ציווי ומילת בקשה

Ihavenonick

New member
ציווי ומילת בקשה

שלום, רציתי לדעת האם אםשר להוסיף מילת בקשה במשפט עם ציווי. "אנא תקראי..." "אנא קראי..." מה נכון?
 

trilliane

Well-known member
מנהל
יש כאן כמה עניינים:

א. צורת ציווי היא רק צורה; לא בהכרח מעידה על ציווי. היא בהחלט יכולה להעיד על בקשה: "אנא ממך דוקטור, הצל את עיניו של בני!" או על פרגון: "מגניב, לך על זה!" או על הצעה "בוא ניסע לכינרת בשבת!" ואלה סתם דוגמאות מהשרוול. ב. ניתן להביע ציווי גם ללא צורת ציווי. למשל בצבא המ"כית אמרה "יש לכן 20 דקות לאכול, 18:10 הייתן במגרש המסדרים" וזה היה הכי ציווי שיש...
או למשל שלט לעובדים במסעדה "יש לשטוף ידיים ביציאה מהשירותים" (עצוב שצריך להציב שלטים כאלה, אבל העובדה היא שהם קיימים...
). ג. כיום מקובל לא פעם להשתמש בצורת עתיד ולא בצורת ציווי, כדי לרכך מעט את הדברים. יש טענות שזה לא תקני, אבל אני לא רואה בזה בעיה (בפרט, זה קיים במקרא, אפילו בעשרת הדיברות, ואלה מצוות, כלומר, מדובר בציווי ולא בבקשה). ד. אין שום בעיה לשבץ מילת בקשה לצד צורת ציווי: "אנא חזור אליי בהקדם האפשרי". למעשה צורת העתיד נראית לי קצת מוזרה אחרי "אנא", משהו שם לא ממש מסתדר לי. מבין שתי האפשרויות שציינת, רק "אנא קראי" מצלצלת לי "נכון" (לא מבחינה תקנית, מבחינת מה שנשמע לי טבעי בשפה). "אנא תקראי" פשוט... לא.
ה. ממש החודש ניהלו כאן דיון נרחב בנושא נא, אנא, בקשה וציווי: http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1072&MessageId=143358135 נראה לי שתמצא בו עניין.
 
במילים אחרות

ציווי אינו חייב להיות "נוקשה", או להישמע כמו פקודה צבאית. ציווי יכול להיות גם מנומס ומרוכך. בדר"כ בצירוף עם "נא". כך גם במקרא. בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה
 

trilliane

Well-known member
מנהל
זה לא מה שטענתי.

זה לא ש"ציווי" אינו חייב להיות "נוקשה"; גם זה נכון, אבל זו לא הייתה הנקודה. טענתי שניתן להשיג ציווי (פקודה) גם ללא צורת ציווי ושניתן להשתמש בצורת ציווי גם במקרים שבהם אין ציווי כלל (ר"ל, הדובר לא מצווה על הנמען, אפילו לא קצת).
 
עוד שמתי לב

שכשהציווי הוא שלילי- מנומס או לא, אז צורת הציווי היא כבר אינה ציווי, אלא בניין עתיד. כלומר - אם קיימת מילת שלילה, בניין הציווי מומר בבניין עתיד- כשהמשמעות הכללית היא ציווי, ללא בניין ציווי. למשל "אל נא תעבור". ולא "אל נא עבור". רשום לפניך / [והשלילי] - אל תרשום לפניך ( ולא- אל רשום לפניך )
 

trilliane

Well-known member
מנהל
אכן, שלילת הציווי עושה שימוש בצורת "עתיד".

(שים לב שעתיד וציווי אינם בניינים). הצורות שאנחנו קוראים להן "עתיד" ו"עבר" היו קיימות לפני החלוקה הזו לזמנים. במקרא הצורות האלה לא משתמשות להבעת זמנים כמו בעברית החדשה. לכן מקובל להתייחס אליהן מבחינה צורנית ולא מבחינת הזמנים (שהן לא מייצגות): לצורות "עבר" (קטל) קוראים "מערכת הסופיות" (כי נטיית הגוף היא בסוף) ולצורות "עתיד" (יקטול / ויקטול) קוראים "מערכת התחיליות" (כי נטיית הגוף היא בהתחלה, באות אית"ן, אם כי יש גם סופיות בחלק מהגופים). לסיום, הנה כמה ציוויים מתוך עשרת הדיברות (שמות כ): ד "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" – לא + צורת "עתיד" (ציווי שלילי סטנדרטי). ח "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" – מקור מוחלט (בניין קל). ט "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ" – צורת "עתיד"(!) ואחריה צורת "עבר" (האם המקרא "חוזה עתידות"? לא, זה עדיין ציווי, על אף שזו לא "צורת ציווי".) יב "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" – צורת ציווי.
 

מוגג

New member
לא מדויק.

ח זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: ט שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ: י וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה .... פסוק ט' אינו ציווי (לפחות על פי פשט הדברים). אין כאן מצווה לעבוד ששה ימים. זוהי הקדמה לקראת הציווי "לא תעשה כל- מלאכה". כלומר, במשך ימי החול אתה רשאי לעסוק בכל מלאכה, אך בשבת עליך להימנע מכך.
 

trilliane

Well-known member
מנהל
אני לא חוקרת מקרא... ../images/Emo13.gif

אני מכירה בעיקר מה שלמדתי, מטבע הדברים. אולי זו לא דוגמה אידאלית, אבל יש שלל דוגמאות אחרות במקרא שבהן צורת יקטול משמשת בדיבור ישיר לציווי מובהק (ראה הודעתי ליאקים). לעניות דעתי גם "עשרת הדיברות" (שאינן בגדר "המלצה" או "רשות") נכנסות לקטגוריה הזו, גם אם הפסוק המסוים הזה הוא אולי פחות "ציוויי" בתוכנו.
 
מממ, אכן

רק פסוק ד' מכל הדוגמאות, מהווה דוגמה לצווי שלילי המנוסח בדרך של "לא תעשה" כציווי ( כאיסור ). זכור- הוא ציווי פוזיטיבי. כבד- הוא ציווי פוזיטיבי. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ - מבלי להיכנס יותר מדי עמוק, אני חושב שמדובר כאן בהיתר, ולא בציווי. אני מבין שזה כבר חורג מהשאלה המקורית... אבל כל אותו ואות במקרא היא חיונית ומדויקת. מחבר המקרא מכיר את מבנה הציווי ויכול היה לרשום למשל "עבוד תעבוד שישה ימים ואל תעבוד בשבת לקודשה". אך מסיבותיו, המחבר לא עשה כן. "צורת עתיד" אינה רק חוזה עתידות, אלא גם מתירה היתרים. החלק המדובר של שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, הוא היתר לעבודה. כשהמקרא בא לצוות באופן פוזיטיבי ( ולא להתיר ) הוא נוקט בדרך של "פעול תפעל", או בציווי רגיל ( נטיית ציווי ). זה כמו להגיד "תעשה מה שאתה רוצה, רק תחזור הביתה בזמן". יש כאן היתר אחד וציווי אחד של "חזור הביתה בזמן". אם כל הדתיים בארץ היו מצייתים ל שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד והיו עובדים ששת ימים...
 

יאקים

New member
אני רק הערונת לאחת מתשובות טריליאן:

הפועל "ועשית" נראה כאילו הוא עבר, אך הוא בכל זאת מציין עתיד (ר' עניין "ויו ההיפוך" מעבר לעתיד.
 

trilliane

Well-known member
מנהל
זו לא וי"ו ההיפוך, זו וי"ו החיבור.

היא מנוקדת בשווא. בפרט, גם הוי"ו המכונה וי"ו ההיפוך לא באמת הופכת מעבר לעתיד כי הצורות האלה במקרא לא בהכרח מציינות "עבר" ו"עתיד".
 

יאקים

New member
א. זו אינה וי"ו החיבור כפי שאנו מכירים אותה.

ב. אכן, וי"ו זו וכן "ויו ההיפוך", כפי שהיא מכוּנה, ולכן שמתי מרכאות פותחות וסוגרות סביבה, מנוקדות בשווא באופן זהה, ובהתאם לניקוד הפותח את הפועל בעבר, עשוי ניקודהּ להשתנות: שורוק (ושמרתם = תשמרו) את מצוותיי; חיריק (וישבתם = תשבו) בטח. פתח (ואמרתם = תאמרו) כה לחי...ועוד ועוד. ג. האומנם הדברים חדשים לך?! ד. סקרן לשמוע תגובתך.
 

trilliane

Well-known member
מנהל
מערכת הזמנים במקרא אינה כפי שאנו מכירים אותה.

זו וי"ו שמחברת, אבל היא לא "הופכת". היא יכולה להיות (גם) חלק מצורת הפועל, ועל כך ארחיב בהמשך. הדברים אינם חדשים לי, אבל אנחנו כנראה מסתכלים עליהם באופן שונה. למדתי אצל מרצה שגישתה שונה משלך... אין וי"ו ההיפוך כי היא לא באמת הופכת; לא צריך "להפוך", אלה היו הצורות מלכתחילה! השם 'וי"ו ההיפוך' הוא של מדקדקים מימי הביניים (שנתקלו במקרא במערכת זמנים שונה מזו שהייתה מוכרת להם, אני מניחה). להלן מקצת הדברים שלמדתי על מערכת הפועל המקראית, מקווה שזה ישביע את סקרנותך.
חשוב לי להדגיש מראש שהנושא סבוך ומורכב וכל מה שנכתב כאן הוא לא "חוק בל יעבור" אלא מסכם מקרים רבים, ותמיד (או כמעט תמיד) ניתן למצוא גם דוגמאות אחרות. מערכת התחיליות: ("עתיד") סיפור המעשה המקראי מסופר במקרא באמצעות רצף פעלים ממערכת התחיליות שבאים אחרי הוי"ו המכונה וי"ו ההיפוך (וַיּקטֹל). זה עבר חד פעמי בלשון הסיפורת, צורות רצף שמקדמות את העלילה. הפעלים מקדימים את הנושא. למשל: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב ב-ג) "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים" (בראשית כא יד) "וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו" (בראשית כז יד) * כשניתן לקצרם (מבחינת הגזרה) הם באים בצורה מקוצרת, למשל "ותעש" בפסוק הקודם, או הדוגמה הקלאסית "וַיְהִי-אוֹר". מערכת התחיליות ללא וי"ו, לא מקוצרת ולא מוארכת, מייצגת בדרך כלל פעולה ממושכת, ולפניה יבואו לרוב אחת מהמילים טרם / אז. למשל בשירת הים: "אָז יָשִׁיר-משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת ..." "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח ..." (בראשית ב ה) "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ ..." (בראשית יב לד) פעמים רבות אלה פעלים שלא מופיעים במקום הראשון במשפט אלא אחרי הנושא. למשל: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ב ו). צורות יקטֹל (ללא וי"ו) מוארכות או מקוצרות* מציינות מודאליות: 1. צורה מוארכת - גוף ראשון - איווי (cohortative) - משאלה, הבעת רצון אישי, למשל: "וַתֹּאמֶר- רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי" (רות ב ב) [זו כמובן וי"ו החיבור ולא וי"ו "ההיפוך"] "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד-כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כב ה) 2. צורה מקוצרת - גוף שני ושלישי - ציווי (דרך הפיקוד jussive) - ציווי על משהו / מישהו, למשל: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר ..." (בראשית א ג) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי-כֵן" (בראשית א ט) "וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ-כֵן" (בראשית מב כ) "וַיְצַו אֶת-אֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת-אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף-אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ; וְאֶת-גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר" (בראשית מד א-ב) * כמובן, לא כל צורה ניתן לקצר או להאריך. ** כיום יש המתקנים מי שמשתמש בצורות "עתיד" בתפקיד ציווי, אבל במקרא זו לא תופעה חריגה. מערכת הסופיות: ("עבר") עבר סיפורי: משפטים במערכת הסופיות נותנים רקע לסיפור (זה יכול להיות רקע לחלק השני של המשפט). לפעמים זה (כנראה) פשוט גיוון לצורות "וי
 

trilliane

Well-known member
מנהל
../images/Emo26.gif המשך (לא יודעת למה נחתך לי... ../images/Emo4.gif)

מערכת הסופיות: ("עבר") עבר סיפורי: משפטים במערכת הסופיות נותנים רקע לסיפור (זה יכול להיות רקע לחלק השני של המשפט). לפעמים זה (כנראה) פשוט גיוון לצורות "ויקטול". לרוב הפועל הוא במקום השני במשפט, אחרי הנושא: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָֹה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם ..." (שמות יב כט) "וַיהֹוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת-מִצְרָיִם" (שמות יב לו) "פַּרְעֹה קָצַף עַל-עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים" (בראשית מא י) "וְכָל-הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל-יוֹסֵף כִּי-חָזַק הָרָעָב בְּכָל-הָאָרֶץ" (בראשית מא נז) "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" (בראשית מב כג) "וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי-חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד-אֶחָד; וְסִיסְרָא נָס בְּרַגְלָיו אֶל-אֹהֶל יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי כִּי שָׁלוֹם בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר וּבֵין בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי" (שופטים ד טז-יז) * נושא-נשוא הוא גם סדר תחבירי שאופייני למשפטים שמניים ומשפטי מצב ("חאל" בערבית), למשל: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א ב) "וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל-פְּנֵי הָאָרֶץ ..." (בראשית מא נו) אבל אם יש בהתחלה תיאור, בפרט תיאור זמן, הסדר מתהפך והנשוא מקדים את הנושא. למשל: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א א) "וְאַחֲרֵי-כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת-שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל-מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל-פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית כג יט) במשפטים משועבדים, למשל משפטי סיבה (עבר): " ... כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב ג) " ... כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָֹה אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ ..." (בראשית ב ה) "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם" (בראשית ט ו) וגם משפטי לוואי זיקה (עבר): "... אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן" (בראשית מא נ) וכמובן, "אשר עשה", "אשר ברא", "אשר אמר" שכבר הובאו לעיל. עבר בדיבור ישיר: "וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר" (בראשית כז ו) "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם-דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (בראשית מב כב) [אה-הא! אז לא הפולנים המציאו את ה"אמרתי לכם"!
] הווה בדיבור ישיר: יצחק לעשו: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי" (בראשית כז ב) המשך
 

trilliane

Well-known member
מנהל
../images/Emo26.gif המשך:

ציווי בדיבור ישיר: (וְקטל) "וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ" (בראשית כז י) "וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת-כָּל-כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-אָבִי הֵנָּה" (בראשית מה יג) "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד-עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ" (דברים יב כח) [ניתן לראות שהצורה "וקטל" מקבילה כאן לחלוטין לצורת ציווי, ובהמשך יש הבהרה מעל לכל ספק שמדובר, אכן, בציווי] אפשר לקרוא לזה עתיד, אבל אני לא רואה סיבה לעשות זאת, מאחר שמדובר בדיבור ישיר לנמען: "אתה תעשה כך וכך". בדיוק כפי שאם אני מארגנת אירוע, מחלקת תפקידים ואומרת: "שלמה, אתה תארגן את שולחנות הכיבוד" אני לא חוזה את העתיד, אלא פוקדת עליו מה לעשות. אפשר אולי לטעון באופן כללי (וזה נכון גם לצורות ציווי יקטול) שהציווי הוא "סוג של עתיד" אם ברור שהמצווה אכן יבצע את הצו (אבל ה"ברור" הזה נכון באותה מידה גם לציווי שמובע בדרכים אחרות, כולל צורות ציווי ומקור מוחלט). למען האמת, הגעתי למסקנה שרוב הדיבור הישיר במקרא הוא הצהרת כוונות כזו או אחרת, בין אם אישית, כלפי הנמען (פקודה) או נבואה. לא שלא דיברו סתם כך, אבל מה שנכנס למקרא היו הדברים החשובים (אלה שבאמת "הזיזו משהו"), ולא שיחות על הא ועל דה... * כמובן, לא כל "וְ" לפני "קטל" היא חלק מהפועל, לפעמים היא מחברת ולא יותר: "וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה" (ישעיהו א ח) "וְעָלָה- הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה ..." (שמואל א א ג) "וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת" (שמואל א א ד) "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת- כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל ..." (שמואל א ב כב) * נראה שפעמים רבות כשצריך לחבר בוי"ו החיבור, משתמשים (אולי לגיוון ספרותי?) בצורה ש"מגיעה עם וי"ו". לפעמים הפועל הראשון בשרשרת יהיה בצורה אחת, ואז אלה שאחריו, שצריך לחבר אותם, יהיו בצורה עם וי"ו (הבאתי כאן דוגמאות כאלה). וכמובן, כל זה זה רק על קצה המזלג (ובלי להתייחס כלל לצורות ציווי, מקור נטוי ומוחלט, ולבינוני).
 

GnomeBubble

New member
../images/Emo45.gif הסבר יפה

את בוודאי כבר יודעת שאני לא לגמרי מסכים עם ההסבר שלך לגבי סדר המילים (מבחינתי אין כאן שום שאלה של סדר נושא-נשוא, אלא פשוט קדימות של צורות שהן מרכזיות יותר מבחינת מבנה המסר), אבל בגדול זה עדיין תיאור טוב. אפשר לדעתי לצמצם הרבה יותר את ההגדרות של שתי צורות ה"זמן" האלה אם נתייחס אליהן כצורות שהן בראש ובראשונה אספקט ולא צורות זמן. ללא "ו' ההיפוך" (כלומר, בצורה הלא-משורשרת), ותוך התעלמות מהמשמעויות המודאליות שיש לצורות האלה, צורות קטל מציינות בגדול פעולות נקודתיות ומתמקדות בשינוי המצב (אספקט פרפקטיבי), בעוד שצורות יקטול מתמקדות בפעולה עצמה (אספקט אימפרפקטיבי). כשאנחנו מוסיפים את "ו' ההיפוך", ומחשיבים את הצורות המודאליות (ארוכות ומקוצרות) העניינים מסתבכים כמובן, אבל אני חושב שעל פני רוב השימושים שאינם מודאליים הכלל הזה נשאר יופי. למשל, אין הבדל בין: "וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר" לבין: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי" ההבדל כאן, בדיוק כמו ו' ההיפוך מעבר לעתיד, הוא אשלייה של קוראים נאיביים שמסתכלים על המשפטים האלה דרך מערכת הזמנים השונה שלהם. מה שיש כאן, בשני המשפטים, זה שימוש פרפקטיבי (הדגשה על שינוי המצב שיצרה הפעולה) ואפילו פרפקטי (הצגת המצב לאחר פעולה שהושלמה ויצרה שינוי). רבקה שמעה ועכשיו היא יודעת (ויכולה לספר ליעקב). יצחק זקן ועכשיו הוא זקן. לגבי ו' ההיפוך - אני חושב שהיא עדיין ראויה לשמה באופן חלקי (כי היא הופכת לעיתים קרובות את האספקט של הפעולה), אבל זה עדיין שם די מבלבל. זה לא שהתפקיד של ו' ההיפוך הוא להפוך את הצורה הדקדוקית בשביל הכיף, אלא שמדובר כאן בחלק מן הנטיה של הפועל שמחויב במקרים מסוימים כמו מבנים של שירשור (ויעש כך, ויעש כך, ויעש כך...) או בצורות מודאליות מסוימות, כפי שהצגת ("והגדת לבנך ביום ההוא לאמור").
 

trilliane

Well-known member
מנהל
לא מסכים עם "ההסבר *שלי*"? ../images/Emo6.gif

קטונתי; זה ההסבר המקובל ע"י חוקרים מובילים בתחום, אז תתווכח איתם, לא איתי.
מאחר שאני נוטה להאמין שהם חקרו את המקרא קצת יותר ממני וממך, אני לא ממהרת לפסול את דבריהם על הסף. למדתי אותו לראשונה במהלך לימודי, גם מהמרצה שלי בקורס לשון המקרא (ד"ר תמר צבי, שחלק ממחקרה מוקדש לתחביר העברית המקראית), ולאחרונה שמעתי עליו שוב מפי ד"ר גבריאל בירנבאום מהאקדמיה ללשון העברית (שהקדיש לו דיון במסגרת הרצאתו). גם הם, אגב, לא המציאו את זה. בשימוש ב"קטל" (ללא וי"ו) במשמעות של עבר (ללא דיבור ישיר), הנושא קודם לנשוא (לא תמיד, אבל לרוב) והבאתי מספר דוגמאות לכך (מובן שבמקרים רבים לא ניתן להדגים זאת כי הנושא לא מצוין במשפט, או שהוא מובלע בפועל). לעומת זאת כשקודם לו משלים בתחילת המשפט, הסדר מתהפך (וגם לכך הבאתי דוגמאות, אבל הנה עוד כמה): "וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן- בְּכָל-הַר אֶפְרַיִם ..." (שופטים ז כד) וגם ביקטול שאכן מציין עתיד: "...מָחָר יַעֲשֶׂה יְהוָֹה הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ" (שמות ט ה) וזה כך גם במילות שאלה: "...לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר..." (בראשית יח יג) [וקיים גם בשירה של נעמי שמר, שנכתב בסגנון תנ"כי: "למה צחקה מיכל לדוד?"] בירנבאום הביא גם דוגמאות גם מלשון חז"ל, אבל אני אסתפק באלה. הוא טוען שסדר המילים בעברית הכתובה בימינו הוא כזה: 1. נושא נשוא משלימים – בררת המחדל, סדר בלתי מסומן. 2. משלים נשוא נושא (פועל בעתיד / בעבר). 3. משלים נושא נשוא (בינוני) – זה כלל שכבר לא ממש מקפידים עליו כי הבינוני הוא לרוב פועל לכל דבר. ולכן הוא טען שהסדר הרגיל, הלא מסומן יהיה "הילד אכל תפוח" אבל אם התפוח יעבור לראש המשפט, הסדר המקובל ישתנה ל"תפוח אכל הילד" ולא "תפוח הילד אכל" . העובדה שאתה לא מסכים שזה החוק, לא הופכת אותו ללא נכון... אתה טוען שבעיתונות זה מסיבה אחרת, אבל אני אומרת לך חד משמעית שישבתי בסדנה עם עורכים לשוניים ממקומות שונים, וזה חוק שכולם הכירו והם משתמשים בו בעריכה (רבים מהם עורכים בעיתונים ובמגזינים) וגם בויקיפדיה ציינו אותו בין כללי הכתיבה המומלצים ("בראשית ברא"). אז לטעון שזו תופעה חדשה (או שונה) בעברית העיתונאית שלא קשורה למקרא לא מתיישב עם המציאות המוכרת לי. לגבי הפסוקים שטענת שאין ביניהם הבדל, זה לא נכון, כי הפסוק "וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי" נחשב לזמן הווה, כך לומדתי (אני עכשיו זקן ולא יודע מה יהיה יום מותי). האשליה של הקורא הנאיבי יכולה להיות שלך באותה המידה... כאמור, מאחר שאיני יכולה לטעון שהפרשנות שלי טובה יותר משל בקיאים בתחום, אני מקבלת את דבריהם (גם אם האינטואיציה שלי כדוברת עברית חדשה שונה). לסיכום: אכן, המקרא בנוי על אספקטים ולא על מערכת משולשת של עבר-הווה-עתיד כפי שאנחנו מכירים אותה, זה בדיוק מה שניסיתי להדגים.
ניתן לראות שצורות שונות משמשות ב"תבניות" שונות, ואותה צורה יכולה להיות גם דברים הפוכים (בלי שום וי"ו) בנסיבות שונות (מצאתי דוגמאות נוספות שלא הבאתי, כי אני לא רוצה לתת דוגמאות שאני לא בטוחה שאני מבינה אותן נכון, אבל הן קיימות). מעבר לכל ההסברים והסיבות שציינתי, בעיניי הכינוי "וי"ו ההיפוך" מגוחך על אחת כמה וכמה מפני שהצורה "ויקטול" היא צורת הפועל הנפוצה ביותר במקרא (לא ספרתי, אבל אי אפשר שלא לחוש בכך), אז מה ההיגיון לקרוא לצורה הרווחת "הפוכה"?
 

GnomeBubble

New member
מעולם לא אמרתי שאת טועה בעובדות

רק אמרתי שההסבר נראה לי מורכב מדי, ולא מטפל בנקודות הנכונות. התער של אוקאם החביב עליך. הרבה יותר פשוט מלעשות אלף ואחד דגמי משפט שונים זה להסביר את סדר המילים על פי עקרונות כלליים של מבנה המסר: חלקים יותר פרומיננטיים (טופיק או פוקוס, ובמשפטים ללא הפרש רמטי החלק החשוב תחבירית, הלוא הוא הפועל) נמצאים בראש המשפט. כאשר יש משהו שיותר פרומיננטי מהפועל, הוא דוחך אותו הצידה. כבר הסברתי לך פעם ופעמיים למה לדעתי המצב כאן שונה מן המצב בעברית החדשה הכתובה, בה ההעדפה היא למקם תמיד את הפועל במקום השני, בלי קשר לאם הוא בא לפני הנשוא, אחרי הנשוא, מעל המושא או מימין למשה. להתחיל לנסות להסביר את הדברים האלה כך זה סתם סיבוך לא-רלוונטי. מה גם שההסברים שאת מביאה מפי בירנבאום, אם כך הוא ניסח אותם עבור העברית החדשה, פשוט לא נראים לי מקצועיים. הוא מציג 3 דגמי משפט כלליים ולא ממצים, כאשר אחד מהם (השלישי) פשוט שגוי בעליל (חוק ש"לא ממש מקפידים אליו" פשוט אינו חוק). אבל בכל מקרה, במקום לדבר על סדר מאופיין ולא מאופיין, הרבה יותר פשוט לדבר בעברית החדשה הכתובה, על סדר מילים מושפע ממבנה המסר, כאשר הפועל תמיד שואף להיות במיקום השני במשפט וכל שאר הרכיבים חופשיים. זה כאמור לא המצב במקרא, שם הפועל יכול בכיף להופיע בראש המשפט. כן, אם מופיע משלים לפניו הוא יהיה במקום השני. מן הסתם הוא לא יכול להיות במקום הראשון אם מופיע שם משלים... הנושא לרוב לא יופיע לפניו במקום כזה, כי סדר המילים הבלתי-מאופיין בעברית המקראית גורס "נשוא לפני הכל", והנושא יופיע לפני הנשוא רק אם מבנה המסר דורש זאת. כך או כך, יש לא מעט דוגמאות למשפטים בעברית המקראית שבהם הפועל לא במקום השני. למשל "איש את קדשיו לו יהיו" האהוב עלי (הפועל במקום רביעי ואחרון) או "וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם." (יונה א' ט'). 2. מה זמן הווה ב"זקנתי"? שאת מתרגמת את זה לעברית של ימינו בתור "אני זקן"? באותה המידה את יכולה לתרגם את זה לאנגלית בתור I've grown old. 3. אכן, צורת "ויקטול" היא כנראה הצורה הנפוצה ביותר במקרא, ובהחלט יכול להיות שדווקא "בלי הו"ו זה הפוך". אבל כך או כך, זה מונח בעייתי, כי הוא מתמקד במוזרות (מבחינתנו) של הצורה הזאת ולא מה שהיא באמת עושה (שרשור של מאורעות בסיפור, מודאליות וכו').
 

trilliane

Well-known member
מנהל
אתה מתעלם מכך שמה שכתבתי הוא תיאור חלקי ביותר

והמערכת מורכבת אף יותר (גם בצורות שציינתי, וגם בצורות נוספות שכלל לא נגעתי בהן). וזה רק חלק קטן המערכת הפועל, לא נכנסתי למשפט השמני (למעט הערה קצרה) שהוא עולם בפני עצמו, ויש עוד הרבה מבנים תחביריים שלא התייחסתי אליהם. אני מבינה שאתה רוצה לפשט הכול לאיזשהו כלל או שניים כלליים (זה היה יכול לקצר מאוד את הקורס השנתי בתחביר לשון המקרא
), אבל המצב מורכב יותר... כמו כן, המקרא אינו אחיד (כידוע) ובלי קשר לתורת התעודות, יש בו עברית מקראית קדומה (בעיקר שירה עתיקה), עברית מקראית קלאסית ועברית מקראית מאוחרת (אחרי גלות בבל). אני לא רואה סיבה להתייחס לפועל במיקום השני במשפט, כי, כפי שהראיתי בפירוט (וזה עוד היה תיאור חלקי בקצרה...
), זה משתנה בדגמים שונים. יש תבניות שונות שמושפעות ממסרים שונים (למשל, עלילה לעומת רקע, סיפור לעומת דיבור ישיר) ויש קשר ברור בין צורת הפועל ותפקידו לבין התחביר. הסדר נושא-נשוא או נשוא-נושא רלוונטי מאוד, והוא רלוונטי גם כיום. פועל לא אוהב "סתם" להיות במקום השני במשפט, הוא "אוהב" (במידת האפשר) להיות צמוד לנושא מצד אחד ולמשלימים מהצד השני. לכן אם אתה גורר את המשלים לתחילת המשפט, אז הפועל צמוד אליו והנושא צמוד אליו בצד השני, וכך קיבלנו היפוך בסדר נושא-נשוא. העובדה שהפועל לכאורה "נשאר" במקום השני במשפט היא נכונה ולו רק כי היא מתארת את המצב הנתון, אבל לא מספקת שום הסבר והיא לא זווית ההשקפה הנכונה. סדר המילים במשפט הפועלי בעברית המקראית נדון במחקרים שונים (וזה לא תחום שהתעמקתי בו) ואין בהכרח הסכמה בין החוקרים. עם זאת, נראה שכל החוקרים מסכימים שיש קשר בין צורות הפועל (מערכת התחיליות ומערכת הסופיות) ובין סדר המילים במשפט הפועלי. למשל (וכבר ציינתי זאת) "ויקטול" (שבו הסדר הוא נשוא-נושא) מציין רצף אירועים חד פעמיים בעבר, לעומת "יקטול" במשפטים שמציינים פעולה הרגלית בעבר, כמו למשל "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז ו) ואז הסדר הוא נושא-נשוא, ושים לב שהנשוא לא במקום השני במשפט, אלא ממוקם אחרי המשלים. זה לא נכון ש"סדר המילים הבלתי-מאופיין בעברית המקראית גורס 'נשוא לפני הכל'" - זה מבנה מאופין בהחלט ולראייה, והצגת בפניך אפיונים שלו. 1. הבאת שתי דוגמאות לא רלוונטיות: א. "איש את קודשיו לו יהיו" הוא משפט שמני שבו "היו" הוא אוגד (ואני דיברתי רק על מערכת הפועל). אאל"ט הוא נחשב לסוג של משפט ייחוד (וזה דגם שלא התייחסתי אליו בכלל). ב. "אני ירא" הוא בבינוני (לא פועל) וכבר הסברתי שהכלל לא תקף לבינוני, כן?
(הבינוני הוא נושא מכובד בפני עצמו, ולא נכנסי אליו בהודעתי). כמו כן, מדובר בדיבור ישיר ולא בסיפור המקראי, אז זה לא המקרה שדיברתי עליו. יש הבדלים תחביריים מובהקים במקרא בין לשון הדיבור ובין לשון הסיפור. ללמדך שלא פשוט לברור דוגמאות מתוך קורפוס מורכב ומבלבל (בפרט שהמערכת בו שונה מזו שאנו משתמשים בה). בהודעה המשולשת שכתבתי השקעתי כמה שעות (מילולית
) בחזרה על החומר ובחיפוש דוגמאות (חלק היו לי מראש, חלק חיפשתי במיוחד) ובדרך פסלתי הרבה דוגמאות שלא היו מובהקות מספיק ולא הייתי בטוחה שאני מפרשת אותן נכון. בכל מקרה, גם בדגמים שמניתי, תמיד תוכל למצוא דוגמאות חריגות אם תחפש. כמו כל כלל לשוני, זה כלל שתקף בדרך כלל, אבל לא בהכרח ב-100% מהמקרים, וציינתי זאת מראש. 2. שוב, אני לא מתרגמת שום דבר. כך לומדתי, ואני "מוזרה" כזו, מה לעשות: אני מעניקה יותר קרדיט לאנשים שאשכרה חקרו את הנושא, לעומת אנשים שנהנים להתווכח איתי בפורום, אבל חוקרי תחביר מקראי הם לא...
3. אני לא חושבת ש"ויקטול" היא צורה מוזרה...
יש בה משהו חינני בעיניי. אגב, אנשים מפנימים אותה היטב, גם בלי להבין את מערכת הפועל במקרא, ויודעים להשתמש בצורות מקראיות בעת הצורך. אחת הדוגמאות האהובות עליי היא מ"משה בעיר הגדולה" שבו משה (פרסטר) אומר לאמו (טל פרידמן) "אמי, סנול הסתנלת!"
(ובכלל, כל המופע הוא מדבר במשלב גבוה, ספרותי-תנ"כי כזה. זה מין חנוניות משעשעת שכזו...). כמו כן כבר סיפרתי שלפני כמה שנים (בטרם התחלתי ללמוד לשון ולא היה לי מושג בדברים האלה) כתבתי מערכון קצר בסגנון מקראי, ופשוט השתמשתי בטבעיות במה שנראה לי נכון, וזה כלל הרבה "ו" כמובן.
 
למעלה