צחוק ובכי
"הילדים צוחקים בטבעיות, הם רואים את ההומור במצבים שונים, בין אם הם מציאותיים או דימיוניים הם נהנים ממצבים קומיים."(אשלי מונטגו.
לפי מונטגו לילדים יש חוש הומור מגיל 12 שבועות.... אפשר לראות את לגדוע בקלות את אושרו והתרגשותו של ילד, אם דכאו את צחוקו של ההורה בילדותו. (הילד הפגוע שבתוך ההורה יהרוס את הצחוק של ילדיו).
ילדים שמדכאים אותם כאשר הם צוחקים ונהנים, לומדים להיות קודרים ושולטים ברוחם. באופן טבעי הם הופכים להיות הורים נוקשים, מורים רצינים או אנשי דת שאינם מסוגלים לשאת את צחוקם הרם ואת התלהבותם של הילדים. הפן ההפוך של השמחה הוא הבכי.
" השמחה היא צער שאין עלין מסכה, נפשך היא הבאר שממנו עולה צחוקך, את תכופות היא נתמלאה דמעות" (ג'וברן חליל ג'וברן)
לפי מונטגו הבכי משרת אותנו מבחינה חברתית ופסיכולוגית כמו הצחוק.בדיוק כשם ששמחה וצחוק מקרבים אותנו לאחרים, כך הבכי מעורר בנו רגשות קיפוח ורחמים.... הדמעות של הילד הם סמני המצוקה שלו.
לבכי ולצחוק יש השפעה גדולה על התפתחות החברות האנושיות במהלך הדורות. לבכי היה תפקיד חשוב במיוחד בהתפתחותינו כאנשים המסוגלים לחוש חמלה. החופש לבכות תורם לבריאותו של הפרט וגורם לנו להעמיק את המעורבות שלנו למען רווחת האחרים" (מונטגו)
ילדים שהוריהם מביישים אותם כשהם בוכים, סובלים מפגיעה קשה בהתפתחותם. ברוב המשפחות בכי הילד נוגע בעצב התהומי של הילד הפגוע שבתוך המבוגר. מבוגרים אלו דכאו מזמן את יכולת הבכי שלהם.
הורים רבים מדכאים בקביעות את בכי ילדיהם מתוך אמונה שכךהם מחזקים את ילדיהם. אין ספק שזו קביעה גסה. שחרורם של תחושת הצער והיגון הוא המפתח לפתרון מועקת הילד הפגוע אשר בתוכנו.
מתוך: "השיבה אל הילדות"/ג'ון בראדשו.
"הילדים צוחקים בטבעיות, הם רואים את ההומור במצבים שונים, בין אם הם מציאותיים או דימיוניים הם נהנים ממצבים קומיים."(אשלי מונטגו.
לפי מונטגו לילדים יש חוש הומור מגיל 12 שבועות.... אפשר לראות את לגדוע בקלות את אושרו והתרגשותו של ילד, אם דכאו את צחוקו של ההורה בילדותו. (הילד הפגוע שבתוך ההורה יהרוס את הצחוק של ילדיו).
ילדים שמדכאים אותם כאשר הם צוחקים ונהנים, לומדים להיות קודרים ושולטים ברוחם. באופן טבעי הם הופכים להיות הורים נוקשים, מורים רצינים או אנשי דת שאינם מסוגלים לשאת את צחוקם הרם ואת התלהבותם של הילדים. הפן ההפוך של השמחה הוא הבכי.
" השמחה היא צער שאין עלין מסכה, נפשך היא הבאר שממנו עולה צחוקך, את תכופות היא נתמלאה דמעות" (ג'וברן חליל ג'וברן)
לפי מונטגו הבכי משרת אותנו מבחינה חברתית ופסיכולוגית כמו הצחוק.בדיוק כשם ששמחה וצחוק מקרבים אותנו לאחרים, כך הבכי מעורר בנו רגשות קיפוח ורחמים.... הדמעות של הילד הם סמני המצוקה שלו.
לבכי ולצחוק יש השפעה גדולה על התפתחות החברות האנושיות במהלך הדורות. לבכי היה תפקיד חשוב במיוחד בהתפתחותינו כאנשים המסוגלים לחוש חמלה. החופש לבכות תורם לבריאותו של הפרט וגורם לנו להעמיק את המעורבות שלנו למען רווחת האחרים" (מונטגו)
ילדים שהוריהם מביישים אותם כשהם בוכים, סובלים מפגיעה קשה בהתפתחותם. ברוב המשפחות בכי הילד נוגע בעצב התהומי של הילד הפגוע שבתוך המבוגר. מבוגרים אלו דכאו מזמן את יכולת הבכי שלהם.
הורים רבים מדכאים בקביעות את בכי ילדיהם מתוך אמונה שכךהם מחזקים את ילדיהם. אין ספק שזו קביעה גסה. שחרורם של תחושת הצער והיגון הוא המפתח לפתרון מועקת הילד הפגוע אשר בתוכנו.
מתוך: "השיבה אל הילדות"/ג'ון בראדשו.