אתה מתעלם מכך שמה שכתבתי הוא תיאור חלקי ביותר
והמערכת מורכבת אף יותר (גם בצורות שציינתי, וגם בצורות נוספות שכלל לא נגעתי בהן). וזה רק חלק קטן המערכת הפועל, לא נכנסתי למשפט השמני (למעט הערה קצרה) שהוא עולם בפני עצמו, ויש עוד הרבה מבנים תחביריים שלא התייחסתי אליהם. אני מבינה שאתה רוצה לפשט הכול לאיזשהו כלל או שניים כלליים (זה היה יכול לקצר מאוד את הקורס השנתי בתחביר לשון המקרא
), אבל המצב מורכב יותר... כמו כן, המקרא אינו אחיד (כידוע) ובלי קשר לתורת התעודות, יש בו עברית מקראית קדומה (בעיקר שירה עתיקה), עברית מקראית קלאסית ועברית מקראית מאוחרת (אחרי גלות בבל). אני לא רואה סיבה להתייחס לפועל במיקום השני במשפט, כי, כפי שהראיתי בפירוט (וזה עוד היה תיאור חלקי בקצרה...
), זה משתנה בדגמים שונים. יש תבניות שונות שמושפעות ממסרים שונים (למשל, עלילה לעומת רקע, סיפור לעומת דיבור ישיר) ויש קשר ברור בין צורת הפועל ותפקידו לבין התחביר. הסדר נושא-נשוא או נשוא-נושא רלוונטי מאוד, והוא רלוונטי גם כיום. פועל לא אוהב "סתם" להיות במקום השני במשפט, הוא "אוהב" (במידת האפשר) להיות צמוד לנושא מצד אחד ולמשלימים מהצד השני. לכן אם אתה גורר את המשלים לתחילת המשפט, אז הפועל צמוד אליו והנושא צמוד אליו בצד השני, וכך קיבלנו היפוך בסדר נושא-נשוא. העובדה שהפועל לכאורה "נשאר" במקום השני במשפט היא נכונה ולו רק כי היא מתארת את המצב הנתון, אבל לא מספקת שום הסבר והיא לא זווית ההשקפה הנכונה. סדר המילים במשפט הפועלי בעברית המקראית נדון במחקרים שונים (וזה לא תחום שהתעמקתי בו) ואין בהכרח הסכמה בין החוקרים. עם זאת, נראה שכל החוקרים מסכימים שיש קשר בין צורות הפועל (מערכת התחיליות ומערכת הסופיות) ובין סדר המילים במשפט הפועלי. למשל (וכבר ציינתי זאת) "ויקטול" (שבו הסדר הוא נשוא-נושא) מציין רצף אירועים חד פעמיים בעבר, לעומת "יקטול" במשפטים שמציינים פעולה הרגלית בעבר, כמו למשל "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז ו) ואז הסדר הוא נושא-נשוא, ושים לב שהנשוא לא במקום השני במשפט, אלא ממוקם אחרי המשלים. זה לא נכון ש"סדר המילים הבלתי-מאופיין בעברית המקראית גורס 'נשוא לפני הכל'" - זה מבנה מאופין בהחלט ולראייה, והצגת בפניך אפיונים שלו. 1. הבאת שתי דוגמאות לא רלוונטיות: א. "איש את קודשיו לו יהיו" הוא משפט שמני שבו "היו" הוא אוגד (ואני דיברתי רק על מערכת הפועל). אאל"ט הוא נחשב לסוג של משפט ייחוד (וזה דגם שלא התייחסתי אליו בכלל). ב. "אני ירא" הוא בבינוני (לא פועל) וכבר הסברתי שהכלל לא תקף לבינוני, כן?
(הבינוני הוא נושא מכובד בפני עצמו, ולא נכנסי אליו בהודעתי). כמו כן, מדובר בדיבור ישיר ולא בסיפור המקראי, אז זה לא המקרה שדיברתי עליו. יש הבדלים תחביריים מובהקים במקרא בין לשון הדיבור ובין לשון הסיפור. ללמדך שלא פשוט לברור דוגמאות מתוך קורפוס מורכב ומבלבל (בפרט שהמערכת בו שונה מזו שאנו משתמשים בה). בהודעה המשולשת שכתבתי השקעתי כמה שעות (מילולית
) בחזרה על החומר ובחיפוש דוגמאות (חלק היו לי מראש, חלק חיפשתי במיוחד) ובדרך פסלתי הרבה דוגמאות שלא היו מובהקות מספיק ולא הייתי בטוחה שאני מפרשת אותן נכון. בכל מקרה, גם בדגמים שמניתי, תמיד תוכל למצוא דוגמאות חריגות אם תחפש. כמו כל כלל לשוני, זה כלל שתקף בדרך כלל, אבל לא בהכרח ב-100% מהמקרים, וציינתי זאת מראש. 2. שוב,
אני לא מתרגמת שום דבר. כך לומדתי, ואני "מוזרה" כזו, מה לעשות: אני מעניקה יותר קרדיט לאנשים שאשכרה חקרו את הנושא, לעומת אנשים שנהנים להתווכח איתי בפורום, אבל חוקרי תחביר מקראי הם לא...
3. אני לא חושבת ש"ויקטול" היא צורה מוזרה...
יש בה משהו חינני בעיניי. אגב, אנשים מפנימים אותה היטב, גם בלי להבין את מערכת הפועל במקרא, ויודעים להשתמש בצורות מקראיות בעת הצורך. אחת הדוגמאות האהובות עליי היא מ"משה בעיר הגדולה" שבו משה (פרסטר) אומר לאמו (טל פרידמן) "אמי, סנול הסתנלת!"
(ובכלל, כל המופע הוא מדבר במשלב גבוה, ספרותי-תנ"כי כזה. זה מין חנוניות משעשעת שכזו...). כמו כן כבר סיפרתי שלפני כמה שנים (בטרם התחלתי ללמוד לשון ולא היה לי מושג בדברים האלה) כתבתי מערכון קצר בסגנון מקראי, ופשוט השתמשתי בטבעיות במה שנראה לי נכון, וזה כלל הרבה "ו" כמובן.