Goggle Girl
New member
צ'יזורו\טאטסקי!!!
בוהאהאהא D:< זוג - ... צ'יזורו\טאטסקי, דה XD איזכורים לצ'יזורו\אוריהימה, טאטסקי\אוריהימה, ואוריהימה\איצ'יגו דירוג גיל - אם... PG-13 להיות על הצד הבטוח. כותרת - "עננים" היא הרשתה לאנחה לחמוק מבין שפתיה. כמה עייפה היא הרגישה, הו, כמה עייפה! כאילו כל עול העולם הופל על כתפיה. כמה עייפה היא הרגישה... המורה שיחררה אותם לאחר עוד יום מפרך. חופש, היא חשבה, אך גופה עוד נע בכבדות כאשר זרקה את תיקה מעבר לכתפה בנוהג הנערי שאימצה לעצמה. היא לא שמה ליבה להמולה שפרצה סביבה, גם לא לשמה כאשר נקרא לעברה. "טאטסקי-צ'אן..." היא בחרה בדרך הארוכה לחצר בית הספר. מזדרונות, מדרגות, כיתות, היא אפילו הגיעה לגג יותר מפעם אחת בדרכה... החוצה? אף היא לא ידעה. החוצה... ממה? "מזג אוויר יפה יש היום..." היא כמעט קפצה כאשר בפעם ה... שלישית? ... פתחה את הדלת המובילה לגג בניין בית הספר. היא ציפתה למצוא את משטח הבטון המגודר ריק, כפי שמצאה אותו ביתר הפעמים בהן עברה את פתח הדלת. ציפתה לה הפתעה שעדיין לא החליטה אם מצאה נעימה או לא. "... את לא חושבת?" הונשו צ'יזורו שאלה בעודה נשענת באוויר כמעט, אצבעותיה לופתות את ריבועי המתכת שהיוו את גדר הביטחון. היא אפילו לא הסתכלה אחורה בכדי לראות מי הצטרף אליה. עיניה בהו בעצלנות בחצר תחתיה, שיערה מועף הנה והנה עם הרוח. טאטסקי בהתה בה למשך כדקה לפני שפנתה ללכת. "אם את חושבת שאני סתם אתן לך ללכת אחרי שהדאגת ככה את הימה היום..." היא נעצרה בעקבותיה. "את טועה מאוד." צ'יזורו סיימה והסבה את ראשה להביט בטאטסקי מעבר לכתפה. בעוד אווירת העצלתיים נשארה, היה למבטה מגע של איום, של ארס מסויים שפשוט מנע מטאטסקי מללכת ובכך להכריז על כניעה מסויימת כנגד מי שהנסיבות הכריחו שתהייה יריבתה הגדולה ביותר. תחת המבט הזה היא פנתה מהדלת והתקדמה לעבר אדומת השיער. בראותה זאת, חזרה צ'יזורו להביט מטה. "מזג אוויר יפה... וגם ראות טובה." הבעת פניה החתומה של טאטסקי שליוותה אותה מזה ימים כבר לא השתנתה, גם כאשר עיניה נחו על גבה של אוריהימה בעודה עושה את דרכה אל מחוץ לחצר בית הספר. שיערה בגוון הכתום העמוק שכה העיק עליה בעבר התנפנף סביבה בעודה מקפצת לצד נער שניראה כמו ענק לידה והיה חייב להביט מטה בעודו מדבר אליה. כל מילה שלו אבל כאילו גרמה לאוריהימה לקפץ גבוה יותר, ולמביט מבחוץ נידמה היה כאילו הצליחה להגיע פנים אל פנים איתו, חיוכה וגם – טאטסקי הבחינה עם מועקה מסויימת – חיוכו שלו, לא נחלשו אף לא לרגע. היא הכירה אותו. היא הכירה אותו לפני שאפילו הכירה אותה. הוא עזב אותה לפני שפגשה בה. והיא נטשה אותה אחרי שהכירה אותו. כך, לפחות, טאטסקי הרגישה. "הם ניראים טוב ביחד... הימה וקורוסאקי..." צ'יזורו הרשתה לעצמה לומר בקול מדוד וניטראלי, עיניה לא עוזבות לרגע את צמד בני הטיפש-עשרה עם צבעי השיער שבלטו בקהל התלמידים כמו ריוקה באמצע הסיירייטיי. טאטסקי לא אמרה דבר, רק הנידה קלות בראשה. "אה, אה... זה בטח נורא נחמד... להיות המישהו שהימה מרשה לעצמה להתנהג ככה כלפיו." היא הוסיפה ברגע ששניהם יצאו מהחצר ומטווח הראיה, והרשתה לעצמה לעזוב את הגדר. רגע לפני שנפלה אבל הספיקה להסתובב ונשענה על ריבועי המתכת, דוחפת את משקפיה במעלה אפה. לאחר כדקה הפנתה מבט שואל לעבר הנערה שלצידה, תוהה על משמעות חוסר התגובה המוחלט. "אם היית מישהו אחר... הייתי כמעט נעלבת." "אולי זאת הכוונה?" טאטסקי שאלה עם חוסר חשק מובהק למדי ועצמה את עיניה בתקווה שהמסר יובן והיא תועזב לנפשה. לרוע מזלה, צ'יזורו לא התכוונה לשנות מנהגים של תקופת חיים שלמה עבורה... ולהפסיק לנהוג כמו צ'יזורו. "לכן לא כל כך אכפת לי." היא החזירה בקלילות מסויימת, למרות שמשקפיה שברו את האור בדיוק בזווית המתאימה בכדי להסתיר את עיניה. "'כל כך'? זה אומר שאולי קצת כן?" הנערה שגדלה להיות השנייה בחוזקה ביפן שאלה בעניין מלגלג בעודה מטה את ראשה להביט בצ'יזורו עם גבה מורמת בספק. לנוכח תשומת הלב, צ'יזורו הפנתה מבטה לכיוון שער היציאה מהחצר. "הם ניראים... כמעט טוב מדי יחד... הימה וקורוסאקי..." צ'יזורו לחשה עם נימה של חרטה וכאב, עד כדי כך שאפילו גאוותה הקטנונית של טאטסקי בנוגע לנערה המסויימת הזאת לא הרשתה לה לא לסלוח על החלפת הנושא. היא הפנתה מבטה גם כן לאותו הכיוון. "כן..." "כמעט... יותר מדי טוב." "יש כזה דבר?" טאטסקי שאלה עם לגלוג מסויים. צ'יזורו בהתה בנעליה כאילו היו הדבר המעניין ביותר שפגשה בו. "אולי. אחרי הכל..." לנוכח ההפסקה והטון המסתורי, טאטסקי הפנתה מבטה אליה שוב, ומצאה את צ'יזורו בוהה בעננים ששטו מעליהן. "... זה לא מרגיש קצת בודד? לצפות בשניהם ככה מלמעלה. כמו שני עננים כמעט." "הוי הוי, זה לא מתאים לך להיות כזאת פואטית." טאטסקי אמרה עם חיוך עקום, אך כאילו שלא נשמעה בעוד הבעתה של צ'יזורו נצבעה ביותר ויותר עצב ובדידות. "נה, טאטסקי, מה קורה כששני עננים נפגשים?" "הא?" הייתה התגובה הטובה ביותר שטאטסקי יכלה לספק באותו הרגע. היא הופתעה בעצמה מתחושת ההקלה שחשה כאשר גיחוך עלה על שפתיה של צ'יזורו. זה לא החזיק, לצערה, ובמהרה הנערה אדומת השיער חזרה לבהות באוויר, בגובה העיניים הפעם. עינה נעו אחרי צל שהוטל על הגג עקב ענן נמוך שחלף מעליהן. "סתם ככה מעופפים להם... ומעיזים עוד לגנוב מאיתנו את השמש... פעם נהגתי לחשוב ככה... אבל אז התחלתי לחשוב... אולי בעצם הם פשוט סתם אנוכיים." טאטסקי הטתה ראשה הצידה ומצמצה. "אולי בעצם העננים... אוהבים את השמש יותר מכולם." עייפה מלהיות מבולבלת, טאטסקי הרימה עיניה מעלה והרימה ידה לסוכך עליהן מפני אור השמש המסנוור. "זה גורם לך לרחם עליהם, את לא חושבת?" "הם אף פעם לא עשו כלום לזכות באהדה שלי, אני לא מרגישה צורך עז במיוחד לרחם עליהם." הצחוק המריר מעט של צ'יזורו גרם לה אי נוחות והיא התרכזה בשמיים בעקשנות מסויימת. "תחשבי על זה אבל... משוטטים להם, לבד... לא מסוגלים להגיע למקור האור היחיד בחיים שלהם... זה כמעט מתבקש שהם יחסמו אותו מכל האחרים... כאלה קיומים קטנוניים, בחיי..." "ואת עוד רוצה להשוות אותנו אליהם?" טאטסקי שאלה, לא בטוחה איך היא מרגישה בנוגע לכיוון המטאפורה הנוכחי. "למה לא? זו האמת. לכאורה נכון, בלי אור שמש כלום לא יכול לגדול מתחת... תותים לדוגמא." עיניה של טאטסקי התרחבו למשמה המשל הנבחר החדש. "תותים אוכלים שמש, ידעת? משהו איום ונורא. אין פלא אז שאם הם יכולים, הם יעשו כל שביכולתם לגנוב מהעננים את השמש." "לא... ניראה לי שהם יכולים לעשות משהו כזה." "ופה את טועה!" צ'יזורו אמרה בנימה תוכחנית ומתחה אצבע מאשימה לעבר טאטסקי, שנרתעה אחורה קלות. "אחרי הכל, אם השמש אומרת שהתותים הם הפרי האהוב עליה... מה יש לעננים להגיד? כלום!" היא סיימה בנימה מלאה מעצמה בעודה מושכת ידיה הריקות לצדדים. טאטסקי חזרה להביט בשער החצר הפנימית בדממה. "מצד שני אבל... אי אפשר גם בלעדי העננים הפתטיים האלה." צ'יזורו אמרה לפתע, נימת קולה כמו נוסטלגית וחמה. טאטסקי העיפה לעברה מבט מזווית עינה. "אחרי הכל, לא רק אור שמש חיוני לקיום משהו בעולם הזה. עדיין לא ענית לי על השאלה, טאטסקי." "מה קורה... כשעננים..." נפגשים, רצתה להגיד, אך לפני שהספיקה שפתיה היו תפוסות. לקח לה רגע להבין מה בדיוק קרה ואיך בדיוק צ'יזורו פתאום הייתה כל כך קרובה. לא כך, ממש לא כך דמיינה לעצמה אריסאווה טאטסקי את נשיקתה הראשונה. כאשר רגע לאחר מכן יכלה שוב לנשום כהלכה, גילתה שידיה של צ'יזורו כרוכות סביב מותניה, אצבעותיה אוחזות בחוזקה בבד חולצתה והראש עטוף הרעמה האדומה מונח כנגד כתפה.
בוהאהאהא D:< זוג - ... צ'יזורו\טאטסקי, דה XD איזכורים לצ'יזורו\אוריהימה, טאטסקי\אוריהימה, ואוריהימה\איצ'יגו דירוג גיל - אם... PG-13 להיות על הצד הבטוח. כותרת - "עננים" היא הרשתה לאנחה לחמוק מבין שפתיה. כמה עייפה היא הרגישה, הו, כמה עייפה! כאילו כל עול העולם הופל על כתפיה. כמה עייפה היא הרגישה... המורה שיחררה אותם לאחר עוד יום מפרך. חופש, היא חשבה, אך גופה עוד נע בכבדות כאשר זרקה את תיקה מעבר לכתפה בנוהג הנערי שאימצה לעצמה. היא לא שמה ליבה להמולה שפרצה סביבה, גם לא לשמה כאשר נקרא לעברה. "טאטסקי-צ'אן..." היא בחרה בדרך הארוכה לחצר בית הספר. מזדרונות, מדרגות, כיתות, היא אפילו הגיעה לגג יותר מפעם אחת בדרכה... החוצה? אף היא לא ידעה. החוצה... ממה? "מזג אוויר יפה יש היום..." היא כמעט קפצה כאשר בפעם ה... שלישית? ... פתחה את הדלת המובילה לגג בניין בית הספר. היא ציפתה למצוא את משטח הבטון המגודר ריק, כפי שמצאה אותו ביתר הפעמים בהן עברה את פתח הדלת. ציפתה לה הפתעה שעדיין לא החליטה אם מצאה נעימה או לא. "... את לא חושבת?" הונשו צ'יזורו שאלה בעודה נשענת באוויר כמעט, אצבעותיה לופתות את ריבועי המתכת שהיוו את גדר הביטחון. היא אפילו לא הסתכלה אחורה בכדי לראות מי הצטרף אליה. עיניה בהו בעצלנות בחצר תחתיה, שיערה מועף הנה והנה עם הרוח. טאטסקי בהתה בה למשך כדקה לפני שפנתה ללכת. "אם את חושבת שאני סתם אתן לך ללכת אחרי שהדאגת ככה את הימה היום..." היא נעצרה בעקבותיה. "את טועה מאוד." צ'יזורו סיימה והסבה את ראשה להביט בטאטסקי מעבר לכתפה. בעוד אווירת העצלתיים נשארה, היה למבטה מגע של איום, של ארס מסויים שפשוט מנע מטאטסקי מללכת ובכך להכריז על כניעה מסויימת כנגד מי שהנסיבות הכריחו שתהייה יריבתה הגדולה ביותר. תחת המבט הזה היא פנתה מהדלת והתקדמה לעבר אדומת השיער. בראותה זאת, חזרה צ'יזורו להביט מטה. "מזג אוויר יפה... וגם ראות טובה." הבעת פניה החתומה של טאטסקי שליוותה אותה מזה ימים כבר לא השתנתה, גם כאשר עיניה נחו על גבה של אוריהימה בעודה עושה את דרכה אל מחוץ לחצר בית הספר. שיערה בגוון הכתום העמוק שכה העיק עליה בעבר התנפנף סביבה בעודה מקפצת לצד נער שניראה כמו ענק לידה והיה חייב להביט מטה בעודו מדבר אליה. כל מילה שלו אבל כאילו גרמה לאוריהימה לקפץ גבוה יותר, ולמביט מבחוץ נידמה היה כאילו הצליחה להגיע פנים אל פנים איתו, חיוכה וגם – טאטסקי הבחינה עם מועקה מסויימת – חיוכו שלו, לא נחלשו אף לא לרגע. היא הכירה אותו. היא הכירה אותו לפני שאפילו הכירה אותה. הוא עזב אותה לפני שפגשה בה. והיא נטשה אותה אחרי שהכירה אותו. כך, לפחות, טאטסקי הרגישה. "הם ניראים טוב ביחד... הימה וקורוסאקי..." צ'יזורו הרשתה לעצמה לומר בקול מדוד וניטראלי, עיניה לא עוזבות לרגע את צמד בני הטיפש-עשרה עם צבעי השיער שבלטו בקהל התלמידים כמו ריוקה באמצע הסיירייטיי. טאטסקי לא אמרה דבר, רק הנידה קלות בראשה. "אה, אה... זה בטח נורא נחמד... להיות המישהו שהימה מרשה לעצמה להתנהג ככה כלפיו." היא הוסיפה ברגע ששניהם יצאו מהחצר ומטווח הראיה, והרשתה לעצמה לעזוב את הגדר. רגע לפני שנפלה אבל הספיקה להסתובב ונשענה על ריבועי המתכת, דוחפת את משקפיה במעלה אפה. לאחר כדקה הפנתה מבט שואל לעבר הנערה שלצידה, תוהה על משמעות חוסר התגובה המוחלט. "אם היית מישהו אחר... הייתי כמעט נעלבת." "אולי זאת הכוונה?" טאטסקי שאלה עם חוסר חשק מובהק למדי ועצמה את עיניה בתקווה שהמסר יובן והיא תועזב לנפשה. לרוע מזלה, צ'יזורו לא התכוונה לשנות מנהגים של תקופת חיים שלמה עבורה... ולהפסיק לנהוג כמו צ'יזורו. "לכן לא כל כך אכפת לי." היא החזירה בקלילות מסויימת, למרות שמשקפיה שברו את האור בדיוק בזווית המתאימה בכדי להסתיר את עיניה. "'כל כך'? זה אומר שאולי קצת כן?" הנערה שגדלה להיות השנייה בחוזקה ביפן שאלה בעניין מלגלג בעודה מטה את ראשה להביט בצ'יזורו עם גבה מורמת בספק. לנוכח תשומת הלב, צ'יזורו הפנתה מבטה לכיוון שער היציאה מהחצר. "הם ניראים... כמעט טוב מדי יחד... הימה וקורוסאקי..." צ'יזורו לחשה עם נימה של חרטה וכאב, עד כדי כך שאפילו גאוותה הקטנונית של טאטסקי בנוגע לנערה המסויימת הזאת לא הרשתה לה לא לסלוח על החלפת הנושא. היא הפנתה מבטה גם כן לאותו הכיוון. "כן..." "כמעט... יותר מדי טוב." "יש כזה דבר?" טאטסקי שאלה עם לגלוג מסויים. צ'יזורו בהתה בנעליה כאילו היו הדבר המעניין ביותר שפגשה בו. "אולי. אחרי הכל..." לנוכח ההפסקה והטון המסתורי, טאטסקי הפנתה מבטה אליה שוב, ומצאה את צ'יזורו בוהה בעננים ששטו מעליהן. "... זה לא מרגיש קצת בודד? לצפות בשניהם ככה מלמעלה. כמו שני עננים כמעט." "הוי הוי, זה לא מתאים לך להיות כזאת פואטית." טאטסקי אמרה עם חיוך עקום, אך כאילו שלא נשמעה בעוד הבעתה של צ'יזורו נצבעה ביותר ויותר עצב ובדידות. "נה, טאטסקי, מה קורה כששני עננים נפגשים?" "הא?" הייתה התגובה הטובה ביותר שטאטסקי יכלה לספק באותו הרגע. היא הופתעה בעצמה מתחושת ההקלה שחשה כאשר גיחוך עלה על שפתיה של צ'יזורו. זה לא החזיק, לצערה, ובמהרה הנערה אדומת השיער חזרה לבהות באוויר, בגובה העיניים הפעם. עינה נעו אחרי צל שהוטל על הגג עקב ענן נמוך שחלף מעליהן. "סתם ככה מעופפים להם... ומעיזים עוד לגנוב מאיתנו את השמש... פעם נהגתי לחשוב ככה... אבל אז התחלתי לחשוב... אולי בעצם הם פשוט סתם אנוכיים." טאטסקי הטתה ראשה הצידה ומצמצה. "אולי בעצם העננים... אוהבים את השמש יותר מכולם." עייפה מלהיות מבולבלת, טאטסקי הרימה עיניה מעלה והרימה ידה לסוכך עליהן מפני אור השמש המסנוור. "זה גורם לך לרחם עליהם, את לא חושבת?" "הם אף פעם לא עשו כלום לזכות באהדה שלי, אני לא מרגישה צורך עז במיוחד לרחם עליהם." הצחוק המריר מעט של צ'יזורו גרם לה אי נוחות והיא התרכזה בשמיים בעקשנות מסויימת. "תחשבי על זה אבל... משוטטים להם, לבד... לא מסוגלים להגיע למקור האור היחיד בחיים שלהם... זה כמעט מתבקש שהם יחסמו אותו מכל האחרים... כאלה קיומים קטנוניים, בחיי..." "ואת עוד רוצה להשוות אותנו אליהם?" טאטסקי שאלה, לא בטוחה איך היא מרגישה בנוגע לכיוון המטאפורה הנוכחי. "למה לא? זו האמת. לכאורה נכון, בלי אור שמש כלום לא יכול לגדול מתחת... תותים לדוגמא." עיניה של טאטסקי התרחבו למשמה המשל הנבחר החדש. "תותים אוכלים שמש, ידעת? משהו איום ונורא. אין פלא אז שאם הם יכולים, הם יעשו כל שביכולתם לגנוב מהעננים את השמש." "לא... ניראה לי שהם יכולים לעשות משהו כזה." "ופה את טועה!" צ'יזורו אמרה בנימה תוכחנית ומתחה אצבע מאשימה לעבר טאטסקי, שנרתעה אחורה קלות. "אחרי הכל, אם השמש אומרת שהתותים הם הפרי האהוב עליה... מה יש לעננים להגיד? כלום!" היא סיימה בנימה מלאה מעצמה בעודה מושכת ידיה הריקות לצדדים. טאטסקי חזרה להביט בשער החצר הפנימית בדממה. "מצד שני אבל... אי אפשר גם בלעדי העננים הפתטיים האלה." צ'יזורו אמרה לפתע, נימת קולה כמו נוסטלגית וחמה. טאטסקי העיפה לעברה מבט מזווית עינה. "אחרי הכל, לא רק אור שמש חיוני לקיום משהו בעולם הזה. עדיין לא ענית לי על השאלה, טאטסקי." "מה קורה... כשעננים..." נפגשים, רצתה להגיד, אך לפני שהספיקה שפתיה היו תפוסות. לקח לה רגע להבין מה בדיוק קרה ואיך בדיוק צ'יזורו פתאום הייתה כל כך קרובה. לא כך, ממש לא כך דמיינה לעצמה אריסאווה טאטסקי את נשיקתה הראשונה. כאשר רגע לאחר מכן יכלה שוב לנשום כהלכה, גילתה שידיה של צ'יזורו כרוכות סביב מותניה, אצבעותיה אוחזות בחוזקה בבד חולצתה והראש עטוף הרעמה האדומה מונח כנגד כתפה.
