ציפור {ט'}
כתבתי את זה מתוך מונה שהסתכלתי בה... תמיד כששאלו אותי מה אני אהיה כשאני גדולה, עניתי שאני אהיה ציפור. בהתחלה הם קצת צחקו וחשבו שזה הומור ילדות. כשקצת גדלתי, והפכתי לנערה מתבגרת התחיל להפריע להם שאני כל הזמן סגורה, שאני לא עושה דברים. הם אמרו שאני צריכה להתחיל לדאוג לעתיד שלי, ולסלול לי דרך. הם שאלו אם אין לי שאיפות. אמרתי שיש לי. שאני רוצה להיות ציפור. הם תמיד הסתכלו עלי במבט מוזר, לא הבנתי למה. תמיד הרגשתי ציפור, אבל הכנפיים שלי היו קשורות. הרגשתי ציפור עם נפש חופשייה בתוך כלוב. תמיד פחדתי מהכל. לא היה לי את האומץ לנסות דברים, כל דבר היווה בשבילי סיכון. אז נשארתי הרבה בבית וכל הזמן רק ציירתי. נורא אהבתי לצייר, הייתי מציירת גם על הידיים, ולפעמים היה יורד לי קצת דם - אהבתי את הדם. אהבתי לצפות בו מתגבר לאט לאט ומתחיל לטפטף, להכתים את הריצפה בטיפות קטנות, אדומות ויפות. הוא גרם ליד שלי להרגיש רפוייה, מרוחקת כזאת, אהבתי את זה. זה הביא לי סיפוק, הוא היה חם. היה טוב להרגיש שיש בי משהו חם, במיוחד כשהיה לי קר כל כך. קפאתי מבפנים. אבל הכי הרבה, ציירתי עננים. ותליתי אותם בחדר שלי. תמיד רציתי לגעת בעננים. יכולתי לשבת שעות מול החלון ולצפות בעננים עד שירד הלילה והם כבר נעלמו, הייתי מדמיינת את עצמי משחררת את הכנפיים הקשורות שלי ועפה לתוכם. אהבתי אותם במיוחד בשקיעה של סביבות החודש מרץ. כשהם לא יודעים אם זה חורף או קיץ. אז יש הרבה עננים ויש גם שמש, ובשקיעה זה הדבר הכי יפה בעולם. השמש והעננים רבים, כל אחד מהם רוצה להשתלט על השמיים והצבעים שלהם משתנים. העננים נעשים כתומים, אולי זה הדם שלהם. המלחמה שלהם זה פשוט דבר מדהים. אבל תמיד לבסוף בא החושך ומכסה את שניהם, מעלים את השמש וגם את העננים. אני לא אוהבת את החושך, אני שונאת שהוא לוקח לי את העננים. יום אחד כעסו עלי מאוד, אמרו שאני חייבת לצאת קצת מהחדר, שאני צריכה להכיר אנשים חדשים, ללמוד, לשחק, שאני צריכה להתחיל לחשוב על העתיד שלי. הם אמרו שאני כבר גדולה. והם אפילו נעלו לי את החלון. נורא כעסתי, והתחיל לרדת גשם מתוכי, הרגשתי כמו ענן בחורף. באותו הרגע התחלתי לצייר על הידיים, ניסיתי לקרוע את הקשר שעל הכנפיים שלי וירד לי הרבה דם. הרגשתי רע, שכולם נגדי. לא ידעתי מה הם רוצים ממני, לא הבנתי מה לא בסדר בי. כל כך רציתי שהם יבינו אותי. בסך הכל עשיתי מה שהם בקשו ממני, הם ביקשו שאתכנן את העתיד שלי. הם אמרו שאני כבר גדולה. ואולי הם צודקים. אולי באמת הגיע הזמן לשחרר את הכנפיים, ולהיות ציפור סופסוף. החלטתי לא לאכזב אותם ויצאתי החוצה, כמו שהם ביקשו. עכשיו אני כבר גדולה. העננים היו פשוט מדהימים, היו המון מהם ובכל מיני גדלים. יכלתי לראות אותם מחייכים לי ושמחים שגדלתי סופסוף, הם רצו לחבק אותי. עצמתי את עיניי והתחלתי לרוץ על המזח. הושטתי את ידיי לצדדים ונשמתי נשימה אחרונה ועמוקה. הרגשתי איך האוויר הקריר עובר בכל חלק בגוף שלי, היה לו ריח מרענן של אוויר נקי. של התחלה חדשה. התחלתי להניף את שתי ידיי, את הכנפיים שלי. הרגשתי חופשייה סופסוף, לא הייתי קשורה עוד, יכולתי לחיות, יכולתי לראות, לחוות. להיות מי שאני סופסוף. הגעתי לקצה והרמתי את רגלי, נתתי תנופה והרגשתי איך גופי עף מעלה מעלה בעזרת הכנפיים שלי, הרגשתי איך בעוד רגע אני נוגעת בעננים, הייתי חופשייה. אבל פתאום הרגשתי את עצמי נופלת, לתוך מקום בלי אוויר, הרגשתי כבולה שוב. ולא הצלחתי לנשום יותר, בכל רגע שניסיתי לפתוח את פי לנשום נכנסו לתוכו מים ונחנקתי. נאבקתי וניסיתי לעוף אבל משהו משך אותי למטה ולמטה, היה לי קר מאוד. והתחלתי להרגיש מטושטשת, ניסיתי לפקוח את העיניים אבל הן שרפו לי. לא הצלחתי לראות את העננים יותר. אולי הכאב הזה היה רגע מעבר, כמו בלידה. כאב לקראת חיים חדשים. רגע מעבר שבצידו השני נעשיתי חופשייה סופסוף, רגע לפני שמצאתי את עצמי יושבת על ענן כשלשתי צידי גופי כנפיים של ציפור, ואני יכולה לעוף איתן לכל מקום. אני חופשייה עכשיו. הבטחתי להם שאני אדאג לעתיד שלי, אני גדולה עכשיו.
כתבתי את זה מתוך מונה שהסתכלתי בה... תמיד כששאלו אותי מה אני אהיה כשאני גדולה, עניתי שאני אהיה ציפור. בהתחלה הם קצת צחקו וחשבו שזה הומור ילדות. כשקצת גדלתי, והפכתי לנערה מתבגרת התחיל להפריע להם שאני כל הזמן סגורה, שאני לא עושה דברים. הם אמרו שאני צריכה להתחיל לדאוג לעתיד שלי, ולסלול לי דרך. הם שאלו אם אין לי שאיפות. אמרתי שיש לי. שאני רוצה להיות ציפור. הם תמיד הסתכלו עלי במבט מוזר, לא הבנתי למה. תמיד הרגשתי ציפור, אבל הכנפיים שלי היו קשורות. הרגשתי ציפור עם נפש חופשייה בתוך כלוב. תמיד פחדתי מהכל. לא היה לי את האומץ לנסות דברים, כל דבר היווה בשבילי סיכון. אז נשארתי הרבה בבית וכל הזמן רק ציירתי. נורא אהבתי לצייר, הייתי מציירת גם על הידיים, ולפעמים היה יורד לי קצת דם - אהבתי את הדם. אהבתי לצפות בו מתגבר לאט לאט ומתחיל לטפטף, להכתים את הריצפה בטיפות קטנות, אדומות ויפות. הוא גרם ליד שלי להרגיש רפוייה, מרוחקת כזאת, אהבתי את זה. זה הביא לי סיפוק, הוא היה חם. היה טוב להרגיש שיש בי משהו חם, במיוחד כשהיה לי קר כל כך. קפאתי מבפנים. אבל הכי הרבה, ציירתי עננים. ותליתי אותם בחדר שלי. תמיד רציתי לגעת בעננים. יכולתי לשבת שעות מול החלון ולצפות בעננים עד שירד הלילה והם כבר נעלמו, הייתי מדמיינת את עצמי משחררת את הכנפיים הקשורות שלי ועפה לתוכם. אהבתי אותם במיוחד בשקיעה של סביבות החודש מרץ. כשהם לא יודעים אם זה חורף או קיץ. אז יש הרבה עננים ויש גם שמש, ובשקיעה זה הדבר הכי יפה בעולם. השמש והעננים רבים, כל אחד מהם רוצה להשתלט על השמיים והצבעים שלהם משתנים. העננים נעשים כתומים, אולי זה הדם שלהם. המלחמה שלהם זה פשוט דבר מדהים. אבל תמיד לבסוף בא החושך ומכסה את שניהם, מעלים את השמש וגם את העננים. אני לא אוהבת את החושך, אני שונאת שהוא לוקח לי את העננים. יום אחד כעסו עלי מאוד, אמרו שאני חייבת לצאת קצת מהחדר, שאני צריכה להכיר אנשים חדשים, ללמוד, לשחק, שאני צריכה להתחיל לחשוב על העתיד שלי. הם אמרו שאני כבר גדולה. והם אפילו נעלו לי את החלון. נורא כעסתי, והתחיל לרדת גשם מתוכי, הרגשתי כמו ענן בחורף. באותו הרגע התחלתי לצייר על הידיים, ניסיתי לקרוע את הקשר שעל הכנפיים שלי וירד לי הרבה דם. הרגשתי רע, שכולם נגדי. לא ידעתי מה הם רוצים ממני, לא הבנתי מה לא בסדר בי. כל כך רציתי שהם יבינו אותי. בסך הכל עשיתי מה שהם בקשו ממני, הם ביקשו שאתכנן את העתיד שלי. הם אמרו שאני כבר גדולה. ואולי הם צודקים. אולי באמת הגיע הזמן לשחרר את הכנפיים, ולהיות ציפור סופסוף. החלטתי לא לאכזב אותם ויצאתי החוצה, כמו שהם ביקשו. עכשיו אני כבר גדולה. העננים היו פשוט מדהימים, היו המון מהם ובכל מיני גדלים. יכלתי לראות אותם מחייכים לי ושמחים שגדלתי סופסוף, הם רצו לחבק אותי. עצמתי את עיניי והתחלתי לרוץ על המזח. הושטתי את ידיי לצדדים ונשמתי נשימה אחרונה ועמוקה. הרגשתי איך האוויר הקריר עובר בכל חלק בגוף שלי, היה לו ריח מרענן של אוויר נקי. של התחלה חדשה. התחלתי להניף את שתי ידיי, את הכנפיים שלי. הרגשתי חופשייה סופסוף, לא הייתי קשורה עוד, יכולתי לחיות, יכולתי לראות, לחוות. להיות מי שאני סופסוף. הגעתי לקצה והרמתי את רגלי, נתתי תנופה והרגשתי איך גופי עף מעלה מעלה בעזרת הכנפיים שלי, הרגשתי איך בעוד רגע אני נוגעת בעננים, הייתי חופשייה. אבל פתאום הרגשתי את עצמי נופלת, לתוך מקום בלי אוויר, הרגשתי כבולה שוב. ולא הצלחתי לנשום יותר, בכל רגע שניסיתי לפתוח את פי לנשום נכנסו לתוכו מים ונחנקתי. נאבקתי וניסיתי לעוף אבל משהו משך אותי למטה ולמטה, היה לי קר מאוד. והתחלתי להרגיש מטושטשת, ניסיתי לפקוח את העיניים אבל הן שרפו לי. לא הצלחתי לראות את העננים יותר. אולי הכאב הזה היה רגע מעבר, כמו בלידה. כאב לקראת חיים חדשים. רגע מעבר שבצידו השני נעשיתי חופשייה סופסוף, רגע לפני שמצאתי את עצמי יושבת על ענן כשלשתי צידי גופי כנפיים של ציפור, ואני יכולה לעוף איתן לכל מקום. אני חופשייה עכשיו. הבטחתי להם שאני אדאג לעתיד שלי, אני גדולה עכשיו.
