודשים-לפני 4 חודשים ביטוח לאומי התחיל משלם לי את המזונות אין לי עבודה כי אין ביכולתי לעבוד כמו בן אדם נורמאלי מריצות למשרד זה או אחר ימים של חוסר אוכל בבית לבוש יאה לילדים מזה שנה אני יכולה לומר שלא קניתי להם-החיים פשוט לא הכי קלים אך אני את הכוחות שלי מקבלת מילדי ומקווה שכך אמשיך-רוצה אני להבהיר שאני מהבית בו אני נמצאת כרגע שואבת את הביטחון שלי להמשיך הלאה כי הרי זה הוא הבית היחיד שאני מכירה בארץ השכונה בה אני מתגוררת היא השכונה המוכרת לי ולילדי והעיר בה אני מתגוררת נותת לנו את הביטחון שלנו ואת הכוח לשרוד..הקושי הוא רב - ניתוק חשמל - אין אני עומדת בתשלומים שותפים מאז הגרוש פסק מלשלם לי את המזונות כך פסקתי לשלם כל חשבון וכמו כן את השכר שנידרש ממני לשלם לעמידר ואין ביכולתי כרגע להמשיך אם לא אמצא לי עבודה אך בשביל זה אני צריכה את השקט הנפשי של קורת גג של ביטחון שיש לי ולילדיי את הפינה המוכרת לנו את קורת הגג שמשרה עלינו ביטחון אולי פה אין לראות הרבה רגש או פניקה או כל רגש אחר..אך אם היה ביכולתי לפחות לשבת מול אדם שיכול אולי ליעץ לי או לעזור לי הייתי המאושרת שבנשים- ילדיי ואני הובאנו ארצה להתחיל חיים חדשים ונקלענו למצב הביש הזה אני רוצה למענם להישאר בארץ כי אם זה היה מבחירתי שלי לא הייתי נילחמת - הייתי פשוט חוזרת אל משפחתי אשר בחו"ל אך הילדה שלי כיום בת 16 לומדת ואוהבת את החיים בישראל והתאומים שלי בני 8 וחצי כמו כן מכירים את החיים פה בארץ בשכונה בבית הזה...ואני כאם לא אכשל ולא אתן שיקחו מהם את המעט שנשאר לנו כמשפחה ..את הפינה המוכרת להם את החדר המוכר להם את הבית שנותן להם את הביטחון הבית של אבא שלהם שאליו הם מתגעגעים ..אין לי מושג אם אני כותבת מכתב זה בפורום הנכון אך אני אחריי יום קשה במיוחד ופשוט חייבת לפרוק ולנסות לבקש עזרה מכל גורם זה או אחר..אני פשוט הגעתי לדרך ללא מוצא...ממ..אם יש למישהו עיצה כל שהיא או מילה מרגיעה...אשמח..אני פשוט כבר כמה ימים ללא שינה ומרגישה שעולמי חרב עליי..יצרתי קשר עם עמידר עם משרד השיכון משרד הרווחה בעיר בה אני מתגוררת ראש העיר מעורב ...אך בינתיים מאום לא קורה.תודה