פוליטיקה
בפוליטיקה, מאז ומתמיד, הפוליטיקאים מסתכלים על העולם דרך פריזמה יחודית המתמצתב " האם זה עוזר\מקדם אותי או לא" אם זה לא עוזר\מקדם (לדעתם) אזי הם לא יגידו כלום גם אם ילחצו עליהם. כל אחד מהפוליטיקאים (בעיקר הותיקים יותר) מראה את הצד השיווקי שלו, את המישבצת ששם הוא ויועציו קיטלגו. אין מה לבוא אליהם בטענות מכיוון שיש להם (לפחות חיצונית) עור עבה, וכל עוד זה לא מתאים להם, הם יגידו שום דבר ,מה שמתנגש עם הרצון שלהם להיות תמיד בתודעת הציבור, אי תודעה = אי בחירה (בגדול) על מנת להוציא מהם משהוא (אמירה, מעשה או שלילה של משהוא) צריך ל"הסביר" להם שמה שאתם רוצים הוא למעשה לטובתם, ומה שאתם רוצים, למעשה מקדם אותם אישית. מעט מאוד פוליטיקאים יודעים להתעלות מעל האינטרס האישי ולהגיד את דעתם (גם אם דעה זו לא מוצאת חן בעיננו), אלו בדרך כלל פוליטיקאים שבטוחים במעמדם (סער לדוגמה). הפוליטיקה מסוף שנות השמונים נהפכה לפוליטיקה של יועצי תדמית, משווקים, ואנשי מכירות. אלו אנשים שבאו בימקום האידיאולוגים שנישארו מקובעים ללא יכולת אישית לזוז מדעתם למרות שהעולם התקדם קדימה (יצא לי סלוגן טוב, "העולם היתקדם קדימה") כן תומך בקדימה בשל מצעה ולא בשל אנשיה (הירשנזון ודומיו) ובשל גישתי האנטי "ביבי" (היהפוך נמר חברבורותיו"). בנוגע למפלגת העבודה, למרות שאני, כעומד מהצד, לא נעים לי מה שברק עושה שם, אין לו ברירה, בכל כיוון אחר המפלגה היתה מתרסקת יותר (דעה אישית סוביקטיבית) ברק, לדעתי, בונה על זה שהממשלה, והעבודה בתוכה, תשרוד לפחות עד 2011/2012 כך שיש לו זמן לשקם אותה, ולא משנה עם השיקום הינו מוצא חן בעניי או לו, לפחות הוא עושה משהו אקטיבי. אני מודה לכל אלה שנישארו עד הסוף, אפילו שניסחפתי מעט
