נגעת באחת הנק' החשובות בחיי
גיסתי המקסימה והאהובה היא בחורה עם תסמונת דאון (כיום בת 22) כשהיתה כבת 11 הייתי נוהגת לצרף אותה אלי לכל אימון בכל מקום שבו עבדתי - כל השבוע, היא נסעה איתי להרצליה, תל-אביב, ראש העיין ובכלל לכל מקום. באימונים היא היתה לוקחת חלק פעיל והיתהעושה בדיוק את מה שכל הבנות עשו, בלי ויתורים ובלי הנחות, קרקע,קורה, מקבילים וקפיצות. העבודה איתה היתה מעין שליחות, היה חשוב מאוד שהיא תעסוק בפעילות גופנית ואני לא רואה במה התעמלות מכשירים שונה. כשצריך היא פחדה כמו כל ילדה וכשהצליחה היא היתה מאושרת. לימים בעיקבות העבודה איתה עבדתי במשך שנה בחוג התעמלות קרקע בבית ספר לחינוך מיוחד שם היו לי בקב' ילדות/נערות נוספות עם ת.ד ועוד מיני לקויות. אין ספק שזה מאתגר במיוחד. לאחר כשנה היא ביקשה לעזוב שכן הנסיעות היומיומיות מחוץ לעיר לשעות כל כך רבות הקשו עליה..חבל...היום היא מוצאת את הכייף בלקיחת חלק בחוגי אירובי, זומבה ופילאטיס וחוגי אומנות שונים...היא בחורה נהדרת! (אגב, החוגים הם לנערות "רגילות" לחלוטין שמקבלות אותה כל כך יפה ובעדינות, גם המדריכות) עצה שלי אישית למדריכים המתלבטים אם לשתף ילדים בעלי צרכים מיוחדים כמו ת.ד. - צריך אישיות מאד מתאימה, הדרך לא פשוטה אם כי מאתגרת במיוחד וכמו כן חשוב לראות בשיתוף כזה "שליחות", היכולת לתת את כל מה שההתעמלות בשבילנו עבור מישהו אחר ומיוחד.
