ציון כהן חוזר!
והנה הביקורת שלי על היצירה המחודשת ב"ישראל היום" (הביקורת המלאה בתגובה).
ציון כהן, גיבור "אל עצמי", חוגג השנה 50. נדמה כאילו רק אתמול פורסמה היצירה המכוננת, שהניבה שלוש סדרות מצליחות ושינתה לחלוטין את אופן הכתיבה לילדים בישראל בשני מישורים – נגישות וישירות שמטרתן להימנע מ"ספרותיות" יתר, ותכנים שעוסקים בילדות-שוליים ובמשפחות מהגרים ולא בילדות שקידמה את האתוס הציוני והציגה ילדי קיבוץ או מושב, מאושרים וחייכניים. כדי לציין את המאורע, חברה גלילה רון פדר עמית אל הקומיקסאית רחלי שלו, והשתיים יצרו את הרומן הגרפי "אל עצמי".
האם היצירה החדשה מצליחה לשחזר את רוח החדשנות שאפפה את היצירה המקורית? האם יש לה מקום במרחב הספרותי? והאם ישנם ערכים ספרותיים לרומן גרפי, או שמא לפנינו גימיק?
קריאה ברומן הגרפי מלמדת, שיצירת מופת לא רק שאינה מתיישנת, אלא להפך. מה שהקדים את זמנו, הפך לבן-זמנו. הקומיקס, שהיטיבה רחלי שלו לאייר ולפרש, יונק מהיצירה המקורית ששרטטה דיוקן של ילד שוליים, אולם בורא יצירה חדשה וסוחפת שמתעמתת באומץ עם מגוון סוגיות: נטישה של הורים, גזענות, משברי זהות, אהבה ראשונה, חיי פריפריה, עימות בין אחים – ואלו, מרתקים ילדים בייחוד כיום, בשל השתלטותו של שיח הפוליטיקלי קורקט, שלא אחת, מייצר ספרות ילדים דידקטית ו"סטרילית" הנתפסת על ידי ילדים כהרצאה ולא כסיפור. נדמה כי דווקא הקומיקס מצליח להקצין תופעות מסוימות, דוגמת רשעותו של ניר שרוני, בנם של אלישע וצילה שרוני, ששימשו עבור ציון משפחת אומנה. בנוסח החדש, ציון כבר אינו האחראי הבלעדי על מסירת המידע. אפיזודה קצרה שבה ניר טורק את הדלת בפניה של סבתו של ציון שהגיעה לחיפה מבית שאן, בציינו – "אנחנו לא רוצים כלום", מייתרת כל תיאור נוסף של ניר ומסייעת להסביר את הקושי של ציון לחוש שייכות למשפחת האומנה.
במרחב הספרותי הישראלי לילדים, רומנים גרפים אינם זוכים להצלחה בולטת, בשונה מהמתחולל מעבר לים. ייתכן ועדיין קיימת החשיבה לפיה מדובר בסוגה נמוכה, שאינה "ספרות אמיתית". בפועל, דווקא הרומן הגרפי מאתגר את הקריאה בשל צורת המסירה הייחודית: הטקסטים הקצרים פותחים צוהר נרחב לפרשנויות ולמילוי פערים ומובילים לקריאה מעורבת ומעצימה יותר. כך למשל, על הקוראים להחליט היכן למקם את צילה שרוני, הפסיכולוגית הבורגנית שמכניסה לביתה את ציון כהן. האם לפנינו אשה אלטרואיסטית ורגישה, או שמא אשה מתנשאת שמכנה את בני משפחתו של ציון "פרימיטיביים", ועם לידת בנה השני מציינת – "ציון, היום יום שמח. מגיע לנו שתחייך", מבלי לחשוב על רגשותיו ועל חששותיו שמא הולדת התינוק תגרור את סילוקו מבית האומנה.
ברומן הגרפי, כמו ביצירה המקורית, נותר ציון כהן דמות פנורמית שפועלות בה סתירות. רגיש, אך מחוספס, בז לעתים למנהגים הבורגניים, אך בד בבד נמשך אל חלקם, ולמשל – אהבתו לכתיבה, והייצוג החזותי שלו מעניין בייחוד על רקע איורי עיניו. ביצירה זו העיניים הן המפתח להבנת נפשו. רגעי האימה, האכזבה, השמחה, והאהבה – כל אלו נגלים דרך ההתבוננות הקשובה בעיניו, ומאפשרים את אפיונו לצד הטקסט המדוד שממחיש את מלאכת העיצוב המינימלי בבחינת מעט המחזיק מרובה.
הדמות שנבראה מחדש בעיבוד לקומיקס, היא סבתו של ציון. לא עוד ייצוג סטריאוטיפי של קשישה, כנהוג בספרי ילדים רבים, אלא דווקא פורטרט של אשה צעירה, חזקה, קולנית, שרתומה להצלחתו של נכדה, ובמובנים רבים, דמותו ממשיכה את דמותה. אם בשנות השבעים של המאה העשרים לא חשנו בנוכחותם של ערכים פמיניסטיים בספרות הילדים הישראלית, הרי שכעת, דווקא סבתו של ציון, שזוכה ליחס של כבוד ויראה מכלל הסובבים אותה, נושאת על נס את דגל הפמיניזם ביצירה, מסרבת להתכנס לגבולות האשה המזרחית מהפריפריה, ומפגינה כוח, התנגדות, ונאמנות לבני משפחתה. ואם בניפוץ סטריאוטיפים עסקינן, הרי שזו סבתו (המרוקאית) של ציון שמוציאה אותו מבית שאן לחיפה ומפצירה בו שלא יהיה פושע כמו אביו, ויתרחק מחבורות רחוב, כי עליו להפוך לרופא.
גם ההתנשאות של המורות ושל גברת שרוני כלפי הילד האחר, שבעבר הוצגה כצעד חלוצי שאף הקדים את המהפך של 1977, מקבלת היום, באקלים התרבותי של ישראל ממד אקטואלי. האמנם 'האחר הוא אני', או שמא החברה ממשיכה להדיר ילדים על בסיס השיוך העדתי והסוציו-אקונומי של הוריהם?
ציון אינו מתנצל על כך שאביו עבריין מורשע ואימו הפנתה לו עורף. הוא חי בין שני עולמות- עולמה של משפחת שרוני הבורגנית ועולמה של משפחתו וחבריו בבית שאן. התוצר הוא משבר זהות שמוביל אותו לרקימת זהות אחרת, שלישית. זוהי גם ההצעה הייחודית של היצירה שעוסקת בזהות היברידית ולא בכניעה לצו כור ההיתוך. וברגע שהוא מוצא את עצמו, דרך הכתיבה, הוא בשל לאהוב אדם אחר. וכאן מגיעה בתיה כמובן, אותה הוא פוגש לאחר שברח מחיפה לחוף עכו. גם סיפורה של בתיה הוא סיפור על ילדות אחרת, סיפור על עוני, הזנחה, אלימות, ועם זאת, שתי הנפשות הללו מצליחות לראות זו את זו, ולא לשקוע בכאב הפרטי.
"אל עצמי – הרומן הגרפי" הוא ספר חובה שמתאר ילדות נטולת סטריאוטיפים ומתרחק מקלישאות, שכל ילד וילדה צריכים להכיר. לא רק ילדי כיתות ג'-ו' עתידים ליהנות מהקריאה. גם הוריהם, שלא בהכרח הכירו את יצירת המקור, יסחפו.
אל עצמי – הרומן הגרפי. כתבה: גלילה רון-פדר-עמית. עיבדה לקומיקס: רחלי שלו. הוצאת מודן, 2024, 103 עמ
באדיבות קריאת חובה -ספרות ילדים מומלצת, פרופ' שי רודין
והנה הביקורת שלי על היצירה המחודשת ב"ישראל היום" (הביקורת המלאה בתגובה).
ציון כהן, גיבור "אל עצמי", חוגג השנה 50. נדמה כאילו רק אתמול פורסמה היצירה המכוננת, שהניבה שלוש סדרות מצליחות ושינתה לחלוטין את אופן הכתיבה לילדים בישראל בשני מישורים – נגישות וישירות שמטרתן להימנע מ"ספרותיות" יתר, ותכנים שעוסקים בילדות-שוליים ובמשפחות מהגרים ולא בילדות שקידמה את האתוס הציוני והציגה ילדי קיבוץ או מושב, מאושרים וחייכניים. כדי לציין את המאורע, חברה גלילה רון פדר עמית אל הקומיקסאית רחלי שלו, והשתיים יצרו את הרומן הגרפי "אל עצמי".
האם היצירה החדשה מצליחה לשחזר את רוח החדשנות שאפפה את היצירה המקורית? האם יש לה מקום במרחב הספרותי? והאם ישנם ערכים ספרותיים לרומן גרפי, או שמא לפנינו גימיק?
קריאה ברומן הגרפי מלמדת, שיצירת מופת לא רק שאינה מתיישנת, אלא להפך. מה שהקדים את זמנו, הפך לבן-זמנו. הקומיקס, שהיטיבה רחלי שלו לאייר ולפרש, יונק מהיצירה המקורית ששרטטה דיוקן של ילד שוליים, אולם בורא יצירה חדשה וסוחפת שמתעמתת באומץ עם מגוון סוגיות: נטישה של הורים, גזענות, משברי זהות, אהבה ראשונה, חיי פריפריה, עימות בין אחים – ואלו, מרתקים ילדים בייחוד כיום, בשל השתלטותו של שיח הפוליטיקלי קורקט, שלא אחת, מייצר ספרות ילדים דידקטית ו"סטרילית" הנתפסת על ידי ילדים כהרצאה ולא כסיפור. נדמה כי דווקא הקומיקס מצליח להקצין תופעות מסוימות, דוגמת רשעותו של ניר שרוני, בנם של אלישע וצילה שרוני, ששימשו עבור ציון משפחת אומנה. בנוסח החדש, ציון כבר אינו האחראי הבלעדי על מסירת המידע. אפיזודה קצרה שבה ניר טורק את הדלת בפניה של סבתו של ציון שהגיעה לחיפה מבית שאן, בציינו – "אנחנו לא רוצים כלום", מייתרת כל תיאור נוסף של ניר ומסייעת להסביר את הקושי של ציון לחוש שייכות למשפחת האומנה.
במרחב הספרותי הישראלי לילדים, רומנים גרפים אינם זוכים להצלחה בולטת, בשונה מהמתחולל מעבר לים. ייתכן ועדיין קיימת החשיבה לפיה מדובר בסוגה נמוכה, שאינה "ספרות אמיתית". בפועל, דווקא הרומן הגרפי מאתגר את הקריאה בשל צורת המסירה הייחודית: הטקסטים הקצרים פותחים צוהר נרחב לפרשנויות ולמילוי פערים ומובילים לקריאה מעורבת ומעצימה יותר. כך למשל, על הקוראים להחליט היכן למקם את צילה שרוני, הפסיכולוגית הבורגנית שמכניסה לביתה את ציון כהן. האם לפנינו אשה אלטרואיסטית ורגישה, או שמא אשה מתנשאת שמכנה את בני משפחתו של ציון "פרימיטיביים", ועם לידת בנה השני מציינת – "ציון, היום יום שמח. מגיע לנו שתחייך", מבלי לחשוב על רגשותיו ועל חששותיו שמא הולדת התינוק תגרור את סילוקו מבית האומנה.
ברומן הגרפי, כמו ביצירה המקורית, נותר ציון כהן דמות פנורמית שפועלות בה סתירות. רגיש, אך מחוספס, בז לעתים למנהגים הבורגניים, אך בד בבד נמשך אל חלקם, ולמשל – אהבתו לכתיבה, והייצוג החזותי שלו מעניין בייחוד על רקע איורי עיניו. ביצירה זו העיניים הן המפתח להבנת נפשו. רגעי האימה, האכזבה, השמחה, והאהבה – כל אלו נגלים דרך ההתבוננות הקשובה בעיניו, ומאפשרים את אפיונו לצד הטקסט המדוד שממחיש את מלאכת העיצוב המינימלי בבחינת מעט המחזיק מרובה.
הדמות שנבראה מחדש בעיבוד לקומיקס, היא סבתו של ציון. לא עוד ייצוג סטריאוטיפי של קשישה, כנהוג בספרי ילדים רבים, אלא דווקא פורטרט של אשה צעירה, חזקה, קולנית, שרתומה להצלחתו של נכדה, ובמובנים רבים, דמותו ממשיכה את דמותה. אם בשנות השבעים של המאה העשרים לא חשנו בנוכחותם של ערכים פמיניסטיים בספרות הילדים הישראלית, הרי שכעת, דווקא סבתו של ציון, שזוכה ליחס של כבוד ויראה מכלל הסובבים אותה, נושאת על נס את דגל הפמיניזם ביצירה, מסרבת להתכנס לגבולות האשה המזרחית מהפריפריה, ומפגינה כוח, התנגדות, ונאמנות לבני משפחתה. ואם בניפוץ סטריאוטיפים עסקינן, הרי שזו סבתו (המרוקאית) של ציון שמוציאה אותו מבית שאן לחיפה ומפצירה בו שלא יהיה פושע כמו אביו, ויתרחק מחבורות רחוב, כי עליו להפוך לרופא.
גם ההתנשאות של המורות ושל גברת שרוני כלפי הילד האחר, שבעבר הוצגה כצעד חלוצי שאף הקדים את המהפך של 1977, מקבלת היום, באקלים התרבותי של ישראל ממד אקטואלי. האמנם 'האחר הוא אני', או שמא החברה ממשיכה להדיר ילדים על בסיס השיוך העדתי והסוציו-אקונומי של הוריהם?
ציון אינו מתנצל על כך שאביו עבריין מורשע ואימו הפנתה לו עורף. הוא חי בין שני עולמות- עולמה של משפחת שרוני הבורגנית ועולמה של משפחתו וחבריו בבית שאן. התוצר הוא משבר זהות שמוביל אותו לרקימת זהות אחרת, שלישית. זוהי גם ההצעה הייחודית של היצירה שעוסקת בזהות היברידית ולא בכניעה לצו כור ההיתוך. וברגע שהוא מוצא את עצמו, דרך הכתיבה, הוא בשל לאהוב אדם אחר. וכאן מגיעה בתיה כמובן, אותה הוא פוגש לאחר שברח מחיפה לחוף עכו. גם סיפורה של בתיה הוא סיפור על ילדות אחרת, סיפור על עוני, הזנחה, אלימות, ועם זאת, שתי הנפשות הללו מצליחות לראות זו את זו, ולא לשקוע בכאב הפרטי.
"אל עצמי – הרומן הגרפי" הוא ספר חובה שמתאר ילדות נטולת סטריאוטיפים ומתרחק מקלישאות, שכל ילד וילדה צריכים להכיר. לא רק ילדי כיתות ג'-ו' עתידים ליהנות מהקריאה. גם הוריהם, שלא בהכרח הכירו את יצירת המקור, יסחפו.
אל עצמי – הרומן הגרפי. כתבה: גלילה רון-פדר-עמית. עיבדה לקומיקס: רחלי שלו. הוצאת מודן, 2024, 103 עמ
באדיבות קריאת חובה -ספרות ילדים מומלצת, פרופ' שי רודין
