על ציניות, משפט וערכים
שלום אנדרי, מקור המילה "ציניקן" ביוונית ופירושה: "כמו כלב". המילה הזאת שימשה להצבעה על דיוגנס (וחבורתו), שבז למנעמי החיים. דיוגנס לעג לאלה המכלים את ימיהם בהשגה ובצבירה של רכוש וכן לזיהוי שבין תחושת חשיבות לבין מעמד חברתי. ציניות היא מבע שלועג לאמונות ולדעות שנתפסות ע"י הזולת כבסיסיות וכמובנות מאליהן. על פי רוב הציניקן בז לאמונות אינטואיטיביות בדבר "שכר ועונש" (למשל 'צדיק וטוב לו'), לנורמות המבוססות על מוסר אישי, למי שמאמין שכללים וערונות באמת חלים על העולם ושנכון לפעול לפיהם וכיו"ב. ציניות יכולה להועיל מאוד למשפטנים בהקשר שבו קיימת תחושה חריפה של צדקנות ושל היתממות: הנה דוגמה לשימוש (שיכול להיות יעיל) בציניות: כאשר מצופה, נניח, ממפקד זוטר להתפטר בגלל מחדל של מה בכך, יכול עורך דינו הציני להפנות את תשומת הלב לכך שנורמת ההתפטרות חלה רק על דרגים זוטרים ולכן היא נורמה כוזבת... מצד שני ציניות עלולה להוות חרב פיפיות: כי נניח שעורך הדין מבקש להציג נורמה חברתית מסויימת כחסרת שחר, אך הציבור (והשופטים) דווקא מעוניינים מאוד לשוב ולשמר אותה, לשוב ולכונן אותה. או אז יכולה הגישה הצינית לפגוע מאוד בקו המשפטי של הסניגוריה.