צעד 1
"הודינו שאנו חסרי אונים מול... ושאבדה לנו השליטה על חיינו" מי מוכן להודות בתבוסה מלאה? אף לא אחד, כמובן. כל החושים הטבעיים שלנו מתקוממים כנגד עצם הרעיון של חוסר אונים אישי. קשה להודות כי אנו בעצמנו, עם הכוס ביד, יצרנו בהכרתנו דחף כפייתי לשימוש הרסני - דחף חזק כל כך, עד שרק מעשה ההשגחה העליונה יכול להסירו מעלינו. אין סוג אחר של פשיטת רגל שישווה למצבנו. האלכוהול מקיז מאתנו כל עצמאות וכל כח רצון להתנגד לדרישותיו. ברגע שהשלמנו עם עובדה זו, פשיטת הרגל שלנו כבני אדם מתפקדים היא מוחלטת. אולם עם הצטרפותנו לתכנית ההחלמה לומדים אנו במהרה לראות הפשלה מוחלטת זו באור אחר לגמרי. אנו מבחינים בכך שרק דרך התבוסה המוחלטת מסוגלים אנו לצעוד צעדים ראשונים לעבר השחרור והכח. הודאתנו בחוסר האונים האישי שלנו, מונחת בסופו של דבר בקרקע איתנה, עליה ניתן לבנות חיים מאושרים ובעלי תכלית. ידוע לנו כי עצם הצטרפותנו לתכנית ההחלמה תועיל אך במעט לאלכוהוליסט שלא השלים קודם לכן עם חולשתו המחריבה ועם כל תוצאותיה. עד שלא יודה בהשפלתו, תישאר התפכחותו - אם בכלל יגיע אליה - תלויה על בלימה. אושר אמיתי לא יימצא כלל. עובדה זו, אשר הוכחה מעבר לכל ספק בנסיון הרב שצברנו, הינה אחת מעובדות היסוד של חיינו בתכנית ההחלמה. עקרון זה, שלא נוכל למצוא כח ממשי לפני שנודה תחילה בתבוסה מוחלטת, הינו השורש הראשי ממנו צמחה ופורחת חתורתנו כולה. כאשר הועמדנו לראשונה מול האתגר להודות בתבוסה, רובנו התקוממנו. הרי באנו לתכנית ההחלמה בציפיה שילמדו אותנו בטחון עצמי! - ואז סיפרו לנו כי כשאנו עוסקים באלכוהול וחומרים, לא יועיל לנו בטחון עצמי כלל וכלל; למעשה, הוא גורם מזיק בלבד. מאמנינו הודיעו לנו כי נפלנו קורבן לדיבוק נפשי חזק וערמומי, העומד בפני כל כח רצון אנושיץ אמרו שאין לנו ל אפשרות להתגבר על כפיה זו באופן אישי, באמצעות רצוננו בלבד. בהעמיקם ללא רחם את צרתנו, הצביעו מאמנינו על רגישותינו ההולכת וגוברת לאלכוהול, וכינו רגישות זו בשם "אלרגיה". רודן זה, האלכוהול, הניף חרב פיפיות מעל לראשינו: קודם הוכינו בדחף בלתי שפוי להמשיך לשתות; ולאחר מכן, באלרגיה גופנית שהבטיחה לנו כי בסופו של דבר נהרוס את עצמנו על ידי השתיה. מעטים בלבד ניצחו בדו קרב זה בכוחות עצמם. עובדה סטטיסטית היא, שאין כמעט מכורים שהחלימו מעצמם. הדבר נכון, כנראה, מאז גילה האדם את האלכוהול. בימיה הראשונים של תכנית ההחלמה, רק המקרים הנואשים ביותר הצליחו לעכל אמת מרה זו. גם אלה התקשו לרוב לתפוס את חומרת מצבם. אולם אחדים בצליחו בכך; ואלה שדבקו בעקרונות התכנית באותו להט בו ייאחז אדם טובע בקרש הצלה, כמעט תמיד החלימו. מסיבה זו דנה ההוצאה הראשונה של הספר "אלכוהוליסטים אנונימיים" (שהתפרסם כאשר AA היה עדיין ארגון קטן) במקרי שפל קיצוניים בלבד. מכוירם רבים שהיו נואשים פחות, התנסו בתכנית אך נכשלו מפני שלא היו מסוגלים להודות בחוסר אונים. בסיפוק רב אנו יכולים לציין כי בשנים שלאחר מכן השתנה המצב. מכורים רבים שעדיין נהנו מבריאותם, ממשפחותיהם, ממקומות עבודתם ואף מבטחון כלכלי, התחילו להכיר בהתמכרות שלהם; עם שגברה מגמה זו, הצטרפו אליהם גם אנשים צעירים יותר, שלא היו אלא מכורים פוטנציאליים. מאלה נחסכו 10 עד 15 שנים של גיהנום שעברו על חברינו הראשונים. היות וצעד זה מחייב הודאה בכך שאבדה השליטה על חיינו, כיצד יכלו אנשים כאלה לבצע צעד זה? היה ברור לנו כי עלינו להבהיר לחברים אלה את מצבם לפני שידורדרו לשפל המדרגה, כמונו. כשסקרנו את קורות חיינו כמכורים, נוכחנו כי השליטה אבדה לנו, והיא הפכה מהרגל בלבד לתחילתה של הידרדרות קטלנית, שנים לפני שהכרנו בכך. לספקנים יכולנו לומר: "אולי בכל זאת אינכם מכורים. למה שלא תנסו לשתות ולהשתמש בצורה מבוקרת, מבלי לשכוח את מה שסיפרנו לכם על התמכרות?" גישה זו הוכיחה את עצמה כיעילה ומועילה. הסתבר כי לאחר שמכור אחד נטע בלב חברו את ניצני האמת לגבי אופי המחלה, לא נשארו דעותיו של אותו אדם כפי שהיו. לאחר כל השתכרות היה אומר לעצמו "אולי בכל זאת צדקו אלה בתכנית" – ולאחר מספר נסיונות כאלה – לרוב שנים לפני תחילתם של קשיים רציניים – היה אותו אדם חוזר אליו משוכנע. גם הוא הגיע לשל, ככל אחד מאתנו. האלכוהול עצמו היה לסנגורינו הטוב ביותר. מדוע ההתעקשות על כך שכל חבר בתכנית חייב להגיע תחילה לשפל המדרגה? התשובה יהא כי רק מעטים יאמצו בכנות את התכנית אלא אם כן הגיעו כבר לשפל - כי ההחלטה לבצע את שאר אחד עשר הצעדים של התכנית מחייבת קבלתן של גישות ופעולות, אותן לא יעלה על דעתו מכור אשר עדיין שותה ומשתמש. מי מוכן לקבל על עצמו כנות וסובלנות חסרי פשרות? מי רוצה להתוודות בפני אחר על פגמיו ולכפר על הנזק שעשה? לצי אכפת מכח עליון, שלא לדבר על תפילה והתבוננות? מי רוצה להקריב מזמנו ומרצו בהעברת בשורת התכנית לסובלים אחרים? לא המכור הממוצע, שהוא אנוכי לחלוטין, איננו מעוניין כלל בתכנית כזו – אלא אם כן הוא מודע לכך שלגביו, אותה תכנית היא עניין של חיים ומוות. ההתמכרות היא זו שמאלצת אותנו להצטרף לתכנית, ושם אנו מגלים את טבעו הקטלני של מצבנו. אז, ארק אז, נפתחים אנו לשכנוע ומוכנים אנו להקשיב כמו שרק ההולך למות מסוגל. אנו מוכנים לכל דבר שיסיר מעלינו את הדיבוק האכזרי הזה, ההתמכרות. מתוך "12 הצעדים ו-12 המסורות"
"הודינו שאנו חסרי אונים מול... ושאבדה לנו השליטה על חיינו" מי מוכן להודות בתבוסה מלאה? אף לא אחד, כמובן. כל החושים הטבעיים שלנו מתקוממים כנגד עצם הרעיון של חוסר אונים אישי. קשה להודות כי אנו בעצמנו, עם הכוס ביד, יצרנו בהכרתנו דחף כפייתי לשימוש הרסני - דחף חזק כל כך, עד שרק מעשה ההשגחה העליונה יכול להסירו מעלינו. אין סוג אחר של פשיטת רגל שישווה למצבנו. האלכוהול מקיז מאתנו כל עצמאות וכל כח רצון להתנגד לדרישותיו. ברגע שהשלמנו עם עובדה זו, פשיטת הרגל שלנו כבני אדם מתפקדים היא מוחלטת. אולם עם הצטרפותנו לתכנית ההחלמה לומדים אנו במהרה לראות הפשלה מוחלטת זו באור אחר לגמרי. אנו מבחינים בכך שרק דרך התבוסה המוחלטת מסוגלים אנו לצעוד צעדים ראשונים לעבר השחרור והכח. הודאתנו בחוסר האונים האישי שלנו, מונחת בסופו של דבר בקרקע איתנה, עליה ניתן לבנות חיים מאושרים ובעלי תכלית. ידוע לנו כי עצם הצטרפותנו לתכנית ההחלמה תועיל אך במעט לאלכוהוליסט שלא השלים קודם לכן עם חולשתו המחריבה ועם כל תוצאותיה. עד שלא יודה בהשפלתו, תישאר התפכחותו - אם בכלל יגיע אליה - תלויה על בלימה. אושר אמיתי לא יימצא כלל. עובדה זו, אשר הוכחה מעבר לכל ספק בנסיון הרב שצברנו, הינה אחת מעובדות היסוד של חיינו בתכנית ההחלמה. עקרון זה, שלא נוכל למצוא כח ממשי לפני שנודה תחילה בתבוסה מוחלטת, הינו השורש הראשי ממנו צמחה ופורחת חתורתנו כולה. כאשר הועמדנו לראשונה מול האתגר להודות בתבוסה, רובנו התקוממנו. הרי באנו לתכנית ההחלמה בציפיה שילמדו אותנו בטחון עצמי! - ואז סיפרו לנו כי כשאנו עוסקים באלכוהול וחומרים, לא יועיל לנו בטחון עצמי כלל וכלל; למעשה, הוא גורם מזיק בלבד. מאמנינו הודיעו לנו כי נפלנו קורבן לדיבוק נפשי חזק וערמומי, העומד בפני כל כח רצון אנושיץ אמרו שאין לנו ל אפשרות להתגבר על כפיה זו באופן אישי, באמצעות רצוננו בלבד. בהעמיקם ללא רחם את צרתנו, הצביעו מאמנינו על רגישותינו ההולכת וגוברת לאלכוהול, וכינו רגישות זו בשם "אלרגיה". רודן זה, האלכוהול, הניף חרב פיפיות מעל לראשינו: קודם הוכינו בדחף בלתי שפוי להמשיך לשתות; ולאחר מכן, באלרגיה גופנית שהבטיחה לנו כי בסופו של דבר נהרוס את עצמנו על ידי השתיה. מעטים בלבד ניצחו בדו קרב זה בכוחות עצמם. עובדה סטטיסטית היא, שאין כמעט מכורים שהחלימו מעצמם. הדבר נכון, כנראה, מאז גילה האדם את האלכוהול. בימיה הראשונים של תכנית ההחלמה, רק המקרים הנואשים ביותר הצליחו לעכל אמת מרה זו. גם אלה התקשו לרוב לתפוס את חומרת מצבם. אולם אחדים בצליחו בכך; ואלה שדבקו בעקרונות התכנית באותו להט בו ייאחז אדם טובע בקרש הצלה, כמעט תמיד החלימו. מסיבה זו דנה ההוצאה הראשונה של הספר "אלכוהוליסטים אנונימיים" (שהתפרסם כאשר AA היה עדיין ארגון קטן) במקרי שפל קיצוניים בלבד. מכוירם רבים שהיו נואשים פחות, התנסו בתכנית אך נכשלו מפני שלא היו מסוגלים להודות בחוסר אונים. בסיפוק רב אנו יכולים לציין כי בשנים שלאחר מכן השתנה המצב. מכורים רבים שעדיין נהנו מבריאותם, ממשפחותיהם, ממקומות עבודתם ואף מבטחון כלכלי, התחילו להכיר בהתמכרות שלהם; עם שגברה מגמה זו, הצטרפו אליהם גם אנשים צעירים יותר, שלא היו אלא מכורים פוטנציאליים. מאלה נחסכו 10 עד 15 שנים של גיהנום שעברו על חברינו הראשונים. היות וצעד זה מחייב הודאה בכך שאבדה השליטה על חיינו, כיצד יכלו אנשים כאלה לבצע צעד זה? היה ברור לנו כי עלינו להבהיר לחברים אלה את מצבם לפני שידורדרו לשפל המדרגה, כמונו. כשסקרנו את קורות חיינו כמכורים, נוכחנו כי השליטה אבדה לנו, והיא הפכה מהרגל בלבד לתחילתה של הידרדרות קטלנית, שנים לפני שהכרנו בכך. לספקנים יכולנו לומר: "אולי בכל זאת אינכם מכורים. למה שלא תנסו לשתות ולהשתמש בצורה מבוקרת, מבלי לשכוח את מה שסיפרנו לכם על התמכרות?" גישה זו הוכיחה את עצמה כיעילה ומועילה. הסתבר כי לאחר שמכור אחד נטע בלב חברו את ניצני האמת לגבי אופי המחלה, לא נשארו דעותיו של אותו אדם כפי שהיו. לאחר כל השתכרות היה אומר לעצמו "אולי בכל זאת צדקו אלה בתכנית" – ולאחר מספר נסיונות כאלה – לרוב שנים לפני תחילתם של קשיים רציניים – היה אותו אדם חוזר אליו משוכנע. גם הוא הגיע לשל, ככל אחד מאתנו. האלכוהול עצמו היה לסנגורינו הטוב ביותר. מדוע ההתעקשות על כך שכל חבר בתכנית חייב להגיע תחילה לשפל המדרגה? התשובה יהא כי רק מעטים יאמצו בכנות את התכנית אלא אם כן הגיעו כבר לשפל - כי ההחלטה לבצע את שאר אחד עשר הצעדים של התכנית מחייבת קבלתן של גישות ופעולות, אותן לא יעלה על דעתו מכור אשר עדיין שותה ומשתמש. מי מוכן לקבל על עצמו כנות וסובלנות חסרי פשרות? מי רוצה להתוודות בפני אחר על פגמיו ולכפר על הנזק שעשה? לצי אכפת מכח עליון, שלא לדבר על תפילה והתבוננות? מי רוצה להקריב מזמנו ומרצו בהעברת בשורת התכנית לסובלים אחרים? לא המכור הממוצע, שהוא אנוכי לחלוטין, איננו מעוניין כלל בתכנית כזו – אלא אם כן הוא מודע לכך שלגביו, אותה תכנית היא עניין של חיים ומוות. ההתמכרות היא זו שמאלצת אותנו להצטרף לתכנית, ושם אנו מגלים את טבעו הקטלני של מצבנו. אז, ארק אז, נפתחים אנו לשכנוע ומוכנים אנו להקשיב כמו שרק ההולך למות מסוגל. אנו מוכנים לכל דבר שיסיר מעלינו את הדיבוק האכזרי הזה, ההתמכרות. מתוך "12 הצעדים ו-12 המסורות"