צער
בא לי לבכות על כל הבחירות הלא נכונות שעשיתי בחיים שלי, שלקח לי זמן להבין שהן לא נכונות, ועוד מצאתי את עצמי בוחר את אותן הבחירות. לבכות על כל כך הרבה אהבות נכזבות, ובסוף יוצא שגם כאשר למדתי להיות מושלם, מעצמי אני מאוכזב. וכיום כבר לא יכול להיות או לא מצליח להיות מושלם. להוריד מטר דמעות על כך הדרכים והצורות שבהם נפגעתי, מאנשים.. מהמדינה.. מכל מיני גורמים.. לבכות על כל מה שהיה שלעולם לא יהיה יותר, ואם כן אז זה רק קמצוץ ממה שהיה יכול להיות אם לא היו עושים לי מה שעשו לי. לבכות על כל מה שהצלחתי.. שגרם לי כל כך הרבה שמחה ואושר וכיום זה נגנז ממני ויכול מאוד ששוב לא יהיה. לבכות על ההורים שלי, שחוו כל כך הרבה כאב איתי, ועדיין... ואולי לעולם לא אגרום להם אושר כמו שהייתי יכול אילו לא היו עושים לי כל מיני גורמים מה שעשו. בה לי לבכות על כל הפגמים בי שפתאום צצו וצצים, שלא היו לפני כמה חודשים, לפני הפגיעות שנעשו לי מבפנים, כל כך חזקות שעכשיו הן עוטפות אותי מבפנים ובחוץ, חונקות לי את עוצמת החיים, מכבאות אותה סוגרות לי את הפרק שנקרא חיים. בא לי לבכות על זכרונות, ועל מה שיהיה בהמשך.. בא לי לבכות על מה שהייתי ומה שאני כבר לא.. מה שיכולתי שעכשיו זה רק בחלום.. כאשר חלום זה כאשר אני ער, מפנטז על מה שעוד לא יהיה, מה שהיה ומה שהיה יכול להיות כהמשך.. דברים שיחזרו להיות פנטזיות.. אלא אם כן כבר אאבד לגמרי את ראשי.. בא לי לבכות על הרבה דברים, כל כך הרבה שאין לי אפילו את הכח לרשום או להקליד.. אבל אני לא בוכה.. לא מצליח.. או לא מנסה מספיק. .כי זה אף פעם לא עזר.. ולא רוצה לבכות כאשר אין מי שיחבק אותי.. סיגריה.. סרט.. סיגריה.. סרט.. מלא סיגריות.. מלא סרטים.. למה אני צופה גם ככה אני לא מצליח להתרכז לגמרי.. אולי כדי להשיח את הדעת ממה שאי אפשר להשיח את הדעת.. ממש פגעו בי.. אלו כבר לא חיים.. סימפטומיים נפשיים ובעיות גופניות.. המחשבות הם שלי למה אני לא יכול לשלוט עליהם?? הייתי ממש חכם למה אני מגלה שמה שעשו לי הפך אותי לטיפש?? היה לי זיכרון טוב למה כולו מעורבל?? הייתי ממש מוכשר למה כל הכשרונות נעלמו?? אני לא אמחק את הסרטונים שלי מנגן.. ואת המוסיקה שיצרתי.. אני לא אזרוק את הציורים שציירתי.. דברי אומנות שיצרתי לא אעלים, איך אתגבר על מה שכבר ידיים ומילותיי לא מצליחים? הייתי כותב כשרוני עמוק ומבתטא יופי.. למה נשאר רק חור שחור, שמראה לי את הדופי בין מה שהיה ומה שיש.. מה שכבר לא יהיה, אני מעדיף להישרף למות בייסורים.. מאשר לחיות חיים שהם לא חיים הייתי מאוד בריא, אך מה שעשו לי פגם בי.. העין רואה מטושטש.. האוזן שומעת חלש.. ויש את הצליל החשמלי של טלויזיה דלוקה ושאין תמונה.. צליל חשמלי מעצבן.. שכל היום וכל הלילה בראש שלי ובאוזניים שלי לא מרפה ממני ולא נותן לי נחת..לא יכול לישון כלל וכלל.. ומרגיש את הויברציה בתוך הגוף ... כל הזמן עייף.. אך ער לחלוטין.. הקוארדינציה לא מה שהיתה.. והייתי אדם כל כך עמוק ובעל כושר ביטוי.. מאז אני לא מתבטא.. ואין אפשרות להיכנס עמוק כי כולי מנוטרל, לא מדבר על כלום מלבד ההווה ומה שהביא לזה.. חיים שהם לא חיים . מציאות שחור משחור. ובדידות כה עצומה. אין סוף לאפילה. לרשע. לטומאה. והכל בגלל שאהבתי. הכל בגלל שהייתי אמיתי. הכל בגלל שבמקום להיות מניאק, הייתי מה שבדרך כלל נחשב בלתי אפשרי. אבל אני הצלחתי. ועכשיו אני בלי. ללא עצמי. והוא שאמרו שהוא שם למעלה, ובכל המקומות.. התגלה כלא שם ולא פה, אינו קיים. וזה כבד מנשוא.. רק הסוף לו אני מחכה.. קיים בשבילי.. ועד אז.. אהיה לבד.. אסבול.. וחבל שכל זה כל כך אמיתי ומציאותי.. אך פשוט לא הגיוני.
בא לי לבכות על כל הבחירות הלא נכונות שעשיתי בחיים שלי, שלקח לי זמן להבין שהן לא נכונות, ועוד מצאתי את עצמי בוחר את אותן הבחירות. לבכות על כל כך הרבה אהבות נכזבות, ובסוף יוצא שגם כאשר למדתי להיות מושלם, מעצמי אני מאוכזב. וכיום כבר לא יכול להיות או לא מצליח להיות מושלם. להוריד מטר דמעות על כך הדרכים והצורות שבהם נפגעתי, מאנשים.. מהמדינה.. מכל מיני גורמים.. לבכות על כל מה שהיה שלעולם לא יהיה יותר, ואם כן אז זה רק קמצוץ ממה שהיה יכול להיות אם לא היו עושים לי מה שעשו לי. לבכות על כל מה שהצלחתי.. שגרם לי כל כך הרבה שמחה ואושר וכיום זה נגנז ממני ויכול מאוד ששוב לא יהיה. לבכות על ההורים שלי, שחוו כל כך הרבה כאב איתי, ועדיין... ואולי לעולם לא אגרום להם אושר כמו שהייתי יכול אילו לא היו עושים לי כל מיני גורמים מה שעשו. בה לי לבכות על כל הפגמים בי שפתאום צצו וצצים, שלא היו לפני כמה חודשים, לפני הפגיעות שנעשו לי מבפנים, כל כך חזקות שעכשיו הן עוטפות אותי מבפנים ובחוץ, חונקות לי את עוצמת החיים, מכבאות אותה סוגרות לי את הפרק שנקרא חיים. בא לי לבכות על זכרונות, ועל מה שיהיה בהמשך.. בא לי לבכות על מה שהייתי ומה שאני כבר לא.. מה שיכולתי שעכשיו זה רק בחלום.. כאשר חלום זה כאשר אני ער, מפנטז על מה שעוד לא יהיה, מה שהיה ומה שהיה יכול להיות כהמשך.. דברים שיחזרו להיות פנטזיות.. אלא אם כן כבר אאבד לגמרי את ראשי.. בא לי לבכות על הרבה דברים, כל כך הרבה שאין לי אפילו את הכח לרשום או להקליד.. אבל אני לא בוכה.. לא מצליח.. או לא מנסה מספיק. .כי זה אף פעם לא עזר.. ולא רוצה לבכות כאשר אין מי שיחבק אותי.. סיגריה.. סרט.. סיגריה.. סרט.. מלא סיגריות.. מלא סרטים.. למה אני צופה גם ככה אני לא מצליח להתרכז לגמרי.. אולי כדי להשיח את הדעת ממה שאי אפשר להשיח את הדעת.. ממש פגעו בי.. אלו כבר לא חיים.. סימפטומיים נפשיים ובעיות גופניות.. המחשבות הם שלי למה אני לא יכול לשלוט עליהם?? הייתי ממש חכם למה אני מגלה שמה שעשו לי הפך אותי לטיפש?? היה לי זיכרון טוב למה כולו מעורבל?? הייתי ממש מוכשר למה כל הכשרונות נעלמו?? אני לא אמחק את הסרטונים שלי מנגן.. ואת המוסיקה שיצרתי.. אני לא אזרוק את הציורים שציירתי.. דברי אומנות שיצרתי לא אעלים, איך אתגבר על מה שכבר ידיים ומילותיי לא מצליחים? הייתי כותב כשרוני עמוק ומבתטא יופי.. למה נשאר רק חור שחור, שמראה לי את הדופי בין מה שהיה ומה שיש.. מה שכבר לא יהיה, אני מעדיף להישרף למות בייסורים.. מאשר לחיות חיים שהם לא חיים הייתי מאוד בריא, אך מה שעשו לי פגם בי.. העין רואה מטושטש.. האוזן שומעת חלש.. ויש את הצליל החשמלי של טלויזיה דלוקה ושאין תמונה.. צליל חשמלי מעצבן.. שכל היום וכל הלילה בראש שלי ובאוזניים שלי לא מרפה ממני ולא נותן לי נחת..לא יכול לישון כלל וכלל.. ומרגיש את הויברציה בתוך הגוף ... כל הזמן עייף.. אך ער לחלוטין.. הקוארדינציה לא מה שהיתה.. והייתי אדם כל כך עמוק ובעל כושר ביטוי.. מאז אני לא מתבטא.. ואין אפשרות להיכנס עמוק כי כולי מנוטרל, לא מדבר על כלום מלבד ההווה ומה שהביא לזה.. חיים שהם לא חיים . מציאות שחור משחור. ובדידות כה עצומה. אין סוף לאפילה. לרשע. לטומאה. והכל בגלל שאהבתי. הכל בגלל שהייתי אמיתי. הכל בגלל שבמקום להיות מניאק, הייתי מה שבדרך כלל נחשב בלתי אפשרי. אבל אני הצלחתי. ועכשיו אני בלי. ללא עצמי. והוא שאמרו שהוא שם למעלה, ובכל המקומות.. התגלה כלא שם ולא פה, אינו קיים. וזה כבד מנשוא.. רק הסוף לו אני מחכה.. קיים בשבילי.. ועד אז.. אהיה לבד.. אסבול.. וחבל שכל זה כל כך אמיתי ומציאותי.. אך פשוט לא הגיוני.