צעד ראשון- אולי טריגר
אני בת 20, לא זוכרת הכל, זוכרת יותר מדיי, לא יודעת אם זה בסדר שאני לא יכולה לעזוב את זה כבר, כמה אפשר לטחון את אותו הדבר?.. צריך להמשיך.. , בלי פחד, אפשר להתגבר באיזשהו שלב על הפחד הזה שרודף אותי? אני אשפוך הכל, מצטערת אם זה יהיה ארוך.. לא זוכרת בת כמה הייתי אולי בת 7 אולי יותר קטנה, שעת צהריים יצאתי מחוץ לבניין עם בקבוק מים "להשקות ת'ציפורים" - בחיים לא עבר לי בראש משהו כזה , פתאום נכנס לי שגעון, אחרי שראיתי איזה תוכנית בטלוויזיה על ציפורים, שהן צמאות ואני צריכה להשקות אותן (אולי זה הגורל), בחור צעיר עם כובע קסקט, חולצת טי שירט רטובה ניגש עליי אמר לי שהוא צמא וביקש בבקשה שלוק מים, אני זוכרת בפירוש שחשבתי בראש "אסור לדבר ולהתקרב לזרים" אבל הוא התחנן, ונתתי לו את הבקבוק, הוא שאל אותי איפה אני גרה, הצבעתי לו על הבניין, הוא אמר בואי נכנס, חכי עד שאני אסיים לשתות ואז אני אחזיר לך את הבקבוק, הוא הושיב אותי עליו, יד אחת אוחזת בבקבוק ומצמידה אותו לפה שלו, יד שנייה שלו בין הרגליים שלי, ואני כל כך רציתי לברוח משם, דמיינתי את עצמי עולה במדרגות ונכנסת הביתה, אבל לא יכלתי לזוז, הייתי משותקת, והוא החזיק בי חזק, אחרי כמה דקות הוא קם, גרר אותי למקלט, כנראה שמישהו בדיוק ירד במעלית או עבר שם, אני לא זוכרת בדיוק ואז הוא עזב אותי, רצתי הביתה, ולא דיברתי על זה לעולם. פעם אחת ניסיתי לספר לבן דוד שלי, אבל הוא ישר קרא לאמא שלו והם הבהילו אותי, היא שאלה אותי "באמת? קרה לך משהו?" כולה מבוהלת, אמרתי שלא. כנראה שבאותו היום, הבנתי. מה שמצחיק זה שאותו בן דוד שהיה כל כך קרוב אליי, שאפילו רציתי לספר לו את זה ולשתף אותו, היה לנו איזה "משחק", כל פעם כשהיינו בבית של סבתא שלי, הוא היה מכין אוהל בחדר מסדינים וסיכות כביסה והיו תורות, או שהוא היה שוכב, עם הגוף מתחת ל"אוהל" והפנים בפנים, ואני הייתי צריכה לגעת בו, אני כמעט ולא זוכרת מה הלך שם, רק זוכרת פעם אחת בבירור שנגעלתי מאיבר המין שלו וביקשתי ממנו בבקשה לגעת בו עם סיכת כביסה, אם מישהו התקרס הוא היה נובח, כאילו שאנחנו משחקים בזה שהוא הכלב שלי, מה שקרה בתור שלי אני עד היום לא זוכרת, כנראה הדחקתי, עם הזמן, המשחק הזה רק התחלף בהרבה אחרים, ושוב אני רק זוכרת מקרים מסויימים, כל כך אהבתי אותו הוא היה חבר טוב שלי וכמו אח, עד היום אני אוהבת אותו, ובמקרים מסויימים כמו פעם אחת שהוא שכב עליי ומישש לי את החזה שעוד בקושי היה לי, אני זוכרת את עצמי משפשפת את הגועל אחרכ במקלחת. כמו עוד מקרים דומים, שנדלקה לי נורה אדומה בראש- מה לעזאזל קורה פה. את זה בכלל לא עיקלתי, עד שיצא לי לספר לחבר שלי איזה מקרה שהיה אתו, והוא התחיל לשאול שאלות, והכל עלה לי. ועוד כל מיני מקרים שונים, פחות משמעותיים, כמו שחזרתי מבית הספר ובדרך אני צריכה לעבור דרך בניין , שבו היו באותו היום שני רוסים שיכורים, אחד מהם חסם לי את הדרך, השני נגע בי, ועוד ועוד ועוד ועוד הייתי ממשיכה - אבל אני מאמינה שאין לכם את כל היום בשביל לקרוא את ההודעה שלי. היה לי קשה מאוד בהתחלה עם החבר שלי, שאני איתו כבר 4 שנים, כל נגיעה הזכירה לי את העבר, רציתי רק לבכות או להקיא. מסכן, אני מרחמת עליו. מתי זה ייגמר כבר? עד עכשיו שאנחנו ביחד, אם הוא קצת ממהר ולא עדין איתי, אני נכנסת לפחד לא מוסבר, לרעידות ממש, לבחילות, לפעמים אני לא יכולה לנשום. אני חושבת שנמאס לו מזה, הוא כבר מסתובב לישון, במקום לחבק אותי, ואני לא יודעת אם להאשים אותו או לא. מתי זה ייגמר?
אני בת 20, לא זוכרת הכל, זוכרת יותר מדיי, לא יודעת אם זה בסדר שאני לא יכולה לעזוב את זה כבר, כמה אפשר לטחון את אותו הדבר?.. צריך להמשיך.. , בלי פחד, אפשר להתגבר באיזשהו שלב על הפחד הזה שרודף אותי? אני אשפוך הכל, מצטערת אם זה יהיה ארוך.. לא זוכרת בת כמה הייתי אולי בת 7 אולי יותר קטנה, שעת צהריים יצאתי מחוץ לבניין עם בקבוק מים "להשקות ת'ציפורים" - בחיים לא עבר לי בראש משהו כזה , פתאום נכנס לי שגעון, אחרי שראיתי איזה תוכנית בטלוויזיה על ציפורים, שהן צמאות ואני צריכה להשקות אותן (אולי זה הגורל), בחור צעיר עם כובע קסקט, חולצת טי שירט רטובה ניגש עליי אמר לי שהוא צמא וביקש בבקשה שלוק מים, אני זוכרת בפירוש שחשבתי בראש "אסור לדבר ולהתקרב לזרים" אבל הוא התחנן, ונתתי לו את הבקבוק, הוא שאל אותי איפה אני גרה, הצבעתי לו על הבניין, הוא אמר בואי נכנס, חכי עד שאני אסיים לשתות ואז אני אחזיר לך את הבקבוק, הוא הושיב אותי עליו, יד אחת אוחזת בבקבוק ומצמידה אותו לפה שלו, יד שנייה שלו בין הרגליים שלי, ואני כל כך רציתי לברוח משם, דמיינתי את עצמי עולה במדרגות ונכנסת הביתה, אבל לא יכלתי לזוז, הייתי משותקת, והוא החזיק בי חזק, אחרי כמה דקות הוא קם, גרר אותי למקלט, כנראה שמישהו בדיוק ירד במעלית או עבר שם, אני לא זוכרת בדיוק ואז הוא עזב אותי, רצתי הביתה, ולא דיברתי על זה לעולם. פעם אחת ניסיתי לספר לבן דוד שלי, אבל הוא ישר קרא לאמא שלו והם הבהילו אותי, היא שאלה אותי "באמת? קרה לך משהו?" כולה מבוהלת, אמרתי שלא. כנראה שבאותו היום, הבנתי. מה שמצחיק זה שאותו בן דוד שהיה כל כך קרוב אליי, שאפילו רציתי לספר לו את זה ולשתף אותו, היה לנו איזה "משחק", כל פעם כשהיינו בבית של סבתא שלי, הוא היה מכין אוהל בחדר מסדינים וסיכות כביסה והיו תורות, או שהוא היה שוכב, עם הגוף מתחת ל"אוהל" והפנים בפנים, ואני הייתי צריכה לגעת בו, אני כמעט ולא זוכרת מה הלך שם, רק זוכרת פעם אחת בבירור שנגעלתי מאיבר המין שלו וביקשתי ממנו בבקשה לגעת בו עם סיכת כביסה, אם מישהו התקרס הוא היה נובח, כאילו שאנחנו משחקים בזה שהוא הכלב שלי, מה שקרה בתור שלי אני עד היום לא זוכרת, כנראה הדחקתי, עם הזמן, המשחק הזה רק התחלף בהרבה אחרים, ושוב אני רק זוכרת מקרים מסויימים, כל כך אהבתי אותו הוא היה חבר טוב שלי וכמו אח, עד היום אני אוהבת אותו, ובמקרים מסויימים כמו פעם אחת שהוא שכב עליי ומישש לי את החזה שעוד בקושי היה לי, אני זוכרת את עצמי משפשפת את הגועל אחרכ במקלחת. כמו עוד מקרים דומים, שנדלקה לי נורה אדומה בראש- מה לעזאזל קורה פה. את זה בכלל לא עיקלתי, עד שיצא לי לספר לחבר שלי איזה מקרה שהיה אתו, והוא התחיל לשאול שאלות, והכל עלה לי. ועוד כל מיני מקרים שונים, פחות משמעותיים, כמו שחזרתי מבית הספר ובדרך אני צריכה לעבור דרך בניין , שבו היו באותו היום שני רוסים שיכורים, אחד מהם חסם לי את הדרך, השני נגע בי, ועוד ועוד ועוד ועוד הייתי ממשיכה - אבל אני מאמינה שאין לכם את כל היום בשביל לקרוא את ההודעה שלי. היה לי קשה מאוד בהתחלה עם החבר שלי, שאני איתו כבר 4 שנים, כל נגיעה הזכירה לי את העבר, רציתי רק לבכות או להקיא. מסכן, אני מרחמת עליו. מתי זה ייגמר כבר? עד עכשיו שאנחנו ביחד, אם הוא קצת ממהר ולא עדין איתי, אני נכנסת לפחד לא מוסבר, לרעידות ממש, לבחילות, לפעמים אני לא יכולה לנשום. אני חושבת שנמאס לו מזה, הוא כבר מסתובב לישון, במקום לחבק אותי, ואני לא יודעת אם להאשים אותו או לא. מתי זה ייגמר?
סוף סוף אני יכולה להוריד דברים מהלב, ושבאמת יבינו אותי, ויכולה גם להזדהות עם אחרות.. זה נותן הרבה כוח ת ו ד ה
