שלומית אשר
New member
ציפורניים
היא התיישבה בחשש בכסא הורוד. דווקא יותר נוח, ממה שהוא נראה, היא חשבה בהקלה. את התיק הגדול הניחה לידה על הרצפה, רושמת לעצמה תזכורת בראש לקחת אותו בסיום הטיפול, וסידרה את החצאית ככה שסתירו את הרגליים עם הכפכפים. היא הפשילה את שרוולי החולצה הכחולה שלבשה עד המרפקים, כדי שלא יתלכלכו או ירטבו, ואת כפות הידיים הניחה לאט ובזהירות על הכריות הקטנות שעל השולחן ממולה. הידיים היו נקיות. לפחות בזה היתה בטוחה. 5 דקות שפשפה אותן במרץ בבית, עם סבון ריחני. נקיות, אבל פשוטות. מקומטות, ריקות. בלי טבעות. בלי לק. ציפורניים ישרות, רגילות. אבל בדיוק בשביל זה היא כאן, לא? האמת היא, שהיא עדיין לא הבינה כל כך למה היא כאן. קיבלה מתנה ליום ההולדת מהבת הקטנה ומהחתן. שובר למכון יופי. מצאו איזה מתנה לתת. נו, באמת. היא יכלה לבחור בין מניקור, פדיקור, שהסבירו לה שזה אותו דבר כמו מניקור,רק לרגליים, או בטיפול פנים. והיא, שרק הזדעזעה מהרעיון שמישהוא ימרח לה על הפרצוף קרם, או יגע לה בכף הרגל, נאלצה לבחור בציפורניים. "אז מה יקרה אם תתפנקי קצת, אמא", הם אמרו, "גם לך מגיע קצת כייף". אז היא הלכה. כאילו היתה לה ברירה. ועכשיו, שהיא עם אצבעות פרושות קדימה, והבחורה הזו מולה, משייפת לה את הציפורן, היא דווקא מבינה שזה לא כל כך נורא. זה אפילו קצת נחמד. הרי היא, תמיד עשתה הכול בידיים. שהם רק הגיעו לארץ, ושמו אותם בקיבוץ לעבוד, היו היידים שלה אדומות כל הבוקר, מהקילוף תפוח אדמה במטבח או מהשטיפת כלים אחרי ארוחת הצהריים המשותפת. בתורנות במשק , היו נכנסים לה כל הזמן קוצים בין האצבעות כשהיתה קוטפת את הירקות, וברפת ,האצבעות היו מלבינות מהמאמץ, לסחוט את הפרות. היום זה כבר לא ככה, סיפרו לה. היום כבר יש מכונות לחליבה. אבל אז? מי שמע על מכונות. הכול הם עשו בעצמם. גם בבית שלה. בחיים לא היתה לה עוזרת. גם לא תהיה. היא היחידה ששוטפת, מכבסת, מבשלת, מגהצת. הכול לבד. ב10 אצבעות שלה ולא יותר. היא יודעת בדיוק כמה מלח בעלה אוהב במרק, או איך לתלות את המכנסיים על החבל, בצורה שלא ישארו קמטים. היא הביטה למטה אל הידיים האלו שלחצו, כלכך חזק את הברזלים במיטת הבית חולים, כשילדה את שלושת ילדיה, או שהיו כלכך מסריחות, כשהייתה מנקה את כלי הכסף בבית אחת ל3 חודשים. הידיים האלו, שתמיד היו מתקמטות מהר, כשכיבסה את הדברים העדינים ביד, החלו להשתנות עכשיו מול עיניה. הבחורה ממול, עשתה לה ציפורניים עגולות, מסודרות, עם לק בצבע שמנת. "עדין" היא אמרה, כשביקשו ממנה לבחור. פתאום היא נראתה לעצמה יפה. עם אצבעות מטופחות. היה שווה לבוא, היא החליטה. היא התרוממה, אמרה תודה ושלום, וצעדה לעבר הכניסה. כשהדלת כבר כמעט נסגרה, היא נזכרה ששכחה את התיק ליד הכסא. היא החזיקה את הדלת, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. 2 ציפורניים עגולות, יפות ,בצבע שמנת, נתפסו בידית ונשברו. היא הסתכלה על היד, חייכה בעייפות, וחשבה, באמת, מי צריך את השטויות האלו. גם ככה אני צריכה עכשיו למלא פלפלים לארוחת צהרים. כאילו הייתי יכולה לעשות את זה עם ציפורניים.
היא התיישבה בחשש בכסא הורוד. דווקא יותר נוח, ממה שהוא נראה, היא חשבה בהקלה. את התיק הגדול הניחה לידה על הרצפה, רושמת לעצמה תזכורת בראש לקחת אותו בסיום הטיפול, וסידרה את החצאית ככה שסתירו את הרגליים עם הכפכפים. היא הפשילה את שרוולי החולצה הכחולה שלבשה עד המרפקים, כדי שלא יתלכלכו או ירטבו, ואת כפות הידיים הניחה לאט ובזהירות על הכריות הקטנות שעל השולחן ממולה. הידיים היו נקיות. לפחות בזה היתה בטוחה. 5 דקות שפשפה אותן במרץ בבית, עם סבון ריחני. נקיות, אבל פשוטות. מקומטות, ריקות. בלי טבעות. בלי לק. ציפורניים ישרות, רגילות. אבל בדיוק בשביל זה היא כאן, לא? האמת היא, שהיא עדיין לא הבינה כל כך למה היא כאן. קיבלה מתנה ליום ההולדת מהבת הקטנה ומהחתן. שובר למכון יופי. מצאו איזה מתנה לתת. נו, באמת. היא יכלה לבחור בין מניקור, פדיקור, שהסבירו לה שזה אותו דבר כמו מניקור,רק לרגליים, או בטיפול פנים. והיא, שרק הזדעזעה מהרעיון שמישהוא ימרח לה על הפרצוף קרם, או יגע לה בכף הרגל, נאלצה לבחור בציפורניים. "אז מה יקרה אם תתפנקי קצת, אמא", הם אמרו, "גם לך מגיע קצת כייף". אז היא הלכה. כאילו היתה לה ברירה. ועכשיו, שהיא עם אצבעות פרושות קדימה, והבחורה הזו מולה, משייפת לה את הציפורן, היא דווקא מבינה שזה לא כל כך נורא. זה אפילו קצת נחמד. הרי היא, תמיד עשתה הכול בידיים. שהם רק הגיעו לארץ, ושמו אותם בקיבוץ לעבוד, היו היידים שלה אדומות כל הבוקר, מהקילוף תפוח אדמה במטבח או מהשטיפת כלים אחרי ארוחת הצהריים המשותפת. בתורנות במשק , היו נכנסים לה כל הזמן קוצים בין האצבעות כשהיתה קוטפת את הירקות, וברפת ,האצבעות היו מלבינות מהמאמץ, לסחוט את הפרות. היום זה כבר לא ככה, סיפרו לה. היום כבר יש מכונות לחליבה. אבל אז? מי שמע על מכונות. הכול הם עשו בעצמם. גם בבית שלה. בחיים לא היתה לה עוזרת. גם לא תהיה. היא היחידה ששוטפת, מכבסת, מבשלת, מגהצת. הכול לבד. ב10 אצבעות שלה ולא יותר. היא יודעת בדיוק כמה מלח בעלה אוהב במרק, או איך לתלות את המכנסיים על החבל, בצורה שלא ישארו קמטים. היא הביטה למטה אל הידיים האלו שלחצו, כלכך חזק את הברזלים במיטת הבית חולים, כשילדה את שלושת ילדיה, או שהיו כלכך מסריחות, כשהייתה מנקה את כלי הכסף בבית אחת ל3 חודשים. הידיים האלו, שתמיד היו מתקמטות מהר, כשכיבסה את הדברים העדינים ביד, החלו להשתנות עכשיו מול עיניה. הבחורה ממול, עשתה לה ציפורניים עגולות, מסודרות, עם לק בצבע שמנת. "עדין" היא אמרה, כשביקשו ממנה לבחור. פתאום היא נראתה לעצמה יפה. עם אצבעות מטופחות. היה שווה לבוא, היא החליטה. היא התרוממה, אמרה תודה ושלום, וצעדה לעבר הכניסה. כשהדלת כבר כמעט נסגרה, היא נזכרה ששכחה את התיק ליד הכסא. היא החזיקה את הדלת, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. 2 ציפורניים עגולות, יפות ,בצבע שמנת, נתפסו בידית ונשברו. היא הסתכלה על היד, חייכה בעייפות, וחשבה, באמת, מי צריך את השטויות האלו. גם ככה אני צריכה עכשיו למלא פלפלים לארוחת צהרים. כאילו הייתי יכולה לעשות את זה עם ציפורניים.