צעד אחר צעד

[עמית30]

צעד אחר צעד

החבל מתוח. אתה מתחיל ללכת בחשש. קצת רועד. חושש. עוזב את האדמה היציבה. צעד. ועוד צעד. ועוד צעד. מסתכל לאחור, אבל מחליט ללכת קדימה. להמשיך. כבר בגיל מוקדם מגלים שאתה שונה. מיוחד. אתה לומד דברים מהר יותר. אתה לא כמו כולם. לא קל להיות שונה. ואתה ממשיך ללכת על החבל. והתהום מתחתיך. עוד צעד. מחליטים בשבילך. אומרים לך מה לעשות. מה טוב. מה לא טוב. מה רע. מה יפה ומה לא. מה אסור ומה מותר. ואתה רוצה להחליט לבד. רוצה ללמוד מהנסיון שלך. ואתה ממשיך. עוד צעד. לבד. והדרך משעממת. ואתה כבר רגיל. כבר לא חושש. הולך על החבל בבטחון מוחלט. לא מבינים אותך. מתרחקים ממך. וחבל עוד ארוך, ולא רואים את הסוף. ממשיך לבד. חצי בן אדם. ופתאום. סתם ככה, באמצע החבךל אתה רואה אותה. החצי השני. וביחד אתם שלם. מאה אחוז. והיא מבינה. יודעת. מרגישה. אתה כבר לא לבד. פתאום החבל נראה קצר יותר. ואתה לא רוצה להגיע לסופו. אתם ממשיכים לצעוד. ביחד. לפעמים החבל רועד טיפה. לפעמים אתה חושב שהנה, עכשיו, שניכם הולכים ליפול. אבל ביחד יותר קל. כשאחד מועד, השני עוזר לו. "טובים השניים מן האחד, אשר יש להם שכר בעמלם. כי אם יפלו, האחד ירים את חברו. ואיו האחד שיפול - ואין שני להקימו. גם אם ישכבו שניים וחם להם, ולאחד איך יחם? ואם יתקפו האחד, השניים יעמדו נגדו" (קהלת ג´) וביחד אתם שלם. ממשיכים בדרך. לא מסתכלים למטה. לתהום. מתכננים איך להגיע לסוף החבל. ביחד. עוד צעד. ועוד אחד. לאט לאט. בזהירות. והחיים יפים. והחבל יציב. ואתה מאושר והיא מאושרת. ופתאום, ברגע הכי לא נכון - מעידה. נהג שתוי. תאונה. ואתה לבד על החבל. ומשהו חסר. בתחילת החבל היה חצי בן-אדם. באמצע נוסף עוד חצי ואז נעלם. ועדיין. ההרגשה היא שלא נשאר חצי. נשאר פחות. הרבה פחות. נשארו רסיסים. ואתה בודק. משהו חסר. במקום שבו היה פעם הלב, נפער בור גדול. אתה רוצה לחזור לאחור, אבל כבר מאוחר מדי. התרחקת יותר מידי. אתה מסתכל לפנים ושוב הדרך ארוכה. ארוכה מתמיד. ואתה לבד. בודד. אתה ממשיך קדימה. אולי בהמשך מחכה משהו חדש. עוד צעד. עוד צעד. אבל לא. אתה לבד. אתה פוגש אנשים שמנצלים אותך. ונעלמים. ואתה לא רואה את הסוף. ואולי לא תגיע לסוף? אולי גם אתה תמעד. תיפול. והדרך למטה, לתהום, נראית קצרה יותר מיום ליום. ואתה כבר לא פוחד ליפול. ואולי עדיף ליפול? אתה ממשיך ללכת. ללא טעם. גורר את רגליך. לא יודע לאן תגיע? האם יש סוף לחבל? "אם מישהו אוהב פרח אחד ויחיד, שאין שני לו בכל מליוני הכוכבים, הריהו מאושר אף בהסכלו בכוכבים, כי יכול הוא לאמר בליבו: ´אי שם נמצא הפרח שלי...´, אך אם יאכל הכבש את הפרח, הלא ידמה בנפשו כאילו דעך לפתע אורם של כל הכוכבים..." (הנסיך הקטן) חברים. אני שוקע. לא רואה טעם להמשיך. ממשיך ולא יודע למה. לא יודע לאן. עוד צעד ועוד צעד. מדדה. צולע. רוצה לפגוש שוב את האחת הנכונה, ופוחד שגם היא תמעד. תברח. תעלם. ואולי אין עוד אחת נכונה? אולי את ההזדמנות שלי כבר פיספסתי? בודד. מיואש.

 

[סהר-תמיכה]

עמית יקר

אתה חווה אבל. פרידה פתאומית, חסרת הגיון ממישהו אהוב. לא יודעת אם יש כאב גדול מזה. עכשיו נראה לך שלא יהיה סוף לכאב, לא רק זה - ברור לך שהיא לא תחזור לעולם ובלעדיה אתה לא מסוגל לראות את אותו עולם בו הייתם יחד. ועם כל זאת, הנפש שלך יכולה להתגבר. זה לא משהו שאתה יכול לראות מהמקום בו אתה נמצא עכשיו, זה עניין של זמן. כן, אין הרבה ברירה, רק זמן. לתת לה להחלים, למצוא תשובות בפנים. ואתה יודע, אדם הוא משהו מיוחד כל כך. מצד אחד, כשאתה בזוגיות טובה, אתה מרגיש שלם. מרגיש כאילו באמת זה החצי השני שלך. אבל מה, אתה שלם גם כפי שאתה. אתה, עמית, שלם. אבל אתה יודע לאהוב וכשאתה אוהב, אתה מגשים את אחד הדברים הכי יפים שאדם יכול להגשים. אני מאחלת לך לאהוב שוב, כי אתה יודע איך וזו ברכה גדולה. תחזיק מעמד!!!!

 

[עמית30]

הזמן אינו מרפא

שניה ושניה ושניה ושניה. דקה רודפת דקה. ושעה. ויום. ושבוע. וחודש ועוד חודש ועוד אחד. שנה ועוד שנה ועוד שנה. ושנה ושנה ושנה. ועוד שנה ועוד. שמונה שנים. וארבעה חודשים. ושבועיים. ויום. שמונה שנים ללא שינה. שמונה שנים ללא צחוק. שמונה שנים ללא אהבה. שמונה שנים שנראות כנצח. שמונה שנים, בהם כל נשימה שאני נושם היא עוד נשימה שהיא לא תנשום. שמונה שנים של שקיעות וזריחות. לבד. והחורף קר מתמיד. והקיץ שורף. שנים של טיולים רגליים ליליים. לבד. ותינוק מחייך והלב נצבט. וזוג קשישים אוחזים ידיים על ספסל בגן. והדימעה זולגת. נכנס למכונית ומתחיל לנסוע. ולנסוע ולנסוע. ולא יודע לאן נוסע. ולא מגיע. והדמעות חונקות את הגרון. עוצר בצד הדרך ובוכה. מוחה את הדמעות, והדמעות ממשיכות. שמונה שנים של סוד נורא כל-כך. אומר שהכל טוב והכל רע. נורא. לא מספר. לא מדבר. מחייך בחוץ ובוכה בפנים. מדליק מחשב ומכבה. מדליק טלויזיה ומכבה. מדליק רדיו. ילדים הורגים זה את זה. גברים פוגעים בנשותיהם. מתעללים בילדיהם. אונס, פיגועים, תאונות דרכים, אסונות. ועוד זוג שמתחיל לחיות - וגומר. ועוד שיר מוכר. ועוד תמונה מוכרת. וכל דבר מזכיר אותה. שמונה שנים וממשיך לספור. שמונה שנים של השוואות. וציטוטים. וזיכרונות. ומה אם? ומה אם לא? והפתרון כל כך קרוב. וקל. והיא רחוקה. קורע את עצמי בעבודה. רק לעשות משהו, לשכוח לרגע. והלילות לא נגמרים. והבוקר לא מגיע. והשבוע מתקצר. וסוף השבוע מתארך. ורק מחכה לחזור לעבודה. לעבוד. לא לחשוב. פוחד להגיע שוב לסוף השבוע. פוחד להיות לבד. רוצה להיות לבד. לא בודד, לבד. והיאוש. והבדידות. והשקט שבחוץ והרעש שבפנים. ועוד נשימה, ועוד צביטה, ועוד כאב. מקבל הזמנה לחתונה ולא מגיע. מתנצל. ממציא תירוצים. מוזמן לטיול ומסרב. וכואב. והבדידות שורפת והלבד מעודד. והזמן אינו מרפא. והפצע אינו מגליד. מסתגר. שמונה שנים. וארבעה חודשים. ושבועיים. ויום.

 

[סהר-תמיכה]

זה נכון שהיא היחידה

ומה שעוד נכון שאתה זקוק לקשר. לא יוכל להיות עוד קשר איתה, היא איננה. אבל יכול להיות קשר אחר. לגמרי אחר. אולי גם כדי לאפשר למשהו לצמוח על האדמה החרוכה - לוקח זמן. אבל עדיין זה אפשרי. זה קרה לאנשים. גם אחרי כמה שנים של בצורת. אנא, אל תוותר. זה יכול לקרות. זה לא חייב להסתיים כאן. הכאב איום. הדרך היחידה כרגע היא הסחה (עבודה קשה וכו´). אבל אפשר עוד, אפשר. האם תוכל להרשות לעצמך עוד? להעיז? להסתכן ולהרגיש, גם דרך עוד כאב, לתת לרגשות חדשים להכנס ללבך?

 

[עמית30]

היאוש מתגבר. התקוה נחלשת.

אני מנסה. ולא מצליח. יותר מדי זמן עבר. יותר מדי כאב. התרחקתי מדי. שכחתי איך לדבר עם אנשים. בצורה רגילה, לא רשמית. פנים אל פנים, ולא דרך דוא"ל. ההרגשה היא כאילו מאוחר מדי. כאילו שאין יותר סיכוי. קשה לי לתקשר. לא יודע מה לאמר. נעלמות לי מילים. משתנק. מתחיל לגמגם. לא יודע איך לצאת מזה. לא יודע איך להתחיל. אני אדם טוב מטבעי. קשה לי לשנוא, גם כשפוגעים בי. אני לא יודע להגיד ´לא´. קשה לי לפגוע באחרים. קשה לי לא לעזור. גם כלא מבקשים עזרה - אני בא ומציע. אנשים מנצלים את זה. לפעמים אני נותן מעצמי גם כאין לי. משקיע באחרים. טוב לי כאני עושה טוב לאחרים. טוב לי כשאני שומע ´תודה´. טוב לי כשאני רואה אנשים אחרים מאושרים. אני לא מקנא. לצערי, לא כולם כמוני. אנשים מנצלים טוב לב. שיהיה ברור. אני מנסה. מחפש את הדרך. כבר שנים. אני מתחיל לאבד תקוה. לשקוע לתוך עצמי. ניתקתי כמעט כל קשר עם המשפחה. שיחות קצרות שמובילות בדר"כ לויכוחים. אני שונה והמשפחה שלי לא אוהבת את זה. רוצים אותי כמוהם. כמו כולם. אני ממש לא יודע מה לעשות. אין מוצא. היאוש מתגבר עלי. התקוה נחלשת מיום ליום. הדיכאון גובר. עד היום הסתרתי את כל רגשותי. מכולם. לא דיברתי על מה שאני מרגיש. חייכתי כלפי חוץ. בכיתי מבפנים. מתחיל להיות קשה להחזיק את הכל בפנים. אנשים יתחילו להרגיש בקרוב (אם בכלל ישימו לב). במשך שנים לא דיברתי. לא פתחתי את הפצע. לא יודע מה הלאה. לא יודע איך ולאן להמשיך. לא יודע מה לעשות. עצוב לי.

 

[סהר-תמיכה]

השוני הזה...

אני מנסה להבין, תוכל להסביר למה הכוונה? באיזה מובן אתה שונה?

 

[עמית30]

כזה אני

אני רואה דברים שונה. התפיסה שלי שונה. במקומות מסויימים קוראים לזה "מחונן". אני לא מסכים עם המילה. למדתי בבי"ס רגיל, לא מיוחד. לא בחירה שלי (לדעתי זו אחת הטעויות הגדולות יותר של הורי - הם ידעו, וחשבו שיהיה לי קשה בחיים אם אני אלמד בבי"ס שונה. במקום זה השתעממתי. ספגתי העלבות. דחייה. קנאה). אני לא נראה שונה, אני לא מתנהג שונה. הדיעות שלי שונות. מאד שונות. בכל מקום אני חריג. מין "עוף מוזר" שכזה. במשפחה (גם במשפחה המורחבת יותר - דודים דודות וכו´), בעבודה... בכל מקום. אני יודע את זה. אני מרגיש את זה. אני מודה - אני שונה. שונה לא חייב להיות משהו לא טוב. אנשים פוחדים מהשונה. אני לוקח דברים בפרופורציות לא נכונות. לוקח הכל קשה. בגדול. גם דברים טריויאליים. דברים שאנשים אחרים רואים כ"שטויות". אני נעלב מהר. לפעמים אנשים אומרים לי משהו בצחוק ואני נעלב. לא התנהגות ילדותית. אני לא מעליב חזרה. בדר"כ אני אפילו לא מראה את זה. סופג הכל פנימה. קשה לי לראות אנשים אחרים נפגעים (לכולם זה קשה - לי יותר, זה מציק לי במשך ימים. ואני יודע שזה "סתם" ואני מבין שזה "שטויות" ובכל זאת - כזה אני). אני לא מסוגל לתקשר פנים אל פנים. גם עם אנשים מוכרים, לאו דווקא זרים. גם עם המשפחה. אין לי חברים. אין - פשוטו כמשמעו. אפס חברים. אפס אנשים לדבר איתם בטלפון. אפס אנשים לראות איתם סרט... אפס. כשאני רואה מישהו שצריך עזרה אני מציע לעזור. כשמבקשים ממני משהו אני מיד מסכים. כשאני צריך עזרה אני מסרב לקבל. כשאני שואל ולא מקבל תשובה אני נעלב. אני מסוגל להסתובב שעות בחיפוש אחרי כתובת מסויימת, ברגל או ברכב, לסכן את עצמי בכניסה למקומות מסוכנים - ולא לשאול אנשים שאני פוגש איך להגיע. זה גם ביישנות, אבל רק קצת. אני לא יכול להכנס לחדר עם הרבה אנשים. גם אם החדר גדול. כשאנשים רואים אותי ככה הם מתרחקים. אני נורא שקט. נורא מנותק. אני פוחד לעשות טעויות. פוחד מדחיה. אני לא פוחד לנסות דברים חדשים. אני לא נעלב כשאני נכשל. אני נעלב כשמעירים לי. כשאני עושה טעות אני מבין שטעיתי. קשה לי שמזכירים לי טעויות שעשיתי. נורא קשה לי. אני רואה דברים בצורה שונה. אמיתית יותר. כשאנשים מסתכלים על שקיעה הם רואים איך השמש יורדת לתוך הים. וזה יפה. נורא יפה. כשאני מסתכל על שקיעה אני מבין שהשמש לא יורדת. שהשמש עומדת במקום וכדור הארץ מסתובב כלפי מעלה. וזה לא פחות יפה. אני מתפעל מזה ואנשים חושבים שאני מטורף. יודעים אשני שאני צודק, אבל חושבים שאני מטורף. מי רואה שקיעה בצורה כזו? מי מתפעל ממהירות סיבוב כדור הארץ? אני אוהב ללבוש מכנסיים ארוכים. גם בקיץ. גם על חוף הים. זה שונה - אני יודע. כזה אני. אני לא עושה "דווקא". אני לא מלמד אחרים איך להתנהג. להיפך - אני מקבל אותם כמו שהם. אני רוצה שיקבלו אותי כמו שאני. וככה אני אוהב. למה אני צריך לשנות את עצמי? למה אסור לי להיות אני? איכפת לי מה אנשים חושבים עלי. כואב לי שלא רואים אותי באמת, כמו שאני. אני מתרחק ממגע פיזי. לא פוחד. לא נגעל - להיפך, אני נהנה ממגע פיזי. עצם היותו כל-כך מיוחד, לא סתמי. קשה לי ללחוץ יד לכל אחד סתם כך, מגע הוא משהו מיוחד. תמיד הייתי סגור. אחרי התאונה נסגרתי עוד יותר. איבדתי את החיים שלי בתאונה הזאת. ממש איבדתי את החיים שלי. את החיים שלי... אני מרגיש כמו גוף ללא נשמה. אנשים לא מבינים. "תאונה. קורה. יש הרבה כאלה בכל שנה. אנשים מתים. ככה זה." - לא מקובלים עלי התירוצים האלה. נכון, יש הרבה תאונות. נכון, בכל יום אנשים מתים. אני לא יושב שבעה בכל יום. יש אנשים מיוחדים יותר. יש אנשים שנגעו בי. החברה שלי היתה לי יותר מהכל. יותר ממשפחה. יותר מחברה. יותר מעצמי. יותר מאלוהים. יותר מהכל. אין רגע שאני לא חושב על זה. אין שניה שאני לא שואל "למה?" אני בוכה המון. כל יום. ואף אחד לא יודע. אף אחד. כולם חושבים שטוב לי. מי שמכיר אותי ויקרא את מה שאני כותב - אין סיכוי שיזהו אותי. חיצונית אני שמח. מחייך. נחמד. בפנים אני "מפלצת". אין בי רוע. יש בי המון טוב. אני יודע את זה. אנשים מסביבי יודעים את זה. מנצלים את זה. אני יודע שמנצלים אותי, ואני נותן להם. לא בשביל הקירבה, חס וחלילה. לא בשביל למצוא חן. בשביל ההרגשה הפנימית שלי, ש"עשיתי משהו טוב היום". ובכל זאת - אני שונה.

 

[סהר-תמיכה]

קראתי ו...

אתה נשמע לי אדם, אני לא יודעת באמת כמה אתה שונה. בממדים מסוימים אני בטוחה שרבים מרגישים בדומה לך, אם חוו דברים דומים. אולי בעוצמות שונות. בכל אופן, הכל אנושי, כל מה שתיארת. אתה אומר שאתה רואה דברים שונה... אבל כל אחד כך, לא? ואיך אתה יודע מה רואה אדם אחר? יכול להיות שאתה יותר אינטליגנטי מהרבה אנשים שאתה מכיר, זה באמת נשמע ככה מאופן הכתיבה שלך. וזה גם יכול להעמיד אותך בעמדה מבודדת שכזאת, שבה אתה מרגיש שאתה מבין אבל אחרים לא מבינים אותך. משהו לא הדדי. אבל יש אנשים שיבינו. זה לא יהיה קל למצוא, אך לא בלתי אפשרי. עובדה שכבר מצאת... ומעבר לכל, אתה אדם מרגיש. מרשה לעצמך לבטא את הרגשות, גם אם זה רק בינך לבינך, זה המון. והרבה עצב יש בך... כאילו הכל מתמוסס בתוך העצב הזה שמציף אותך, כאילו שום חוויה לא יכולה לו. עמית, מקווה שמשהו ישתנה. שתוכל כן להרגיש, לראות, להווכח, שיש אפשרות לאהוב מחדש, לשמוח בדברים קטנים. הלוואי.

 

[עמית30]

אהבת אמת

תודה. אני יודע שאני אדם. אנושי. חבל לי שאחרים לא רואים אותי כך. אני לא מחשיב את עצמי לאינטליגנטי יותר. אני לא יודע יותר מאחרים. אני יודע פחות. אנשים צעירים ממני בשנים רבות יודעים ומנוסים יותר ממני. אני לא חכם יותר. כולם נולדו עם אותה כמות הידע. גם לי צריך להסביר, כמו לכולם. אני מבין מהר יותר מאחרים. אני חושב כמה צעדים קדימה. אני זוכר יותר. אני לא יודע יותר מאחרים. הנסיון הוא המורה הטוב ביותר. ולי אין הרבה נסיון. יש לי פחות נסיון מאחרים בהרבה תחומים. סה"כ איבדתי עד כה שמונה שנים. אין כאן קשר לאינטליגנציה. יש כאן קשר לשוני. להבדל בין אנשים. לא משנה במה אני שונה: חכם יותר, טיפש יותר, שחור יותר, נמוך יותר, עיוור, חירש או סתם אדם נורמלי - בכיסא גלגלים. אנשים פוחדים מהשונה, מהחריג - ומתרחקים ממנו. והחריג לא טיפש. הוא מודע לבעיה שלו. הוא מודע לבעיה של האחרים. אדם בכיסא גלגלים יבין הרבה יותר את האדם החרש, למרות שהוא שומע היטב. שניהם נכים, שניהם חריגים. שניהם "לא רגילים". שונים. שניהם מתמודדים עם בעיה של שוני מהסביבה. גם אני שונה מהסביבה. אבל אני שונה בצורה שונה. אחרת. אני לא נכה. כשמישהו רואה אדם בכיסא גלגלים הוא רואה מישהו חריג. חיצונית. רק לאחר שידבר עם הנכה, יכיר אותו - רק אז יראה בנכה אדם רגיל. ואז יבין שגם לנכה יש רגשות, חלומות, שאיפות. תחביבים. רק אז יראה שאין סיבה להירתע. שאפשר להתקרב. כשרואים אותי רואים אדם. אדם רגיל. אני לא נראה שונה חיצונית. אני לא בכיסא גלגלים. רק לאחר שמדברים איתי, מנסים להכיר אותי - רק אז רואים את השוני. ונרתעים. מתרחקים. למי שמסתכל מהצד קשה להבין את זה. קשה לראות את זה. לפעמים גם לי קשה לתאר במה אני שונה. ואני יודע שאני שונה. לפני מספר חודשים הכרתי מישהי. "רגילה". חכמה. טובה. היא ידעה להסתכל דרכי. לראות אותי. אותי. היא ראתה את השוני. היא קראה לזה "מיוחד". כל אחד מיוחד. בעצם זה שהיא ראתה אותי פנימה, כבר הבנתי שגם היא מיוחדת. אין ביננו אהבה (לא אהבה רומנטית). יש לה אהבה אחרת. גדולה. במקום רחוק. ואני מאושר בשבילה. הקשר לא היה רומנטי. הוא לא נועד להיות רומנטי. ידידים. במשך חודשים דיברנו בטלפון. ערב ערב. היא ביקרה בביתי. ואפילו אני, למרות כל החששות, למרות הרתיעה, ביקרתי בביתה. ועכשיו, לאט לאט, הקשר מתנתק. מקשר יומיומי הקשר הפך לחד-שבועי. ואפילו פחות. כנראה שגם היא נבהלה. הפחד מהשונה חילחל. והיא מתרחקת. אני לא כועס. אני מרגיש מנוצל, אבל לא שונא. אני באמת מאחל לה את הטוב ביותר. הייתי לבד במשך שנים. היה עדיף לי ללא הקשר הזה. נכון, הכרתי בחורה מ-ק-ס-י-מ-ה. אבל עכשיו אני חוזר להיות לבד. סליחה - בודד. הבדידות קוטלת אותי. אוכלת אותי. כשהכרתי את החברה שלי (שנהרגה) לא היה לי מול מה להשוות. היא הייתה הפיסגה. לא היכרתי טוב יותר. היא היתה הכל. אי אפשר להגיד "עובדה שכבר מצאת...". היום, כשאני רואה מישהי, כל דבר הכי קטן אני משווה. אני לא פוסל בגלל משהו ספציפי. אני מרגיש שהיא פחות טובה. בכללי. נכון, אני יודע שאני לא אמצא עוד מישהי כמו החברה שלי. אין שני אנשים דומים. אני מוכן לותר. אני רוצה מישהי שתאהב אותי. אותי. באמת. מכירה את המושג "אהבת אמת"? מן צמד מילים ישן שכזה. זה מה שאני רוצה. לא מישהי שתסחט. לא מישהי שתנצל. לא מישהי שתתנצל. מישהי שתאהב. מישהי שאני יוכל לאהוב. כמו פעם. אז אני לא מחפש. ולא מתחיל את הקשר. ולא נדחה. וכן - נשאר בודד. הייתי רוצה להיות שותף לתקוה שלך, שמשהו ישתנה. אבל התקוה נמוגה מיום ליום. והיא כבר דהוייה. והלוואי והיה לי את הכוח לעמוד מול היאוש. אבל אין. נגמר. והיאוש - כוחו גובר. ושוב תודה. על ה"הקשבה".

 

[stonefroze]

תגובה.

עמית, אני פשוט מאוד נדהם לראות עד כמה אתה דומה לי בחלק מהחוויות שלך ובהיבטים מסוימים של תפיסת עולמך. גם אני כאדם נראה רגיל לחלוטין,אולם מהר מאוד בכל מקום מרגישים שאינני רגיל.כבר אינני יודע אם מדובר ברכילות העוברת אחרי ממקום למקום,וכל אדם שלא יודע עלי דבר וחצי דבר אומר עלי בדרך כלל מה שהוא רוצה,ככל הנראה פסיכולוגיה בגרוש,או שאולי גם אני מעורב כאן בדברים שאני משדר לסביבה,או שאולי גם זה וגם זה. ואל תבינו אותי לא נכון.לא אומרים עלי דברים רעים. הם ישמחו לאמר לי תמיד כמה שאני אדם טוב ואוהב לעזור לזולת. גם את עזרתי הם לא יידחו,ואפילו יבקשו אותה,אולם מעולם הם לא רוצים להיות מעורבים יותר.אני הרי,באיזה מקום דפוק, חסר לי איזה בורג והם הרי אנשים "נורמליים". הם משתדלים להיות נחמדים אלי,אבל דווקא בגלל שהם מרחמים עלי.לא מדובר כאן ביחסים חברתיים יומיומיים בין בני אדם אלא ביחסים של התנשאות ופטרוניות. מעולם לא הייתה לי חברה,אבל כמוך,בדיוק כמוך,הכרתי בתקופה קשה וקדורנית בחיי ידידה,שהייתה חכמה וטובה. אולי היא רצתה בי,אינני יודע.יכול להיות שלא הבנתי אותה נכון, לא פיתחתי מעולם את הכישורים המתאימים,ועכשיו אני קבור מתחת להררי הררים של פחדים וחששות וזכרונות מרים מימי חיי. דרכינו לאט לאט נפרדות.יש לה חבר.היא פורחת.אינני רוצה להפריע לה ואינני מרגיש עוד בנוח ללכת אליה הביתה על מנת לדבר. אני מרגיש שהיא סיפרה עלי חלק מהסיפורים שהיא יודעת לחבר שלה. אינני יכול לסבול את החיוכים האלה ואת התחושה של הגיבור החנוך לויני ההולכת ומשתלטת עלי. אנחנו שונים אמנם אבל דומים,כשם ששני החרשים או העיוורים שונים ודומים כשם שכל בני האדם שונים ודומים. אני מנסה לעודד כאן אנשים אחרים ויוצא מעודד ומחוזק במידת מה בעצמי. אני שמח שמצאתי את הפורום הזה.הוא מהווה כלי חימוש מצויין במאמץ המלחמתי שלי במציאות הכואבת והבודדה של חיי.

 

[Mאיה]

עמית היקר,

אני חושבת שאתה מהר מאוד סוגר את הדלת.שאתה מוריד את המסך, ולא מאפשר לעצמך להפתח. תראה, שמונה שנים עברו...זה הרבה מאוד זמן!- שמונה שנים של אי תקשורת עם הסביבה( כך אתה מתאר זאת)...וסוף סוף הצלחת לתקשר עם מישהי מקסימה. מה זה אומר עליך?..זה הרי אומר שכן יש לך את הכלים לתקשר- אולי לא עם כל מי שתפגוש ברחוב, אבל בהחלט עם אנשים מסויימים. כואב לקרוא שאתה מוריד את המסך ומחליט שלא יהיו עוד אנשים עימם תמצא דרך לתקשר...הרי חשבת זאת לפני שפגשת את החברה המקסימה והמיוחדת שהתקשורת עימה הייתה נעימה ואמיתית. יש עוד אנשים כאלו- לא דומים לה, כי כל אחד מיוחד בדרכו. אבל אם תסגור את עצמך ותחליט שהם לא קיימים גם לא תפגוש אותם. כי זה עניין של מה שאתה משדר/ מקרין. כנראה שאתה משדר/מקרין שאתה שונה, שאתה אחר, שאף אחד לא יוכל לחדור לחומות שבנית...וזה לא שאנשים לא רוצים, הם אולי פשוט לא מוצאים את הדרך להגיע אליך, אולי אתה לא מאפשר להם זאת? תחשוב על זה...יש עוד הרבה אנשים טובים, שהינם גם אנשים פתוחים- לא שווה לפגוש ולהכיר אותם? נסה לחשוב האם עשית הכל על מנת לקרב את הסביבה אליך? ואם לא, מה ניתן לעשות?! בהצלחה, ורק טוב, Mאיה.

 

[עמית30]

עמית אחר

מאיה. זה לא אני שסוגר דלתות. החיים טורקים אותן בפני. נכון, שמונה שנים זה הרבה זמן. יותר מדי. ואני לא משדר או מקרין שום דבר שלילי. להיפך - מי שמכיר אותי טוב מכיר עמית אחר. עמית שמח ומאושר. מי שמכיר אותי טוב - מכיר עמית עם מסכה. הייתי שמח אם היו לי הכלים לתקשר. אם היתה לי היכולת. את צודקת. בניתי חומות. החומות שבניתי מגינות עלי. לכל אחד יש חומות. לכל אחד ישנם הקוים האדומים שלו. הקשר עם הבחורה נוצר ביוזמתה. היא ראתה את היחוד. היא בחרה ליצור את הקשר איתי. היא ראתה דרך המסכה. נתתי לעצמי להפתח. והכרתי בחורה מקסימה שרצתה להכיר אותי. ואולי הסקרנות היא שמשכה אותה. ואולי הסקרנות היא שמשכה אותי. ועכשיו זה נגמר. ושבב התקוה האחרון שהיה נגוז.

 

[Mאיה]

כל כך קל...

לזרוק את הבעיות שלנו לחלל...אני מבינה אותך, עשיתי זאת הרבה פעמים. עשיתי זאת כי פחדתי להתמודד- נתתי לפחד לשלוט בי! אני לא יכולה לאמר לך שהתגברתי על הכל...אני נלחמת בפחד יום יום... יש ימים שהוא מנצח, יש ימים שאני מנצחת. אתה יודע, כשישבתי עם עצמי ושאלתי את עצמי למה החיים מתאכזרים אלי?? רשמת דלתות נטרקות...זו בדיוק התחושה שהרגשתי. והבנתי שהכל תלוי בי. הכל בחיים הוא עניין של בחירה. והכל בחיים נובע מהפחד שבנו. נתתי שנים רבות לפחד לשלוט בי, לשלוט בחיי והרגשתי תקועה....אושר היה בחלקי במינון מאוד נמוך...וזה לא שהוא לא דפק על דלת ביתי...אני פשוט הייתי מפוחדת מידיי לפתוח את הדלת...והוא עבר לבית של השכן. וכמה קשה לראות אנשים שכל הזמן טוב להם ורק לך רע. זה לא ממש כך...האנשים הללו פשוט בחרו לפתוח לאושר את הדלת...נכון, הם לקחו סיכון שהעצב יכנס- אבל הם בחרו לקחת את הסיכון, וזכו לחוות אושר. ואני החלטתי...פשוט יום אחד החלטתי שאני אתמודד עם הפחד שלי, אקח סיכון לחוות עצב, לחוות כאב...ואזכה לחוות גם אושר. אני כל יום מתמודדת עם הפחד.שוב, לעיתים הוא מנצח- לעיתים אני...ואיזה יום נפלא זה כשאני מנצחת?! אני חשה (ותקן אותי אם אני טועה) שאתה מפחד להפתח לסביבה, אולי אתה גם לא ממש יודע, כי עבר הרבה זמן(שמונה שנים!!!). אבל הכל ניתן ללמוד- אם רק רוצים. ונכון, קשה מאוד לעשות את הצעד הראשוני, וואיי זה אפילו מפחיד! אבל תחשוב על התחושה שתמצא את עצמך מתקשר עם מישהו- כאשר אתה יזמת...כאשר אתה ביצעת את הצעד הראשוני- זו תחושה עילאית!...לאט, לאט תמצא את עצמך רוכש לך כלים לתקשר. כתבת שאתה נראה מאושר ושזו רק מסכה שאתה עוטה. אתה יודע, אני טוענת שדרך העיניים רואים הכל. עברתי תקופה מאוד קשה וכלפי חוץ תמיד חייכתי- אנשים לא ידעו שאני עצובה מבפנים...אבל, חברות שלי קלטו את השקר בעיניים שלי...את הכאב. ולכן, אני עדיין חושבת שאתה משדר אולי עצב אולי ריחוק...אפילו אם אתה מחייך- העיניים מדברות ואומרות הרבה. נכון, אף אחד לא יכול לנחש מה אתה באמת עובר, מה כואב לך בפנים- אם לא תספר לא יידעו...אבל העיניים משדרות...שאתה לא ממש מאושר. תחשוב על זה... אל תסתגר, למד את עצמך להתמודד עם הפחד מתקשורת עם אנשים. ורק אתה יודע איך לשלוט בפחד הזה. המון בהצלחה, Mאיה.

 

[עמית30]

תודה

את צודקת. נורא קל לזרוק את הבעיות שלנו לחלל. נורא קל לדבר. הלוואי והיה לי את האומץ לנסות ולעשות. אני רוצה. רוצה לשנות. אני לא יודע איך. לא מכיר את הדרך. נכון, אני סוגר את עצמי. אני יודע. ואני מבין שכשאני סוגר את עצמי, אני סוגר לטוב ולרע. ואני מבין שהבחירה היא שלי. ועדיין... אני פוחד. פוחד להתאכזב שוב. פוחד לאבד שוב. הייתי שמח אם מישהו היה מגלה את השקר. חושף את המסיכה. זה רק היה מעיד שהאדם הזה התקרב אלי מספיק בכדי להסתכל לי בעיניים. לנסות ולהבין מה אני מרגיש. לצערי אין מי שאיכפת לו עד כדי כך ממני. מאיה. תודה על העידוד. אני מרגיש שאת אכן מבינה אותי. שאיכפת לך. באמת. אבל את לא מכירה אותי. דברים שנראים לך פשוטים, נראים לי מסובכים פי אלף. אני לא מסוגל לשאול זר "מה השעה" באמצע הרחוב. עד כדי כך קשה לי לדבר. עד כדי כך נעלמות לי המילים. עד כדי כך אני לא מתקשר. מאיה. את צודקת בדברייך. אולי אנשים קולטים את המסיכה. אולי אני משדר עצב או ריחוק. אולי אני היחיד שמסוגל להשתלט על הפחד הזה שיש בי. אני לא יודע איך.

 

[Mאיה]

ואני מאמינה שאתה יודע איך...

לשלוט על הפחד, לעשות את הצעד הראשון. אבל, אתה חייב לשבת עם עצמך- ממש כך. אולי לשים מוזיקת רקע נעימה ולחשוב... אתה צריך לשבת ולבחון את הכאב שלך...ממה הוא נובע אתה כבר יודע, אבל אני בטוחה שתמצא עוד מס´ דברים שמכאיבים לך, שעוצרים אותך...מין מחסומים קטנים שביום יום אתה לא חושב עליהם, שאתה אפילו לא שם דעתך אליהם. ושהם יכולים להיות מאוד משמעותיים. אני ישבתי עם עצמי ורשמתי את המחשבות שעולות לי....לי זה עזר. אתה יכול לנסות את זה, או אופציה אחרת שמתאימה לך. לכל אדם יש את הדרך שלו להגיע לאמת הפנימית שבו...דברים ששגרת היומיום מסתירה מפניו. מצא את הדרך שתגרום לך להוציא מעצמך את הכאב, את הדברים שמטרידים אותך. את הדברים שהיית רוצה לשנות. מנגד רשום גם את הדברים הנפלאים שבך, ומכתיבתך עולה שאתה אדם מקסים וטוב, רשום זאת. לצד המגרעות חשוב גם לציין את הדברים החיוביים שבך...ואני מאמינה שיש לא מעט. ואז החלט איך אתה משנה בך את מה שאתה לא אוהב, איך אתה מיישם. רק אתה יודע איך! אני מאמינה שאתה אפילו תפתיע את עצמך, כי תמצא את התשובות לבד. אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש את הכוח להתמודד עם כל מצב שהחיים מביאים לו, עם כל כאב. חשוב רק להאמין!! האמן בעצמך- ואזי, תמצא את התשובות והפתרונות לכל דבר. אני לא יכולה לתת לך עיצות מה לעשות, כי מה שמתאים לי לא בהכרח יתאים לך,אבל אתה כבר תדע! היפתח אל עצמך, גלה את עצמך ותאמין לי אתה תהיה מופתע מכל כך הרבה דברים שתגלה על עצמך. זה לא שלא ידעת אותם- זה פשוט השגרה שהשכיחה אותם, או הכהתה אותם. כן, היום דברים נראים לי יותר פשוטים- יודע למה? כי פרקתי את הכאב שלי לגורמים...כי בחנתי כל חלק בכאב והתמודדתי עם כל בעיה בשעתה. כשאתה מפרק את הכאב לחלקיקים יותר קל להתמודד, יותר קל לפתור...מפשטים אותו, ממזערים אותו ואז יותר קל לגשת לכל חלקיק לפתור אותו, לסמן V ולהמשיך לחלקיק הבא. ואולי כדאי להתאמן בליזום שאלה לאיש זר ברחוב כמו:"מה השעה?"...כשיודעים שזה תרגיל אני מאמינה שזה יותר קל...נסה את זה, למרות שאולי זה יהיה קשה בהתחלה, אבל מנסיון לנסיון למדים והדברים נהיים יותר פשוטים. אולי הראשון שתשאל אותו...יתעלם ממך- אבל קח זאת כאופציה, כשאתה ערוך ומוכן למשהו, יותר קל להתמודד איתו. הפחד מהתעלמות של הסביבה או מכך שיגידו לנו לא- מובן לחלוטין, גם לי קשה איתו לפעמים, אבל אני בוחרת לנסות שוב ושוב...כי אני בוחרת להתמודד עם הפחד- לא רוצה שהוא ישלוט בחיי, עדיין לא ניצחתי את כל הפחדים, אבל אני מאמינה בעצמי ויודעת, כן אני יודעת שאצליח. הכל עניין של אמונה ובחירה אישית. שיהיה לך בוקר טוב( אצלי עדיין לילה

) Mאיה.

 

[ג.]

מאיוש

רק דברנו לא מזמן וכשאני קוראת כאן, כבר מתגעגעת - את יודעת שחלק מזה מכוון גם אלי.......

 

[סהר-תמיכה]

רציתי לשאול אותך עוד משהו

מתי אתה מחליט שמישהו מצנל אותך, על פי מה? חשוב להבין. ולפי מה שסיפרת על אותה בחורה - לא יודעת אם עשית איתה משהו כמו עימות/ברור על מה שקרה. לפעמים מפרשים את המציאות בצורה מסוימת, וכל כך בטוחים שלא מבררים. והברור יכול ללמד המון... לא יודעת אם זה מתאים לך, בכל אופן, זה מעין מעשה קצת נואש אפילו לאנשים אמיצים במיוחד, להציג שאלה נוקבת שכזאת למישהו.

 

[עמית30]

קצת להתנתק

היחסים בינינו די פתוחים. אין לנו בעיה לדבר. כן. שאלתי אותה מה קורה. ולמה היא מתרחקת, והאם עשיתי משהו, האם אמרתי משהו, שפגע. היא אומרת שלא. שהבעיה היא שלה. שעכשיו היא נמצאת בתקופה רעה, והיא רוצה קצת לבד. קצת בשקט. ואני מאמין. היחסים שלנו פתוחים והיא היתה אומרת לי את האמת, גם אם היא היתה יודעת שהאמת תפגע בי. ככה לפחות אני מרגיש. במידה והבחורה הזו ניצלה אותי, היא עשתה זאת ללא ידיעתה. בלי לחשוב. ואני סולח. אני לא כועס. היא לא אשמה. יש לה אהבה. במקום רחוק. והיא לבד כאן. ואני לבד כאן. והיא כנראה רצתה להיות עם מישהו. לדבר. לא קל להיות לבד. מי כמוני יודע. היא לא ביקשה לנתק את הקשר. היא פשוט לא מתקשרת. וכשאני מתקשר היא לא בבית. והיא לא עונה לאי-מיילים שאני שולח. יכול להיות שהיא רוצה קצת שקט. קצת להתנתק. אולי בגלל זה היא גם לא מתחברת לאינטרנט. אולי היא כיבתה את הצילצול בטלפון. אני לא מחייג כל יום. לא רוצה להפריע. אם היא רוצה להתרחק - אני מוכן. כשהיא תרצה להתקשר היא תתקשר. ואני מחכה. והיא יודעת. הפרידה קרובה. בקרוב היא טסה מכאן. אליו. לחיות איתו שם. ואני מאחל לה כל טוב. חבל לי שדווקא בתקופה הקצרה שנותרה לנו ביחד, היא לא איתי. חבל לי שדווקא בתקופה הזו שאני מרגיש חרא, היא לא איתי. אני נורא רוצה לדבר איתה. נורא מתגעגע. נורא רוצה לספר. להתייעץ. לשתף. הייתי בתקופה רעה יותר. החלטתי לגמור עם הכל. למכור הכל. לוותר. לפתור את כל הבעיות בשניה. ותכננתי, והכנתי. וכתבתי מכתבי פרידה. ודיברנו. היא מלאך. היא גרמה לי לחשוב שוב. למשוך עוד כמה חודשים. לראות מה יקרה. ועכשיו אני שוקע שוב. ואני רוצה לדבר. איתה. ולא יכול. והפורום הזה מהווה תחליף. תחליף זמני.

 

[סהר-תמיכה]

יש אנשים כאלה

שלא יודעים לכאוב יחד. לכן כשכואב להם, הם תופסים עמדה של זאב בודד. מתרחקים, שלא יראו אותם בכאבם. אני לא יודעת אם זה המקרה, אבל יש. זה באמת לא בהכרח בכלל קשור אליך, זה פשוט המבנה שלה. ככה היא. ואני שמחה שיש לך מקום לכתוב, לדבר.

 

[עמית30]

אני יודע. והיא כזאת.

עוד כשהתחלנו לדבר, ממש בהתחלה, כבר אז היא הסבירה לי שככה היא. כשרע לה היא רוצה לבד. ואני מבין. אני יודע שזה לא קשור אלי. כשכתבתי שמנצלים אותי לא התכוונתי דווקא אליה. התכוונתי לאחרים. ההורים, האחים, האנשים בעבודה. הבוס המעצבן שלי. עוברת עלי תקופה ממש קשה עכשיו. גם כלכלית, גם חברתית, גם במשפחה, גם בעבודה. וכן, גם נפשית. צרות אכן באות בצרורות. אין לי כסף. אני בחובות ואין לי מאיפה להחזיר. והאוברדראפט ענק. אין לי חברים. החברה היחידה שהיתה לי לא זמינה. וגם אם היא כן היתה זמינה - בעוד חודש-חודשיים היא עוזבת. אנשים שטוענים שהם חברים שלי מנצלים אותי. אני טיפש. אני עוזר להם למרות שאני מבין שמנצלים אותי. פראייר. המשפחה שלי מתכחשת אליי. מתקשרים רק כשצריך משהו. כל נסיון לשיחה הופך לויכוח. ויש פער דורות אדיר. ממש תרבות שונה. בשבת, כשביקרתי ביקור נימוסין שכזה, אבי גירש אותי מהבית ("אתה לא הבן שלי. לא רוצה אותך בבית שלי יותר. צא לי מהבית עכשיו."). אולי עדיף ככה. בעבודה מפטרים אנשים. המצב קשה. אולי יפטרו גם אותי. בינתיים מי שנשאר עובד קשה יותר - יש פחות אנשים לבצע את אותה כמות העבודה. לא מפריע לי לעבוד יותר שעות - להיפך, זה רק מסיח את הדעת. העבודה עצמה קשה יותר- וזה קשה. לחץ. מצטמצמים בהוצאות. התנאים קשים יותר. המשכורת ברצפה ואין סיכוי להעלאה בזמן הקרוב. אין סיכוי לקידום. הבוס שלי שונא אותי. אנשים מסביבי רואים איך הוא מתנהג אלי ולא מבינים איך אני סופג יחס כזה. איך אני לא מחזיר. איך אני לא עוזב. כולם מקבלים ממנו יחס רע. על אחרים הוא מדבר מאחורי גבם. עלי הוא מדבר לידי. יורד עלי ליד אנשים אחרים. כאילו שאני לא מבין. צועק עלי שלא בצדק. מאשים אותי במעשים שלא עשיתי (ולדעתי גם אף אחד אחר לא עשה, הוא ממציא ומפיל עלי - ואני לא יכול להוכיח. מבחינתו זה "כיסוי תחת" - אם משהו יתגלה, איזה "פאק" קטן שלו, הוא תמיד יוכל להאשים אותי). אני יודע שזה נשמע פארנואידי. זה לא. הוא בתפקיד גבוה יותר והוא מנצל את זה. יש לו יותר מדי כוח. כמו לתת לתינוק תת-מקלע. והוא תינוק. מילא אם הייתי היחיד שחושב ככה, אבל כל מי שסביבי רואה את זה, וכולם מתחתיו. ואף אחד לא מדבר. פוחדים מפיטורים. השוק בחוץ לא קל. קשה לי. בוכה המון. לפעמים גם בעבודה. לפעמים ליד אנשים. אומר שנכנס לי משהו לעין והולך לשטוף פנים. עצוב לי. אני רוצה לשתף אותה. לדבר איתה. לחלוק איתה. ואני לא יכול. היא לא זמינה. אני מבין שזאת תקופה. שזה לא לתמיד. אני יודע שזה יעבור. אולי אוטוטו, אולי בעוד הרבה מאד זמן. זאת תקופה שכזאת. וכל תקופה נגמרת. ותמיד יש שינוי. ובכל זאת - עכשיו רע לי. נ.ב. תודה. על הכל. לכולם כאן. גם אם אני לא יוצא מעודד. מרגיע לדעת שאני לא לבד. שיש עוד אנשים עם בעיות דומות. שמקשיבים. שמספרים. תודה רבה.