צער הגוף – זלדה - לנתוח בסדנא היום

קסנדרה*

New member
צער הגוף – זלדה - לנתוח בסדנא היום

צער הגוף – זלדה בְּיָמִים פְּתוּחִים לִצְמִיחָה בְּעִדַּן הַעֲלוּמִים הָיוּ אֵיבָרַי נְתִינִים נֶאֱמָנִים לַנְּשָׁמָה. וְלוּ צִוְּתָה לַגּוּף הַשּׁוֹקֵק מוּת לְמַעַן שְׁמוֹ הָיוּ הָאֵיבָרים רָצִים בְּשִׂמְחָה לַכִּבְשָׁן. בָּעִדָּן הַהוּא הִתְגַּעְגְּעוּ הַחוּשִׁים לָלֶכֶת עַד כְּלוֹת בְּחֻקּוֹת שָׁמַיִם. עַכְשָׁו הַגוּף הֶעָיֵף מְפַחֵד מִיִּסּוּרִים כְּאֵבִים יְבַעֲתוּהוּ. וְכַאֲשֶׁר הַנְשָׁמָה מְנַגֶּנֶת בִּמְתִיקוּת עוֹמְדִים הַחוּשִׁים מֵרָחוֹק. וְכַאֲשֶׁר הַנְשָׁמָה מְנַגֶּנֶת בְּדַקּוּת נוֹהֲמִים כַּדֻבּים חוּשַׁי. הִיא לֹא תָּבִין לְרֹגֶז הַקְּמִילָה. הִיא לֹא תֵּדַע אֶת צַעַר הַגּוּף מוּל סוֹפוֹ מֵאִישוֹן דוֹמֵעַ עַד קְצֵה הָאֶצְבַּע.
 

קסנדרה*

New member
אני ממליצה להדפיס את השיר ולהחזיק

אותו לפניכם, עם עט ביד. למי שלא יכול להדפיס אני מציעה, לפתוח את העמוד עם השיר ולמזער את המסך(הצג). לפתוח שוב את האתר ולהכנס דרך הפורום לצ'אט ולהשאיר את המסך ממוזער, כדי שתוכלו להציץ בותוך כדי הדיון בסדנא. קסנדרה
 

aiziq

New member
בעקבות הסדנה

אני רושם כאן סיכום של הדברים שנאמרו בסדנה על השיר של זלדה: צער הגוף. אין בדברים הבאים משום כוונה להציג ניתוח כולל וממצה של השיר. צער הגוף – זלדה בְּיָמִים פְּתוּחִים לִצְמִיחָה בְּעִדַּן הַעֲלוּמִים הָיוּ אֵיבָרַי נְתִינִים נֶאֱמָנִים לַנְּשָׁמָה. וְלוּ צִוְּתָה לַגּוּף הַשּׁוֹקֵק מוּת לְמַעַן שְׁמוֹ הָיוּ הָאֵיבָרים רָצִים בְּשִׂמְחָה לַכִּבְשָׁן. בָּעִדָּן הַהוּא הִתְגַּעְגְּעוּ הַחוּשִׁים לָלֶכֶת עַד כְּלוֹת בְּחֻקּוֹת שָׁמַיִם. זהו החלק הראשון של השיר- הוא מדבר על התקופה הרחוקה יותר, על עלומיה של הדוברת. מתוארת כאן מערכת יחסים בין הנשמה לבין הגוף. יחסים של שולטת ונשלט. הנאמנות והצייתנות של הגוף לנשמה היא עד אובדן ממש ודומה שהגוף מבטל את עצמו לחלוטין ומקבל עליו באהבה את היותו נשלט ע"י נשמה. התנהגות כזו משקפת גישה דתית על פיה העיקר הוא הנשמה והגוף הנו רק כלי עבורה, בבחינת " כל העולם כולו הוא גשר צר מאד" והעיקר הוא העולם הבא.מוזכר כאן המוות על קידוש השם וגם ישנו רמז לאגדת חז"ל אודות אברהם שרץ בשמחה לכבשן האש כפי שגזר עליו נמרוד. מתואר כאן שלטון האמונה ללא עוררין. עַכְשָׁו הַגוּף הֶעָיֵף מְפַחֵד מִיִּסּוּרִים כְּאֵבִים יְבַעֲתוּהוּ. זהו משפט המעבר בין שני התקופות והוא מבשר על שינוי. הגוף שעד עתה קיבל באהבה את שציוותה עליו הנשמה התעייף, עייפות החומר במילים פשוטות. וְכַאֲשֶׁר הַנְשָׁמָה מְנַגֶּנֶת בִּמְתִיקוּת עוֹמְדִים הַחוּשִׁים מֵרָחוֹק. וְכַאֲשֶׁר הַנְשָׁמָה מְנַגֶּנֶת בְּדַקּוּת נוֹהֲמִים כַּדֻבּים חוּשַׁי. הִיא לֹא תָּבִין לְרֹגֶז הַקְּמִילָה. הִיא לֹא תֵּדַע אֶת צַעַר הַגּוּף מוּל סוֹפוֹ מֵאִישוֹן דוֹמֵעַ עַד קְצֵה הָאֶצְבַּע. בחלק הזה העוסק ב'עכשיו', מתואר הפער בין הגוף לנשמה. אם פעם הם פעלו בתיאום כלשהו הרי שכעת המצב שונה- יש ריחוק- קצר בהבנה. הנשמה המנגנת יכולה להתפרש כביטוי ארס פואטי, כלומר ליצירת שירים. כאן גם מוזכרת הכותרת של השיר: היא לא תדע את צער הגוף. יש פער בין הגוף הקמל, המזדקן, המתכלה לבין הנשמה. היא לא תדע את הצער משום שהיא נפרדת ממנו. אפשר לקרוא את כל השיר כקינה על חורבן בית המקדש שכן המקדש הנו כמו גוף שפעם שקק חיים ומילא בדבקות אחרי הוראות השכינה. אם מישהו רוצה להוסיף או לתקן משהו- בבקשה רבה, אנא עשו כן.
 

אופק8791

New member
צער הגוף

קינתו של הגוף, שבצעירותו שרת לחלוטין את הנשמה, כדי שתוכל לעבוד את ה' ובזיקנתו מצר על אובדן הנעורים ועל הפחד הממזדקנות והמורא מהמוות. הגוף מצר על כך שלא יוכל עוד לשרת את הנשמה.
 

קסנדרה*

New member
הנתוח של היצירה כפי שלמדתי מהכתובים

הדוברת מתארת את היחס בין נשמתה לגופה בשתי תקופות בחייה. בתקטפת נעוריה, היו איבריה "נְתִינִים נֶאֱמָנִים לַנְּשָׁמָה". אמנם הגוף היה שוקק, אולם הוא היה מוכן לחדול לגמרי, למות אם הנשמה הייתה מצווה עליו ואפילו לעבור עינויים פיסיים. ומה הרקע לנכונות הזו אנו מוצאים בשורה: "הַחוּשִׁים לָלֶכֶת עַד כְּלוֹת" להתמסר לגמרי לחֻקּוֹת שָׁמַיִם. הסיפור, הנרטיב המנחהאת הנכונות השמחה לוותר על העולם הפיסי הוא כי עבודת האל מונחה ע"י הנשמה, והגוף - האיברים והחושים, אמור להיות מעין משרת למען המטרה הנשגבת, תוך כדי ביטול כל צרכיו ועד אפילו לביטולו המוחלט, במוות. תקופת הנערות מושווית לתקופה של כתיבת השיר, תקופה של מחלה וייסורים פיסיים תוך כדי מודעות לתהליך הנבילה של הגוף. בתקופה הזו מתקיים נתק בין הגוף לנשמה: הנשמה מנגנת והחושים "עומדים מרחוק", "נוֹהֲמִים כַּדֻבּים". אבל חל שינוי במערכת היחסים בין הגוף לנפש. בימי העלומים הגוף היה כפוף לנשמה, עכשיו הוא פועל בנפרד: מתנתק, נוהם, מצטער ובוכה. הנשמה כמו נאשמת בחוסר ידיעה ובחוסר הבנה למצבו. אבל למה הפליאה? הרי הנשמה התרגלה לשלוט ולדכא את הגוף, מדוע שתפסיק לנגן כאשר הנתין שלה כואב? מערכת היחסים של שולט ונשלט, אינה יכולה שלא לייצר חוסר מודעות וחוסר הבנה של השולט כלפי מצבו של נתינו. הנכונות לדכא ולבטל את צרכיו של הגוף, מוכרת בהלכה ובעולם המיסטי וזלדה הייתה אשה מאמינה, אשה דתית ומצויה בפרקטיקה המיסטית. בהלכה מכתיבה התנהגות מוסרית ע"י שליטה על יחסי מין לפני ואחרי הנישואים (איסורי עריות ודיני נידה), דיני צניעות למינהם ועוד. הפרקטיקה המיסטית, לא רק ביהדות, מציעה ומעודדת המעטה בכל הקשור לצרכי הגוף(אוכל, מין ועינוגים לשמם). כאשר האיברים והחושים מכוונים בהתאם לערכחם אלו, רקטבעי הוא שיווצר נתק ביניהם.
 
למעלה