סיפור הלידה שלי (חודשיים אחרי..)
בהריון הראשון שלי יצא לי לחכות מחוץ לחדר הלידה של חברה טובה שלי ושמעתי אותה צורחת מכאב בשלב הלחיצות כל-כך נבהלתי שהתחלתי לקרוא המון על לידות וככה גם הגעתי לפורום הזה ומםה לספר לידה פעילה.
כל ההריון תכננתי ללדת טבעי. ידעתי שאני חזקה ויודעת להתמודד עם כאב וממש התרגשתי לקראת הלידה.
אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד - שבוע 41, מיעוט מי שפיר, הוחלט על זירוז. המיילדת המליצה על אפידורל. סירבתי.
7 שעות סבלתי צירים נוראיים שאין ביניהם כמעט הפסקות עד שנשברתי ולקחתי אפידורל. אבל כנראה שלקחתי אותו קצת מאוחר מדי כי השעה האחרונה של הצירים הייתה כל-כך כואבת שממש השאירה בי טראומה ופחד מכאב.
כשהגעתי לפתיחה מלאה התינוקת לא רצתה לצאת והייתי צריכה ללחוץ אותה החוצה במשך יותר משעתיים כשאני ממש קורעת את עצמי. כשהיא סוף סוף נולדה הדבר הראשון שביקשתי היה משככי כאבים וכמה שיותר....
יצאתי מהלידה עם חתך רציני, המון תפרים, החלמה ארוכה ובעיקר טראומה....
אחרי 5 חודשים נכנסתי שוב להריון וגם הפעם היה לי ברור שאני אנסה ללדת בלי אפידורל אבל הפחד היה גדול הפעם. כל הביטחון שלי בעצמי אבד ופחדתי שאני לא אוכל להתמודד עם הכאב.
במשך כל החודש התשיעי היו לי צירים שבאו והלכו ותהיתי האם כשהלידה תתחיל אני אדע לזהות אותה אחרי שהלידה הקודמת התחילה עם זירוז.
שבוע 40+1, ישבתי בערב בבית עם בעלי וכרגיל התחילו לי צירים כל עשר דקות. לא ייחסתי להם חשיבות ותיארתי לעצמי ששוב הם ייעלמו ברגע שאני אלך לישון.
ב6 בבוקר התעוררתי מציר דיי כואב שהכריח אותי לקום מהמיטה. אחרי כמה דקות שוב ציר כואב שרמז לי שאולי אולי הפעם זה זה. הערתי את בעלי והתלבטנו במשך כעשרים דקות אם כדאי להתארגן או לא. אנחנו גרים ברחובות ורציתי ללדת באיכילוב אז קיווינו להגיע לשם לפני שיתחילו הפקקים.
אחרי התלבטויות ועוד כמה צירים כואבים החלטתי להעיר את הקטנה, לקחת אותה לאמא שלי שגרה בת"א ולראות מה קורה בדרך....אם הצירים יתחזקו- נלך לבי"ח. אם הם ייעלמו - נלך לספארי...
עד שהתארגנו השעה היתה כבר 8, אני מתזמנת צירים כל 7 דקות. הם ממש כואבים, בעיקר בנסיעה באוטו (ובעיקר בפקקים האינסופיים שכמובן לא הצלחנו להתחמק מהם...) אבל אני נושמת ועוצמת את העיניים ומתמודדת איתם דיי בקלות.
מגיעים לאיכילוב, אמא שלי לוקחת את הקטנה ואני לא רוצה להיכנס למיון עדיין. יש לי הרגשה ששוב אני מדמיינת שזו לידה ושישלחו אותי הביתה...אנחנו הולכים להסתובב בקניון, שותים קפה ברולדין, עוצרים בצומת ספרים...הצירים כואבים ואני קצת מתפדחת לעשות תנועות עם האגן ליד כל האנשים אבל אין לי הרבה ברירה...
נכנסים למיון, אני רועדת בזמן המוניטור, יש לי הרגשה שיצחקו עליי ושיגידו לי ללכת הביתה. המיילדת מציינת שאני ממש לא נראית בלידה. כולי במצב רוח טוב ושלווה. להפתעתה יש לי פתיחה של 3. אנחנו ממתינים לרופאה שתקבע את גורלי. בינתיים אנחנו יושבים ומדברים וכל פעם שמגיע ציר אני מתהלכת קצת בחדר וחוזרת לשבת. עד כאן הכל מצויין אני מרגישה מעולה.
חיכינו שעתיים לרופאה. הצירים מתחזקים אבל זה ממש קטן עליי. הרופאה רואה אותי ומציינת גם היא שאני ממש לא נראית בלידה. היא בודקת אותי והמבט שלה נדהם - "את בפתיחה של 5!! את בלידה!"
אני מופתעת ושמחה ומבקשת ללכת להסתובב עוד קצת בקניון לפני שאעלה לחדר לידה כי חבל שכבר מעכשיו אהיה מוגבלת...אבל האחיות מצוות עליי לעלות לחדר לידה...
בחדר הלידה מחברים אותי למוניטור מיד. אין מוניטור אלחוטי ולא מסכימים ניטור לסירוגין כי אין לי את כרטיס מעקב ההריון שלי. אני מתחננת ומדברת עם כל מי שאפשר אבל הם לא מוכנים להתגמש. נגזר עליי להעביר את הלידה מחוברת למוניטור כשאני או עומדת או שוכבת על המיטה. אי אפשר להתקלח, אי אפשר לשבת לנוח, אי אפשר כדור פיזיו (כי כל פעם שאני משנה תנוחה המוניטור מפסיק לקלוט והמיילדת נכנסת לנזוף בי)
אני מרגישה לכודה, לא מאמינה שבאתי לכאן. מאיימת עליהם שאני אלך. זה לא מרשים אותם. אני מתלבטת עם בעלי אולי לסוע למעייני הישועה שם ילדתי בפעם שעברה, הם מאפשרים הכל ליולדת...אבל אני מתחילה לחשוש מללדת באוטו ובסוף נשארת. הצירים מתחזקים, אני רק עומדת ועומדת ועומדת. הלחץ למטה כל הזמן גדל. לא קל לעמוד על הרגליים בלי הפסקה אבל אני מתמודדת עם הצירים דיי בקלות. נושמת ומסובבת את האגן.
המיילדת ממליצה על חוקן, אני מסכימה ונכנסת להתקלח. המים עוזרים ברמות שלא חשבתי שהם יעזרו! זה כל כך כיף להיות במקלחת אני לא רוצה לצאת לעולם! בלידה הקודמת המים לא הקלו עליי אפילו קצת ועכשיו הם הדבר הכי טוב שיש! המיילדת כל שנייה דופקת בדלת ורוצה שאצא. אני מתחננת לכמה דקות אחרונות ובסוף יוצאת. אני מתמודדת עם הצירים אבל מרגישה מסכנה. אין לי כוחות להילחם בהם ואני מרגישה שזה לא הוגן.
הצירים מתחזקים ומתחזקים והלחץ למטה גדל וכבר קשה לי נורא להמשיך ולעמוד. אני מתיישבת רק לרגע על המיטה. המוניטור מפסיק לקלוט ואני קמה שוב. המיילדת נכנסת ונוזפת בי ואז מציינת שהייתה האטה בדופק של התינוק לפי המוניטור. זו לא האטה בדופק אני אומרת לה, המוניטור הפסיק לקלוט לרגע. שתינו יודעות שאני צודקת. לא היו האטות עד עכשיו. להיפך, הדופק עומד כל 140 מתחילת הלידה. היא מתעקשת שהיתה האטה ושעכשיו לא משנה מה יקרה אני נשארת מחוברת למוניטור עד הסוף.
אני מתחילה להתייאש. כואב לי ואני רק רוצה קצת לשבת בין הצירים. אני נלחצת ושוכחת לנשום והצירים מתחילים לכאוב. אני מתחילה לבכות לבעלי שאני לא אעמוד בזה. שאני כבר אקח אפידורל. אני קוראת למיילדת ומבקשת אפידורל. היא אומרת שבדיוק יש חילופי משמרות ושעוד עשר דקות תגיע מיילדת חדשה שתפתח לי וריד ותקרא לאפידורל. אני בוכה ובוכה. רציתי ללדת טבעי, הצלחתי להתמודד עם הצירים כל כך בקלות ורק בגלל אטימות של בית החולים אני עומדת לוותר על הכל...
המיילדת החדשה נכנסת. אני מבקשת אפידורל. היא בודקת אותי - פתיחה של 8-9. צוואר הרחם נורא רך, אם אני פוקעת לך את המים את יולדת עכשיו! רוצה? לא, אני לא יכולה אני רוצה אפידורל, אני פוחדת. אני לא רוצה שיפקעו לי את המים, אני פוחדת שהצירים יתחזקו עוד יותר, אני פוחדת משלב הלחיצות, אני פוחדת שיכאב....
היא עושה הכנה לפתוח לי את הוריד ובשנייה האחרונה אני אוזרת אומץ ומתחרטת. אוקיי, תפקעי לי את המים. אני מתחילה חרעוד ולבכות. אני כל כך פוחדת....לא יודעת איך הכל ירגיש ומה יהיה....היא פוקעת לי את המים, מכניסה א היד ומעבירה את הראש דרך צוואר הרחם זה כואב נוראאא. פחדתי שאני אצעק אבל אני לא צועקת. רופא מגיע לעזור. התחננתי לא ללדת על הגב אבל היא לא מקשיבה. ביקשתי כמה פעמים. הצירים יותר כואבים ככה אבל לה זה לא אכפת. היא לא מרשה לי לקום ואני במצב הכי פגיע שהייתי בו אי פעם ואין לי כוחות להילחם. הם מחזיקים לי את הרגליים ואני לוחצת. זה כואב ממש אני לא יכולהההה. עוד קצת, הראש כבר בחוץ היא אומרת לי. אני לא מאמינה לה. דוקטור, זה נכון? כן הראש כבר ממש פה. אתה נשבע לי??? כן אני נשבע הוא צוחק. עוד כמה לחיצות, כאבים נוראיים והוא בחוץ, התינוק הקטן והיפה שלי. אני לא מאמינה....לא מאמינה שהצלחתי. עשיתי את זה. הגשמתי את החלום שלי, התמודדתי עם הפחד, התמודדתי עם הכאב והצלחתי...לבד...עם המוניטור, עם המיילדות המעצבנות... הצלחתי! הייתי בטוחה שאני חלשה, שאין לי כוח סבל וגיליתי שההיפך הוא הנכון, התמודדתי כל כך בקלות, חייכתי כמעט עד הרגע האחרון, הייתי שלווה ומרוכזת ובמצב רוח טוב ועברתי את זה כמו שחלמתי
הצירים התחילו יום קודם בלילה, נמשכו גם בבוקר. 10:30 בדקו אותי והייתי עם פתיחה של 3, 12:30 נכנסתי לחדר לידה עם פתיחה של 5 ו15:20 ילדתי את התינוק המתוק שלי 
