ציוויתם חיים לי, לבניי ולבני בניי,

[אורי_ח]

ציוויתם חיים לי, לבניי ולבני בניי,

סבי אברהם ששכנים פולנים שפכו דמך 20 שנה טרם בוא השואה. סבתי אסתר, אם סבתי חנה, דודותי פסיה ודבורה, בני דודי ברכה ואברהם שנספיתם במחנות ובמשרפות. ששה מיליון בני עמי. דמכם זועק אליי מן העפר ביום הנורא הזה ובכל הימים. רוחכם עמי. לזכור ולא לשכוח, עד סוף כל הדורות. - - - - - - מדליק נר יחיד עבור הרבים

 

[sad]

../images/Emo16.gif

גדלתי על סיפורי השואה לא ממקור ראשון של ניצולים אלא מסיפורים על אלו שלא שרדו נושא השואה תופס מימד חדש , קשה וממוקד יותר עם האמהות: להפרד מילד, להציל ילד, לבחור בין ילדים, להחביא אותם קשה לדמיין ן.. לילה טוב אורי

 

[אחת מהצד]

../images/Emo16.gif

כן. מה שהיה שם מקבל משמעות אחרת כשאת מסתכלת על זה מהצד של ההורה. זה מעצים את חוסר היכולת לתפוס מה היה שם. ואיך..

 

[nypx]

../images/Emo16.gif

|לא נשכח

 

[יולי63]

זכור שהמילים שלי באות מאהבה,../images/Emo99.gif

דעתי זו, אל לך לקחת אותה אליך או לרגשותיך אם זה שונה ממך. המשפחה, זו שנספתה בשואה, גם אלו שניספים על אוהלה של מדינה, הם ניספו. אנחנו אלו שכאן נושאים בעול היום יום, נאבקים עם הזיכרונות על חיות אדם, כאלו שמחקו (טפו טפו) כאילו את כל המדינה על יושביה. הניספים, הם היו רוצים שנחייה אבל, ביודעם מהי המציאות לא ברור לי לחלוטין שהם היו מצווים עלי לחיות כך. אני פוקחת, עוצמת, ממצמצת עיניים ומונחות להן גופות של שניים. אני מתעוררת לבוקר והפקק שמעצבן כאן ועכשיו הוא הפיגוע של אז ושם.. אבל, צדקת, לזכור ולא לשכוח. זה לא ענין של נקמה או של יראו וירעו. זה הנה הדבר אפשרי ועלינו לעמוד על המשמר למען לא יקרה שנית. האם תמה השואה? זו של כלל העם והיחידים שבו? הנר שבחרתי להדליק בוער לו 365 יום בשנה,פה ושם מצטרפים אליו נרות. אם תרשה לי, אצרף את נרותי לאלו שלך ולו בכדי לעטוף את הכאב בהילה זהורה וחמה של נר, שישמור עלינו ערניים לבל ניתן לחיינו להילקח כצאן לטבח. עם המליונים יש את המאות אלפים שאת נפשם נתנו על אוהלה של מדינה - מי יתן ונשמת כולם תמצא מרגוע.