ציניות וחברת אמת
טוב, אני לא יודעת אם הפורום הזה הוא המקום המתאים אבל לא יזיק לנסות.
בעקרון, כיום, אני נחשבת לבנאדם סגור ומופנם, המעגל החברתי שלי הצטמצם מכמות נכבדת של מכרים לכמות מאוד מינימלית.
זה לא מפריע לי כל כך אבל זה לא האישיו.
בשנים האחרונות, ובעיקר בתקופות היותר מוקדמות, בגיל 8 עד גיל 15, מצאתי את עצמי מתנתקת מהסביבה בצורה הדרגתית מכל מיני סיבות שכרגע אני לא מוצאת נכון לפרט.
הייתי פחות מעורבת מבחינה חברתית והייתי מרוצה מהשקט שנוצר, פתאום הרגשתי תחושת שלווה שמקיפה אותי ולא המוני אנשים.
בכל אופן, פתחתי לעצמי מנגנון הגנה של ציניות ובכל מקום שאליו אני הולכת אני פשוט עונה ומדברת בדרך הזו.
יש אנשים שאוהבים ומשתפים פעולה ויש אנשים שנפגעים...
יש מישהי מאוד חשובה בחיים האישיים שלי, חברה שאולי רק בחלומות הייתי פוגשת.
למרות המעגל המצומצם והאיכותי סביבי, אין לי באמת במי להיאחז. היא פשוט מבינה אותי בצורה אבסולוטית, יש לה יכולת הזדהות מיוחדת במינה.
העניין הוא שהתרגלתי להמעיט במילים, לענות בציניות, לא להרחיב את הדיבור יותר מדי על כל מיני נושאים...
זה הופך הרבה שיחות למשעממות ובלי תוכן ומבחינתה זה לא כל כך נחמד. היא לא אוהבת את זה.
היא מחפשת משהו קצת יותר חי, כי היא לא כזאת. היא אוהבת לדבר ולהיות פעילה ולא לקבל תשובה של חצי משפט או ציניות שלא נגמרת.
לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להתנתק מהדרך הזו כי זו התנהגות שמלווה אותי כבר כמה שנים טובות.
שוב, בגלל מנגנון שפותח בעבר והוא לא כל כך מהר רוצה לעזוב.
אז יש ניסיונות פה ושם ולפעמים זה גם ממש מצליח אבל בגדול חלק מהשיחות מסתיימות ובויכוחים, בכעס או בהצטערות שלי שחוזרת על עצמה.
וכל פעם אני מנסה להסביר מה מניע אותי לענות לה ולדבר בצורה כזאת. לפעמים אני חוזרת על עצמי ולפעמים אני מוסיפה לה פיסת מידע חדשה.
עצוב לי לדעת שאני מתנהגת אליה ככה, ושלעולם אני לא אוכל לזכות בה כחברת אמת שתלווה אותי כי ברור לי שבשלב מסוים היא פשוט תחתוך אותי. הרי כמה היא יכולה לסבול.
היא נלחמת עלי כמו לביאה ולא מוותרת, ותמיד מנסה לעזור ולהיות כאן בשבילי. אבל אני? אני רק 'יורקת' לה בפנים ולא יכולה להסביר לה אף פעם שאני אוהבת אותה אהבה אמיתית, שאולי אני ככה כי אני כל כך אוהבת אותה?
טוב, אני לא יודעת אם הפורום הזה הוא המקום המתאים אבל לא יזיק לנסות.
בעקרון, כיום, אני נחשבת לבנאדם סגור ומופנם, המעגל החברתי שלי הצטמצם מכמות נכבדת של מכרים לכמות מאוד מינימלית.
זה לא מפריע לי כל כך אבל זה לא האישיו.
בשנים האחרונות, ובעיקר בתקופות היותר מוקדמות, בגיל 8 עד גיל 15, מצאתי את עצמי מתנתקת מהסביבה בצורה הדרגתית מכל מיני סיבות שכרגע אני לא מוצאת נכון לפרט.
הייתי פחות מעורבת מבחינה חברתית והייתי מרוצה מהשקט שנוצר, פתאום הרגשתי תחושת שלווה שמקיפה אותי ולא המוני אנשים.
בכל אופן, פתחתי לעצמי מנגנון הגנה של ציניות ובכל מקום שאליו אני הולכת אני פשוט עונה ומדברת בדרך הזו.
יש אנשים שאוהבים ומשתפים פעולה ויש אנשים שנפגעים...
יש מישהי מאוד חשובה בחיים האישיים שלי, חברה שאולי רק בחלומות הייתי פוגשת.
למרות המעגל המצומצם והאיכותי סביבי, אין לי באמת במי להיאחז. היא פשוט מבינה אותי בצורה אבסולוטית, יש לה יכולת הזדהות מיוחדת במינה.
העניין הוא שהתרגלתי להמעיט במילים, לענות בציניות, לא להרחיב את הדיבור יותר מדי על כל מיני נושאים...
זה הופך הרבה שיחות למשעממות ובלי תוכן ומבחינתה זה לא כל כך נחמד. היא לא אוהבת את זה.
היא מחפשת משהו קצת יותר חי, כי היא לא כזאת. היא אוהבת לדבר ולהיות פעילה ולא לקבל תשובה של חצי משפט או ציניות שלא נגמרת.
לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להתנתק מהדרך הזו כי זו התנהגות שמלווה אותי כבר כמה שנים טובות.
שוב, בגלל מנגנון שפותח בעבר והוא לא כל כך מהר רוצה לעזוב.
אז יש ניסיונות פה ושם ולפעמים זה גם ממש מצליח אבל בגדול חלק מהשיחות מסתיימות ובויכוחים, בכעס או בהצטערות שלי שחוזרת על עצמה.
וכל פעם אני מנסה להסביר מה מניע אותי לענות לה ולדבר בצורה כזאת. לפעמים אני חוזרת על עצמי ולפעמים אני מוסיפה לה פיסת מידע חדשה.
עצוב לי לדעת שאני מתנהגת אליה ככה, ושלעולם אני לא אוכל לזכות בה כחברת אמת שתלווה אותי כי ברור לי שבשלב מסוים היא פשוט תחתוך אותי. הרי כמה היא יכולה לסבול.
היא נלחמת עלי כמו לביאה ולא מוותרת, ותמיד מנסה לעזור ולהיות כאן בשבילי. אבל אני? אני רק 'יורקת' לה בפנים ולא יכולה להסביר לה אף פעם שאני אוהבת אותה אהבה אמיתית, שאולי אני ככה כי אני כל כך אוהבת אותה?
