ולהלן התשובה
על פי הדברים המופיעים בספרו של דייויד פארקר, Random Precision: מלקולם ג'ונס, כזכור, היה המפיק הראשון של The Madcap Laughs. בשלב מאוחר של ההקלטות הוא הוחלף ע"י EMI בגילמור (שהביא את ווטרס). נסיבות ההחלפה שנויות במחלוקת ואני קראתי לפחות שלוש גרסאות סותרות לסיפור: זו של ג'ונס, זו של גילמור וזו של פיטר ג'נר. ניחא. בשנות השמונים התחיל ג'ונס במסע-צלב לשכנע את EMI להוציא לאור הקלטות נדירות של בארט, באופן רשמי. הוא התכתב עם EMI במשך כמה שנים, ולאחר שהצטרפו גורמים נוספים ללחץ, הסכימה בסוף חברת התקליטים להצעתו. בשנת 1987 ג'ונס נכנס לאולפנים, ושם עשה מיקסים חדשים לכמה מההקלטות הנדירות של סיד, ביניהן Vegetable Man ו-Scream Thy Last Scream. יש לציין, שמדובר בעצם בהקלטות של הפלויד, לא של סיד כסולן. הפלויד מעולם לא הסכימו להוצאתם של שני השירים באופן רשמי, וסיבותם עמהם. אבל ג'ונס חלה זמן קצר לאחר מכן, ונפטר. את העבודה השלימו מפיקים אחרים, וכך יצא האלבום Opel - ללא שני השירים האמורים. ואם אני כבר כאן: עוד לא גמרתי לקרוא את ספרו המרתק של פארקר, אבל דבר אחד כבר בולט לעיין: במקומות רבים בהם הוא כותב ש"ההקלטות אינן מצויות עוד בידי EMI" הוא מציין גם ש"יתכן וההקלטות מצויות בארכיונים הפרטיים של הפלויד". דהיינו, לחברי הפלויד - והחשד שלי נופל בעיקר על גילמור ומייסון, מכמה סיבות - ישנן מתחת למרצפות כספות, בהן אוצר בלום של הקלטות של הפלויד ושל סיד כסולן, שאף אחד לא ראה ולא שמע, ויתכן שעצם קיומן לא ידוע בכלל!